שון ביתל | יומנו של מוכר ספרים | מאנגלית: לי עברון

שון ביתל | יומנו של מוכר ספרים | מאנגלית: לי עברון

כתר ספרים; 2024

 

"כאשר עבדתי בחנות ספרים משומשים – אם אינכם עובדים בחנות כזאת, אפשר לדמיין בנקל מין גן עדן שבו אדונים קשישים מקסימים מעיינים עד אין קץ בספרים בכריכות עור עגל – הופתעתי עד מאוד להיווכח בנדירותם של אנשי ספר אמיתיים (ג'ורג' אורוול). אנשי ספר אמיתיים הם נדירים, אף שרבים מספור סבורים שהם אנשי ספר. את האחרונים קל מאוד לזהות [...] אבל הדרך הוודאית ביותר לזהות אותם היא שלעולם, בשום אופן, הם אינם קונים ספרים".

בין המקומות הקסומים שקיימים ביקום ניתן למנות חנויות ספרים יד שנייה. אם לא הנוהג לנעול את החנות בסיום יום עבודה, הרי שהיה ניתן להיתקע במקומות אלו לילות כימים. כמה היסטוריה ספוגה במקום כזה, כמה ספרים בלויים ממשמושי אצבעות, כמה אהבה ותשוקה טמונות בין הדפים, והריח... אוי הריח. שון ביתל, בעל הציטוט הפותח, הוא טיפוס סקוטי שבגיל 31 מצא את עצמו מנהל חנות ספרים משומשים שבה כמאה אלף ספרים. עד היום הוא מנהל את חנות הספרים הגדולה בעיירה הפסטורלית ויגטאון שבסקוטלנד. לצדו הוא מעסיק גם את ניקי, עובדת שעושה מה בא לה בראש ואפילו מוזרה יותר ממנו, אבל בסופו של דבר היא מבינה עניין וגם יודעת לשווק את העסק.

בפברואר 2014 הוא החל לכתוב יומן אישי. הספר מעניק לנו הצצה לשנה שלמה המתועדת ביומן, פרק לכל חודש. כל יום נפתח בעדכון על מספר ההזמנות ברשת ומספר הספרים שנמצאו בפועל, לא תמיד המספר זהה. בסיום כל יום יש עדכון על סך ההכנסות בקופה ומספר הלקוחות היומי. כל פרק נפתח בציטוט מ'זיכרונות מחנות ספרים' שכתב ג'ורג' אורוול בשנת 1936 (הופיע באחרונה בעברית בתוך: וידויים של מבקר ספרות, מאנגלית: סמדר גונן, נהר; בנימינה 2023. המתרגמת שלנו לא השתמשה במהדורה זו). שון מתכתב עם אורוול ומוצא את אותה רוח אנושית על־זמנית שמרחפת מעל הספרים העתיקים ללא לאות. הקוראים הם אותם קוראים, הלקוחות בחנות הם אותם לקוחות נודניקים. הדיווחים שלו הם כביכול יבשים ומשעממים, אבל לא. יש בהם המון הומור נישתי של מוכרי ספרים, ובעיקר נראה שהוא לוקח את החיים הכי קליל שאפשר. הוא עשה עסקה טובה, החנות שלו נפגעה מרטיבות, מישהו בלבל לו את המוח, הוא פגש חבר טוב, מישהו מת, הוא אכל טוב, הרכב צולע, אמזון שוב מעצבנת אותו - והטון שלו נשאר מונוטוני. ואם תדמיינו אותו אומר את זה במבטא הבריטי הציני והסרקסטי שלו, בכלל תעופו עליו.

"תמיד משוטטים ברחובות לא מעט משוגעים שכפסע בינם לבין אשפוז, ובדרך כלל הם נמשכים אל חנויות הספרים, משום שחנות ספרים היא אחד המקומות היחידים שאפשר לשהות בהם זמן רב בלי להוציא כסף.... (ג'ורג' אורוול). הדברים השתנו מעט מאז ימיו של אורוול. אולי שירות הבריאות הממלכתי טיפל ב'משוגעים שכפסע בינם לבין אשפוז' שטרדו את חיי היומיום שלו בתקופה ההיא בחנות, ואולי הם מצאו להם שעשוע חסכוני אחר. יש לנו לקוח קבוע אחד או שניים שהתיאור הזה עשוי להתאים להם, אבל בימינו נפוצים הרבה יותר הלקוחות שמבלים כמה דקות קצרות בחנות, יוצאים בידיים ריקות, ואומרים, 'הייתי יכול לבלות את כל היום בחנות הזאת'..." (עמ' 132).

יש בשון שילוב מרתק של מיזנתרופיה רכה עם אהבה גדולה לחיים; של מוכר נרגן שמתעב לקוחות טורדניים, לצד רצון ותשוקה לצוד ספרים אבל גם לספק אותם למי שנזקק להם, לעתים רחוקות גם במתנה או כמעט בחינם. אבל אין דבר גרוע עבורו מלקוחות שיש להם זמן בשפע והם נכונים למשוך למעגל השפע הזה קורבנות נוספים. "באחת־עשרה ניגש לדלפק לקוח עם כמה מפות של אירלנד, וביקש לדעת באיזו שנה פורסמה כל אחת מהן. אחר כך פתח במשפט שאני שונא לשמוע: 'בוא אני אספר לך למה אני מחפש מפות וספרים ישנים על האזור הזה. אני עושה מחקר על תולדות המשפחה שלי, וסבא־רבא שלי...' עברו חמש דקות שלמות עד שיכולתי להסביר שהמפות אינן מתוארכות, אבל כנראה פורסמו בסביבות 1910. אני מתכוון לקנות מסכה, לרשום על המצח 'לא אכפת לי', ולעטות אותה במצבים כאלה בעתיד" (עמ' 259).

ויש את אלו המתנשאים. "איש דמוי חמוס בכובע ברט ניגש לדלפק ואמר, 'רציתי רק להגיד לך שיש במדפי הרכבות ספר שנקרא 'איש המסילה'. זה לא ספר על רכבות, צריך להעביר אותו למקום המתאים.' לא, צריך להניף אותו ולתת לך מכה על הראש בעזרתו. יש לקוחות מסוימים שנהנים להעיר לך אם ספר נמצא במקום הלא־נכון, כאילו הם מראים לך שהם מבינים בספרים יותר ממך. בדרך כלל ספרים נמצאים במקום הלא־נכון כי הם הונחו שם בידי לקוח, לא בידי עובד בחנות" (עמ' 145). שון מצדו יודע כמובן מי תמיד אשם בבלגן: "... מצאתי עותק של 'האודיסיאה' במדור ספרי הדיג. אני צריך לחקור את ניקי בעניין הזה, אבל התשובה ודאי תהיה, 'כן, אבל חלק מהזמן הם מפליגים בספינה. מה נראה לך שהם אכלו? כן. דגים. אתה רואה?'" (עמ' 205).

שון יכול לעשות דוקטורט על מסעי־חיים של בעלי תשוקה לספרים ועל הצורך הנפשי העמוק שהחיפוש עצמו ממלא בהם. "כיום השכיחים מכול אינם 'נשים פזורות דעת' אלא גברים שמנסים לאתר כותר מסוים. אכזבתם לשמע הבשורה שאין לנו עותק במלאי תשווה רק לשביעות הרצון הזחוחה שמתעוררת בהם לשמע אותו מידע. אם יושלם החיפוש אחר הגביע הקדוש שלהם, רבים מהם יאבדו כל מטרה בחיים. האהוב עליי ללא מתחרים הוא החיפוש אחר כרך מסוים כדי להשלים סט כלשהו..." (עמ' 248). כחובב ספרים מושבע, אני יכול לספר שיש לי בבית סטים שנבנו במשך שנים, כל כרך נפל בחלקי ממקור אחר, חנות יד שנייה, ספריית רחוב, עיזבון או סתם פרסום פרטי ברשת.

לאורך הספר בולטת תחושת הייאוש של שון מהעולם הדיגיטלי שדורס בצעדי ענק את עולם הספר הישן עם הדפים והדיו והריח. הוא מדבר על אמזון שמשתלטת על ענף הספרים וקונה את כל המתחרים בזה אחר זה, הוא מדבר על מחירי הדואר הנעשים גבוהים, וגם על מכשירי הקינדל שמציעים קריאת ספרים דיגיטלית. אין לו הרבה מה לעשות חוץ מלהביע מלחמה סימבולית באמצעות מסעי ירי במכשירי קינדל. בפתח חנותו מוצבת "גופה" של מכשיר כזה. השנאה האיומה שלו לקינדל בוערת בו בכל הזדמנות. "ברכבת ישבתי ליד קבוצת אנשים, שלאחד מהם היה קינדל. במשך שעה הוא הרצה לחבריו פעורי הפה על הפלא שבדבר, בעוד האנשים האחרים בקרון מנסים לשווא לקרוא ספרים, מגזינים ועיתונים. בסופו של דבר – ובלי שום מודעות לאירוניה – הוא נבח, 'כמובן, אני לא מסוגל לקרוא אם מישהו בחדר מדבר.' כל הראשים בקרון הופנו אליו בו זמנית, בזעף קולקטיבי" (עמ' 292).

אני מסתפק כמה אנשים "סתם" יתחברו לספר הזה. אבל נדמה לי שכולנו כאן משוגעים על ספרים, לא? אני מניח שגם יצא לכם להכיר מקרוב חנות ספרים יד שנייה ולהתבשם מהריח המשכר יותר מכל בושם שבעולם. יש איזו ישות סוחפת בין דפי הספר שקשה לעמוד על טיבה. הוא גם מצחיק, גם מחכים, אפילו מרגש, אבל גם קצת מעצבן (למה למען השם אני קורא את זה?) אבל בסוף זה ספר מלא אהבה, תשוקה וחיים. פשוט תקראו. אני רק מאחל לעצמי ולכולנו שגם הספרים הבאים של שון יתורגמו לעברית.