שחר פינסקר | עם הספל: בתי קפה ותרבות יהודית מודרנית | תרגום: מתן קמינר

שחר פינסקר | עם הספל: בתי קפה ותרבות יהודית מודרנית | תרגום: מתן קמינר

מאגנס; ירושלים תשפ"ד

 

"שלא כעיר קטנה עיר גדולה. עיר קטנה אדם יוצא מביתו מיד מוצא את חברו, עיר גדולה יוצאים ימים ושבועות וחודשים עד שרואים זה את זה, לפיכך קובעים להם מקום מיוחד בבית הקהוה שמזדמנים לשם לעתים מזומנות. בית קהוה זה שגדולי הציונים מתכנסים לשם להתייעץ על צרכי האומה מצטייר היה לו ליצחק כמעולה שבמקומות" (ש"י עגנון, תמול שלשום).

קטע עגנוני זה נידון במבוא לספר החדש והמרתק של שחר פינסקר, עם הספל (שאפו על השם!). עגנון מתאר בפסקה זו את חוויותיו בלמברג (לבוב, לביב), משך כמה חודשים שבהם שהה בעיר במשרת עוזר בעריכת כתב העת 'עת' של גרשם באדר, פרויקט שלבסוף לא עלה יפה. בחודשים אלו הוא פגש פוליטיקאים ואינטלקטואלים רבים שמקום המפגש שלהם היה בית הקפה הלמברגי. במסעותיו הבאים הוא פגש עוד בתי קפה רבים, בווינה, ביפו, בברלין ושוב בארץ ישראל, הפעם בירושלים. בתי הקפה הללו שיחקו תפקיד מרכזי ביצירה היהודית המודרנית. עגנון כמובן לא היה היחיד. היו עוד סופרים רבים שמצאו את מקומם התרבותי בבתי הקפה.

בספר זה מבקש פינסקר לגולל את סיפורה של תרבות בתי הקפה היהודית, כשהוא מקדיש פרק לכל אזור – אודסה, ורשה, וינה, ברלין, ניו יורק, תל אביב־יפו, ארצות האסלאם – מתוך הבנה שבכל מקום התבטאה תרבות זו באופן ייחודי ושונה. הספר מתמקד בתקופת הפריחה העיקרית של תרבות זו, בין מחצית המאה ה־19 למחצית המאה ה־20 בקירוב. לאורך הספר בוחר פינסקר לתאר את בית הקפה כ"מרחב שלישי", מושג של גיאוגרפים תרבותיים, המדבר על מפגש בין מרחבים סותרים, למשל בין מרחב של התרבות הבורגנית לבין מרחב לבוהמה ואוונגרד, בין מרחב של מציאות למרחב של דמיון, בין מרחב של עבר למרחב של הווה ועוד.

בתי הקפה הם חלון משמעותי לכל מה שמתרחש בחברה, בכלכלה, בפוליטיקה ובלאומיות. בבית הקפה גרינשטיידל בווינה, למשל, נוכל לראות את הרצל הצעיר שואף גבוה וחולם חלומות; ב'גלרטס קפה־האוס' [=בית הקפה המלומד] בברלין נפגוש את מנדלסון יושב ומציג את רעיונותיו הפילוסופיים באוזני חברים מקשיבים. מעבר ליצירת התרבות, היה לבתי הקפה גם תפקיד משמעותי בתהליכי ההגירה והעיור. יהודים רבים היגרו לערים הגדולות באזורים אלו, שם הם מצאו את בתי הקפה כמרכזים לטיפוח היצירתיות וחידוד כושר הפלפול. ובפרסומת לבית הקפה 'רצקי' בתל־אביב של שנות ה־30 אנחנו קוראים (סליחה על איבוד העימוד המיוחד): "איזהו מקומן של מסבות אמנים? – בקפה רצקי! / היכן נוסדות קבוצות סופרים? – בקפה רצקי! / איפה נחתך גורלן של הצגות בכורה? – בקפה רצקי! / איה תשמע בקורת ראשונה על קונצרט? – בקפה רצקי! / איפה תשמע את הידיעות האחרונות? – בקפה רצקי! / היכן תשמע חות דעת על ספר חדש? – בקפה רצקי! כי קפה רצקי, תל־אביב, רחוב אלנבי, הוא בית ועד למשכילי העיר, הוא הדֹפק של חיי תל אביב, הוא מקום פגישה ומסיבה ובילוי זמן בנעימים". בבית קפה זה בילו אברהם שלונסקי, אליעזר שטיינמן, ישראל זמורה, אלכסנדר פן, אברהם חלפי ונתן אלתרמן.

ה'סוף דבר' אינו סיכום של הספר (היה נחמד אם היה כזה), אלא עיסוק בשאלה חשובה ביותר. "כל בתי הקפה הללו, היכן הם היום? האם שרדו? האם קיימים כיום בתי קפה הממלאים תפקיד חשוב בתרבות היהודית?" התשובה שלו די ברורה, "בתי קפה עירוניים בני זמננו אינם אתרים חשובים ליצירתה של תרבות יהודית מודרנית, אף שהתרבות היהודית קיימת ואף משגשגת כיום בערים רבות." אבל לשאלה 'למה', התשובה – בעצם התשובות – כבר מורכבות יותר, והמחבר מנסה להציע אותן בעזרת דברים של אהרן אפלפלד ומקורות נוספים.

לסיכום, ספר מרתק ומחכים. עושר המקורות הטקסטואליים שעליהם מבוסס הספר מרשים מאוד, וגם הכתיבה שוטפת ועסיסית. נשאר רק להמליץ ליטול את הספר ביד אחת, ספל קפה ביד השנייה, ופשוט לשקוע לתוכו.

*

להרחבה: הספר של פינסקר עוסק ביהודים, אך לא ביהדות. הוא מקיף את תרבותם המודרנית והחילונית של יהודים, כמודגש בכותר המשנה של הספר, ומכאן שהוא לא עוסק בפן ההלכתי ואפילו בפן החברתי־אורתודוכסי של בתי הקפה. לזווית היהודית, האחרת, אציע את ספרו של רוברט ליברלס, 'יהודים וקפה: מסורת וחדשנות בגרמניה בעת החדשה המוקדמת' ירושלים תשע"ו (אף הוא תורגם מאנגלית), המספר על המפגש של יהודי אירופה עם אתגרי העידן המודרני דרך התפשטות צריכת הקפה בין שלהי המאה ה־17 לראשית המאה ה־19. טרם קראתי את הספר, אך מרפרוף מהיר נראה כי הוא נוגע יותר בשאלות אלו. בנוסף, אמליץ על מאמר מרתק של מעוז כהנא, 'שבת בבית הקפה של קהלת קודש פראג', ציון, עח,א (תשע"ג), עמ' 5–50. מעניין גם להפנות לדיון בשאלת הקפה בקרב חכמי הלכה מוסלמים במאמרם של חאתם מאחמיד וחיים נסים, 'המחלוקת בסוגיית הקפה בשלהי התקופה הממלוכית ובראשית התקופה העות'מאנית: היבטים הלכתיים והיסטוריים', המזרח החדש, נו (תשע"ז), עמ' 11–29. אלו ממוקדים באזורים ספציפיים, ואילו ספרו של פינסקר חוצה פזורות. אם רק היה נכנס ולו במעט להיבט הרבני של הסוגיה, הוא היה יכול מן הסתם להנפיק פרק קצת יותר עשיר על בתי הקפה בארצות האסלאם.