שרה כ"ץ | ר' יצחק אבן גיאת

שרה כ"ץ | ר' יצחק אבן גיאת

ראובן מס; ירושלים תשנ"ה

 

הגיע לידי לשמחתי ספרה של שרה כ"ץ על רי"צ גיאת. ריצ"ג הצטייר אצלי במשך שנים רבות כתלמודיסט, שכן בישיבה עסקנו לא מעט בחידושיו, אבל כ"ץ מטבע עיסוקיה בוחנת את דמותו דווקא דרך יצירתו הפיוטית. למעשה אין בידינו כמעט מקורות היסטוריים על האיש. שתי פסקאות לא ארוכות על אודותיו מופיעות בספר העיונים והדינים של ר' משה אבן עזרא ובספר הקבלה לר' אברהם אבן דאוד, וגם באלה יש לעשות שימוש זהיר. פרטים נוספים נלמדים ממקורות מאוחרים יותר, ובאשר לניתוח אישיותו ומפעלו הספרותי יש לנתח כמובן את יצירותיו. אמנה כמה נקודות מעניינות או טעונות עיון מתוך הספר.

ריצ"ג כתב מאות פיוטי קודש, ורק שירי חול בודדים, בעיקר שירי הספד על ר' שמואל הנגיד ויהוסף בנו. וכאן עומדת כ"ץ על הבחנתו של R. Loewe, לפיה החלוקה של השירה העברית הספרדית ל'קודש' ו'חול' מעוותת ומסלפת את תפיסתם של משוררי ספרד על מושגי הקדושה והחולין. לכל היותר ניתן להבחין, לדבריו, בין 'שירה ליטורגית' ל'שירה חברתית [חצרנית]'. הקודש נכח בכל השירים של המשוררים, כפי שציין גם פליישר. ואם נכון הדבר לגבי המשוררים החצרניים המובהקים, על אחת כמה וכמה נכון הדבר לגבי ריצ"ג בשירי הקינה והמספד שלו.

הפרק השלישי עוסק באישים שהשפיעו על ריצ"ג. גם בפרק זה עיקר העיסוק הוא בהשפעות על פיוטיו, אך המחברת מקדישה מקום גם לדיון בהשפעתו של ר"ש הנגיד על דרכו ההלכתית. חוקרים בדור הקודם ראו בריצ"ג תלמיד של הנגיד גם בהלכה, וזאת על סמך מובאות בודדות בשמו. ברם הוא מצטטו חמש פעמים בלבד, באחת מהן משמע ששמע ממנו ישירות, ובשתיים מהן הוא חולק עליו. היא מזכירה בקצרה גם טענה של מרדכי מרגליות שספרו הלכות כלולות (=שערי שמחה) הוא קיצור של ספר הלכתא גבראתא של הנגיד, ואת השגתו החריפה של אברמסון על דבריו. אברמסון מאבחן את מגמתו של מרגליות כנועדה "להאדיר את מפעלו של הנגיד". לדבריו ריצ"ג ינק ישירות מתשובות גאונים שהיו לפניו, ואף לא היסס לחלוק על דבריהם.

עד כאן נחמד, אבל בפרק הרביעי כ"ץ כבר מציגה פלפול ארוך ופתלתל מדיי. לדבריה, לא רק שריצ"ג לא ראה עצמו תלמיד של הנגיד, אלא גם לא חשש להתייצב לצדו של ר' משה אבן ג'קטילה שעמד מנגד למשפחת הנגידים. הדרך למסקנה זו ארוכה. היא מתחילה בסקירת המחלוקת הלשונית בין הנגיד בגרנדה לבין ר' יונה אבן ג'נאח בסרגוסה שיצא נגד ר' יהודה חיוג רבו של הנגיד. בהמשך היא סוקרת כמה ויכוחי לשון בין חכמי ספרד של התקופה. ריצ"ג שלח איגרת שבח לר' משה בן אלקטרבי, ומתוך ניתוח ובדיקה של השיר מעלה כ"ץ כי מדובר בר' משה אבן ג'קטילה. מכמה רסיסי מידע עולה כי ר"מ זה סטה מדעותיהם של הנגידים ועורר עליו את זעמם. בסופו של פלפול ארוך ומייגע (למעלה מ־30 עמ'), הבנוי על יותר מדי חוליות, חלשות למדי, מגיעה כ"ץ למסקנה שבה נפתחה הפסקה (ואולי גם לפלפול זה מתכוון אריאל זינדר בעבודת הד"ר שלו על סליחות ריצ"ג, עמ' 7 הערה 22, כי בתוך דיוניה של כ"ץ "משולבות השערות שאינם [!] מבוססות דיין").

לסיכום, חלקו הראשון של הספר מבוסס למדי. כ"ץ נצמדת ככל יכולתה לעובדות המעטות שיש בידינו. בחלקו השני של הספר, היא נוטה להשערות מורכבות הדורשות זהירות רבה בהסתמכות עליהן. כך או כך מדובר בספר מעניין ונעים לקריאה.

*

להרחבה: בנידון דידן ההרחבה חשובה, כי כאמור יש בספר מחסור בעיסוק בספרות הפרשנית וההלכתית של ריצ"ג. בשנת תש"ס יצא לאור ספרו של תא־שמע, הספרות הפרשנית לתלמוד, ושם בפרק על ספרד מוקדשים מספר עמודים ליצירתו הפרשנית של ריצ"ג (עמ' 162–166). המעניין הוא שהוא פותח את הקטע במילים: "תלמידו, וממשיך דרכו [=של ר"ש הנגיד] בהוראה ובפסיקה, היה ר' יצחק אבן גיאת", וזאת בניגוד למסקנת אברמסון. באשר לחידושיו לתלמוד, כבר שמחה אסף טען שספר חידושיו של ריצ"ג נקרא 'ספר הנר', וזאת על פי מובאות בספר העיטור ובשיטה מקובצת (תרביץ ג). ת"ש מבסס זאת בצורה חזקה יותר, על פי ספר 'הנר' של ר' זכריה אגמתי, שבו כמה מובאות בשם ריצ"ג תחת הכותרת 'סראג'', כשלדבריו כל המובא אצל ר' זכריה בשם ריצ"ג הוא מספר אבוד ששמו היה סראג' [=נר]. לדבריו, ריצ"ג הלך בספר זה בעקבות הנגיד, מבחינת לשונו המעורב עברית וערבית, ומבחינת מבנה החיבור (וראו עוד כנסת מחקרים, ב, פרק א). לשם האנקדוטה אציין שבמהדורת אוצר הפוסקים העניקו לספר הנר של רז"א שם חדש: "שיטה מקובצת קדמון הנקרא ספר הנר", וזאת משום שלטענתם 'הנר' השתרבב בטעות מכך שהוא ציטט את 'הנר' של ריצ"ג; אומנם, עיון בהקדמת המחבר מוכיח כי הדבר אינו מסתבר (ותודה לעדיאל ברויאר).

עוד ראו בעבודת הד"ר של אריאל זינדר, 'בעמדם בחצות הליל פעם ושתים': סליחות על פי סדר האשמורות מאת יצחק אבן גיאת, האוניברסיטה העברית תשע"ד (ובספרו קומי רוני).