תמונת עבר: שי לירחמיאל כהן | בעריכת עזרא מנדלסון

תמונת עבר: שי לירחמיאל כהן | בעריכת עזרא מנדלסון 

שזר; ירושלים תשע"ז

 

בקובץ שלפנינו מספר מחקרים היסטוריים שעוסקים בדימויים ובייצוגים חזותיים בהיסטוריה היהודית המודרנית. מרבית המאמרים מתמקדים באמנות היהודית, והם מבקשים לפענח את משמעותם של דימויים חזותיים בתמונות, באיורים, במלבושים, בקריקטורות ועוד. לשם הגילוי הנאות, אבהיר כי אמנות אינה בין תחומי העניין שלי. הספר מונח אצלי כבר זמן רב, וניגשתי אליו בהיסוס קל, מתוך סקרנות קלה כלפי הנושא, ובעיקר מתוך עניין בחלק ההיסטורי. 

הדימוי הוא כל איור או תמונה של משהו, הוא יכול להיות תמים, אבל בדרך כלל הוא ייצוג חזותי לתפיסה מסוימת. למשל דימוי של אדם בעל אף ארוך עם שק שעליו מצויר דולר עשוי להיות ייצוג חזותי (ואנטישמי) של יהודי או של היהודים. הדימוי יכול להיות גם בתודעה שלנו, והייצוג החזותי יעניק לו אחיזה במציאות הפיזית או האמנותית. בחלק גדול מהמאמרים, החוקרים מבקשים לנתח לעומק את הייצוג החזותי שבדימויים, לנסות להבין מה משמעותם של האיורים או התמונות או המלבושים שלנגד עינינו. כך למשל, מיכאל מאיר עוסק ב'דימוי ודימוי עצמי של הרב המודרני'. הדימוי יכול להיות מופשט וכולל הכשרה אקדמית למשל, אך הוא יכול גם להתייחס ללבוש או פרופיל חזותי מסוים. ירון בן־נאה עוסק ב'מופעי המודרנה בבגדאד והסמליות של "שינוי המלבושים"'. שער נפרד בספר, בן שני מאמרים, מוקדש ליצירותיו של מוריץ דניאל אופנהיים והדימויים המשתקפים בהן.

אבל לפעמים אנחנו צריכים לעבוד הפוך. למשל, דוד ב' רודרמן בחן טקסט על שני הכרובים ב'ספר הברית' של ר' פנחס הורביץ, המבקש למצוא בדמות הכרובים של ארון הברית רמז לחיזוק אהבת רעים, מגמה שמתרחבת אצלו גם לאהבה קוסמופוליטית ולאו דווקא ליהודים (בהשפעה אפשרית עקיפה של הבונים החופשיים). רודרמן מבקש לגזור מתוך הטקסט את הדימוי או את הייצוג החזותי שעמד מול עיני ר' פנחס כשהוא כתב את השורות האלו, דימוי של רעיון הדחף האוניברסלי והמולד של אדם לאהוב את בני האדם האחרים. הוא מציע כמה השערות לדימויים חזותיים שעמדו מול עיניו כשהוא כתב את דבריו. רק בסוף המאמר הוא מעלה אפשרות (נועזת...) שלנגד עיניו לא עמדה שום תמונה, והוא רק דמיין שני מלאכונים המשחקים זה עם זה. אישית השתכנעתי יותר מכל בהצעה זו, מה יותר פשוט מלחשוב על תמונת שני ילדים המשחקים באהבה זה עם זה, תמונה לא ממש דמיונית. כמו שכתבתי כמה פעמים לגבי סוציולוגיה, גם בספר זה חשתי לעתים כאילו מתאמצים להעמיס משמעויות נוספות ומיותרות מעבר לסיפור המרתק כשלעצמו, אבל גם בתחום האמנות אני מודע למוגבלות שלי.

מיכאל ק' סילבר מאיר זווית מעניינת מאוד במאמרו 'היה היו לוחמים: ייצוגים חזותיים של יהודים וצבא בעת החדשה המוקדמת'. הוא מאריך לנתח איורים של יהודים כחיילים במגוון מקורות לא־יהודיים, אך מה שמעניין יותר זה איך היהודים תפשו את עצמם ואת הקשר שלהם לצבא. אחת הזוויות לתפישה עצמית זאת משתקפת בהגדה של פסח במהדורה הפופולרית – אמסטרדם 1695, בה מופיע איור של הבן הרשע בדמות חייל. דימוי זה השפיע על אינספור הגדות שבדפוס ובכתב־יד לאורך שנים רבות אחרי הגדת אמסטרדם. לדברי סילבר, "זיהוי זה אפשר היה לשמר כאשר החייל היה דמות מופשטת, אולי אפילו דמות שאינה נתפשת כיהודית. אבל אני משער שקונבנציה איקונוגרפית זו נזנחה ברבות הזמן, כאשר יהודים ממשיים החלו לשרת בצבאות מודרניים, מסוף המאה השמונה עשרה ואילך." את המפנה המשמעותי הוא רואה באלוזיה חתרנית שחולל ארתור שיק בשנת 1945, כאשר באיור ארבעת הבנים הוא הציג דווקא את הבן הרשע כאינטלקטואל ואילו את הבן החכם כחייל.

עניין לא מבוטל מצאתי גם במאמרו של ישראל ברטל – '"פסנתר ישן, כמה תמונות יהודיות על הקירות": חילופי דיוקנאות ושינויי עתים במחזות שלום עליכם'. דרך עיון במחזות של שלום עליכם הוא מאיר את השימוש בתמונות דיוקנאות על קירות בבתים יהודיים ועל גבי חומרים מודפסים למטרות שונות, למשל תמונת מונטיפיורי לצורך גיוס כספים. יפה לסיים בציטוט מספרו הסטירי של יוסף פרל, מגלה טמירין, שבו יש ביטוי לרתיעה השמרנית במזרח אירופה משימוש בדיוקנאות אישים: "... ובאם שלא נכתב בהבוך שם המחבר, אפשר נמצא בו צורת המחבר כדרך הרשעים לדפוס צורתם בראש ספרי פסולים שלהם..." 

לסיכום, מדובר בספר מעניין ברמה ההיסטורית, אבל הרבה יותר מכך הוא עשוי להיות מרתק ומחכים לכל מי שמתעניין באמנות יהודית ומשמעויותיה המגוונות.