עדה רפפורט־אלברט | חסידים ושבתאים, אנשים ונשים

עדה רפפורט־אלברט | חסידים ושבתאים, אנשים ונשים

שזר; ירושלים תשע"ה

 

בסקירה על ספר 'תיקון הפרדוקס' הזכרתי את גלגוליו של יוסף וייס ללונדון ואת המשברים שהיו כרוכים בהם. והנה מתברר שלפחות יצא דבר טוב מגלגוליו של וייס. הוא זכה להעמיד שם חוקרת בעלת שיעור קומה, "תלמידתי החשובה" כפי שהוא מכנה אותה במכתב לגרשם שלום, שתרמה רבות לחקר החסידות והשבתאות. רפפורט־אלברט לא זכתה לפרסם ספר שלם משלה, אך לקראת סוף ימיה זכתה לראות את מאמריה יוצאים לאור במאסף מכובד זה. העורכים, עמנואל אטקס ודוד אסף, הציבו בראש הספר מבוא הסוקר את עיקרי המאמרים בקובץ. כותרת הספר קצת מאולצת, כביכול מנסה להתפתל ולתפוס את ראשי כל הנושאים הנידונים בספר. בפועל קשה לתת כותרת אחת לכל המאמרים, ואנסה להביא את החידושים העיקריים של המחברת.

בהיסטוריוגרפיה החסידית ואפילו במחקר היה מקובל באופן פשוט כי הבעש"ט, מייסד החסידות, היה גם מנהיגה היחיד וכי הוא זה שמינה אחריו את תלמידו המגיד ממזריץ' ליורשו. רק לאחר מות המגיד חל פיצול בהנהגה וכך נולדו חצרות החסידות השונות. במאמר 'התנועה החסידית אחרי שנת 1772: רצף מבני ותמורה', מציגה רפפורט־אלברט שורה של ראיות מהן עולה תמונה שונה לחלוטין. הבעש"ט לא היה מנהיג יחיד בזמנו, אלא לכל היותר מעין "ראשון בין שווים", זאת לצד ר' נחמן מקוסוב, ר' פנחס מקוריץ, ר' יעקב יוסף מפולנאה, ר' אריה ליב המוכיח מפולנאה ואחרים. התיאור הארגוני של הנהגה ריכוזית אחת שתחתיה תלמידים ממשיכים, הוא תיאור אנכרוניסטי שלא היה קיים בזמן הבעש"ט. גם בדור השני, לא התקבל תלמידו ה'מגיד' כמנהיג ממשיך ישיר ובלעדי, ופעלו לצדו מספר מנהיגים נוספים. החלוקה הכרונולוגית המקובלת לשלושה דורות בהנהגת החסידות – הבעש"ט, המגיד ותלמידיו – היא שרירותית ומטעה למדי. רק לאחר פטירת הבעש"ט בשנת 1760 והמגיד בשנת 1772, ובעיקר בראשית המאה ה־19, חל שינוי במבנה הארגוני של החסידות, והיא הפכה לריכוזית, כזו שבמרכזה יש צדיק יחיד שחסידיו קשורים דווקא אליו בשורש נשמותיהם, ומכאן צמחו השושלות המפוצלות הרבות.

מאמר מרתק נוסף נקרא 'הגיוגרפיה עם הערות שוליים: סיפורי שבחים וכתיבה היסטורית בחסידות'. מאמר זה סוקר בעיקר את מפעלו ההיסטוריוגרפי של הריי"ץ מלובביץ', שפרסם חיבורים פסבדו‏־היסטוריים רבים. במוקד הסקירה נמצאת גניזת חרסון הידועה כמזויפת, שלמעשה ביקשה למלא "חורים" בהיסטוריה החסידית.

המחקרים המשפיעים ביותר של רפפורט־אלברט הם מחקריה על מקומן של הנשים בחסידות ובשבתאות. תחילה כתבה על הנשים בחסידות, כשהיא דוחה את הטענות של הורודצקי ואחרים שהחסידות הצטיינה בשוויוניות כלפי נשים. את טענותיו על היות הבעל והאישה בעלי זיקה שווה לצדיק, או על הספרות ביידיש שיועדה לנשים, היא הפריכה בעזרת צדדים אחרים של המטבע. את טענתו העיקרית לפיה נשים יכלו להיות במעמד של 'צדיק' היא דחתה בתוקף בטענה שדווקא המקרים היחידים שהופיעו, ובראשם 'הבתולה מלודמיר', הוכיחו כישלון מוחלט והוצגו כחריגים וכסוטים מהמקובל. בנספח מעניין למאמר זה מובאות עדויות ארכיוניות על התיישבותה של 'הבתולה מלודמיר' בירושלים באחרית ימיה.

אציין שגם אחרי טענתה על מקומן של הנשים נשמעו קולות אחרים, ראו למשל אצל זאב קיציס בספרו 'המורים הגדולים של החסידות' שסקרתי כאן לאחרונה. פרופ' בנימין בראון הפנה אותי להרצאה יפה של ד"ר ציפי קויפמן ע"ה בערב עיון לכבוד הופעת הספר Hasidism: A New History. בספר הוטמעה כנראה תפיסתה של רפפורט־אלברט, בלי להזכיר את שמה, כי אין לנו מקורות לכך שנשים חסידיות הפנימו ערכים חסידיים והיה להן מקום משמעותי כחלק מאנשי החסידות, אך קויפמן בהרצאתה טענה שאם רק מחפשים מקורות כאלו – מוצאים, והיא מונה כמה מקורות לדוגמה. 

בהמשך פנתה גם לשאלת הנשים בשבתאות, והניבה מאמר ארוך במיוחד, 185 עמודים ארכו – כשליש מהיקף הספר, שבו היא מראה כי רק בשבתאות ניתן לראות ניצני שוויון אמיתי בין נשים לגברים. הדבר בולט בהשתתפותן של נשים בתופעת הנבואה ההמונית, אך גם בתפיסה התאולוגית לפיה מרכז העשייה הדתית אינו קיום המצוות אלא האמונה במנהיג, מה שהוביל לשוויון טבעי בין נשים לגברים. לאידך, אולי בגלל שוויון זה, אירעו מעשים רבים של פריצות וגילוי עריות. כמקור מסייע מעניין לתפיסות שבתאיות אלו מצביעה רפפורט־אלברט על ספר הקנה שמגלה צד ביקורת כלפי היחס ההלכתי לנשים. מקור השפעה אפשרי נוסף הוא הרעיון האפוקליפטי שבאחרים הימים ישתנו ויתהפכו סדרי עולם, וכוח הנקבה יגבר. במאמר נוסף שמשלים את התמונה, מוצגת מהדורה של חיבור בשם 'דבר מה אל המין הנשי', שנכתב בפראג בראשית המאה ה־19, ובו קריאה לשחרור הנשים. במבוא למאמר זה מספרת רפפורט־אלברט על ויכוח מעניין בין גרשם שלום ליעקב כ"ץ על הקשר שבין השבתאות להשכלה ולרפורמה, כשבין מקורותיו של שלום לזיקה שביניהן מתבלט חיבור זה.

רפפורט־אלברט מצטיינת בידע עצום ועושר מקורות. גם אזכור אגבי של נושא מסוים עשוי לזכות להערת שוליים ארוכה ומלאת ידע. כך למשל, במאמר על 'סנגוריה משכילית על החסידות בכתב יד' המזכיר את מנהג ה'שיריים' מהאדמו"ר, היא מעמידה הערה המשתרעת על פני שני עמודים וחצי עם סקירה עשירה על מנהג זה על גלגוליו השונים, הן במקורות ההשכלה הן במקורות החסידות. במאמר 'על הנשים בחסידות', בעיסוק בהיעדרות הארוכה של הבעלים מבתיהם לצורך נסיעה לחצר הצדיק, היא מציגה הערה ארוכה הסוקרת את דפוס ההיעדרות מהבית במהלך ההיסטוריה, החל מתלמידי הישיבות האשכנזיות בימי הביניים ועד ל'פרושים' בליטא.

מילה קטנה למפיקי הקובץ. מספר מאמרים נסרקו בצורה לא איכותית, באותיות סדוקות ופגומות, ומדובר דווקא במאמרים חדשים יחסית שבוודאי היה ניתן להשיג את הקבצים המקוריים שלהם. יש להצר על כך, אך ניתן גם להתנחם שמאמרים אלו תופסים את מיעוטו של הקובץ. בין כך ובין כך, מדובר בקובץ עשיר ומרתק המומלץ לכל מי שמתעניין בנושאים אלו.