יותם ראובני | שיחות עם פנחס שדה | בעריכת שלום (מתן) שלום

יותם ראובני | שיחות עם פנחס שדה | בעריכת שלום (מתן) שלום

בלימה; ירושלים-ברלין תשפ"ד

 

אני לא האיש המתאים לכתוב על הסופר והמשורר פנחס שדה. הצצתי אמנם בספריו אבל אני לא ממש יודע לאפיין ולתאר את דמותו, עשו זאת כבר רבים לפניי, והמידע פרוש ברשת לכל דורש. העובדה הזו לא הפריעה לי ליהנות מאוד מהספר החדש שערך ידידי האהוב שלום (מתן) שלום. שלום אסף את השיחות של ראובני עם שדה, חלקן מספרו של ראובני, אליהן הוא צירף גם חומרים ארכיוניים מיוחדים, מכתבים וטיוטות של השיחות עם מחיקות והוספות שלעתים מוסיפות טעם. הוא הוסיף בשוליים הערות הבהרה שתורמות לא מעט להבנת הרקע וההקשרים השונים.

בשיחות מצאתי רעיונות רבים כלבבי. ממש כמו ששדה מספר על ספרו המכונן 'החיים כמשל': "במשך השנים רבים אמרו לי, כתבו לי, שהם הרגישו ש'החיים כמשל' נכתב כאילו על החיים שלהם, לא שהם קוראים סיפור־חיים שלי, שאחרי הכול מה איכפת להם ממני [...] מפני שבעצם כל יצירה – וכמובן הפסגה היא תהילים ושום דבר לא משתווה – הערך שלה, לדעתי, ושום מבקרי ספרות וכל מיני מהסוג הזה לא מעניין אותי, קנה המידה האחד והיחיד הוא, שאתה תקרא את זה כאילו שזה כתוב עליך, וברגעים מסוימים כאילו שאתה עצמך כתבת" (עמ' 60–61). אראה כאן שתי נקודות שדיברו אליי מאוד, ואני בטוח שכל אחד ימצא את עצמו במקום אחר בספר.

שדה מבקש מהאדם את האותנטיות שלו, תוך בריחה והתעלמות מרעשי רקע שעשויים להשפיע על המחשבה ולהסיט את האדם מהקיום העצמי שלו. כשראובני שואל לגבי "קובלנותיהם של צעירים על כך שהם חיים למעשה בעולם שבו שולטת התפיסה הפסיכולוגית – ואולי באופן חד יותר – התפיסה הפסיכיאטרית [...]", שדה עונה בתקיפות: "ההצעה הראשונה שלי תהיה (ואני מבקש את סליחתך) להבין את השטות שבביטוי שלך 'שולטת'. כל התעתועים האלה אינם שולטים בשום דבר חוץ מאשר במוחם של אותם אנשים המפקירים את המוח לשליטה זאת. הרי אתה משוחח איתי למען קוראי עיתון שרובם חקלאים, ואני מאמין בכל לב שהם יבינו אותי, כאשר אשווה את העניין הזה לעניין האדמה, כי החיים דומים לאדמה. ובכן, האם איזה חקלאי אמיתי יחשוב שהאדמה נשלטת על ידי פקידי משרד הטאבו, או משרד החקלאות, או אפילו מועצות אזוריות וממשלות? האדמה – במידה שהיא נשלטת – (ולמעשה הרי שולטת) – הרי היא נשלטת על ידי שמש וגשם, כוחות טבע ויקום, וככה החיים. ומה שאני נאבק עליו הוא להפנות את תשומת הלב הפנימית אל המהויות האמיתיות השולטות בחיים, ולהסיח אותם מכל התעתועים האלה שהם אויבי החיים" (עמ' 96–97).

את הכנות ואת האותנטיות הטהורה מצא שדה לפעמים אפילו אצל שני צעירים שנפלו בעקבות נסיבות קשות לזנות, וכשרואיינו לטלוויזיה וסיפרו על הקשיים שלהם מילדות, "הם דיברו באיזו שפה מאוד עדינה. באופן חי, אמיתי, מתוך מהות החיים האמיתיים [...] למחרת שוב ראיתי חדשות. והזדמן לי, והרי זה צירוף מקרים, לראות שני נערים, בני אותו גיל, שרואיינו בעניין שונה לגמרי, על מעורבות פוליטית של הנוער. אחד מהם היה מקיבוץ והשני היה מהימניים [...] הקשבתי להם חצי דקה. ובבחילה גמורה, פיזית, נאלצתי לסגור את המקלט. שניהם דיברו בשרשרת רצופה של קלישאות מטומטמות ומבחילות שלא נפסקו לשנייה אחת. כל משפט כלל בתוכו אמירות כמו 'מעורבות חברתית' 'פער עדות' ולא היה בהם שום דבר חי, שום מילה של אמת. אני שם מולם שני ילדים די מטורפים ואומללים, שאחריתם תהיה ללא ספק נוראה, אך להם הקשבתי עד הסוף, ולא שכחתי אותם עד היום, ומשהו בליבי כואב ואפילו יש לי איזה רספקט לאסון הנעלה של קיומם האמיתי. לעומתם, הייתה לי בחילה משני הנערים השפויים כביכול, המעורבים, כמעט דור העתיד, המנהיגים של דור העתיד, שפטפטו בקלישאות מטומטמות והם עלולים להיות בעוד עשרים שנה השרים של המדינה הזאת" (עמ' 129–130).

לסיכום, גם בלי לקרוא את ספרי שדה, וגם בלי הבנת ההקשרים ההיסטוריים והתרבותיים, הספרון הקצר שלפנינו מעשיר רבות את הנפש, מחכים ומרתק. נאמר גם מילה טובה על העימוד המשובב של ידידי ארי יארמיש. אין ספק שהעדינות העיצובית שלו תורמת רבות לשטף והנאת הקריאה.