עוזיאל פוקס | תלמודם של גאונים: יחסם של גאוני בבל לנוסח התלמוד הבבלי

עוזיאל פוקס | תלמודם של גאונים: יחסם של גאוני בבל לנוסח התלמוד הבבלי

המכללה האקדמית הרצוג והאיגוד העולמי למדעי היהדות; ירושלים תשע"ז

 

ספרו של פוקס עוסק לכאורה בנושא ספציפי ונקודתי – נוסח התלמוד הבבלי בעיניהם של גאוני בבל, אבל למעשה מדובר בנושא רחב ויסודי ביותר, וכפי שאסביר. בכל עיסוק פילולוגי בתלמוד אנו מבחינים בין שני שלבים בטקסט: שלב העריכה – השלב שבו נערך ונחתם התלמוד כחיבור מגובש עוד לפני עלייתו על הכתב; שלב המסירה – המסלול שבו עשה הטקסט את דרכו מאז חתימתו, דרך מגוון תופעות טקסטואליות המאפיינות את הורקתו מכלי לכלי, בקטעי גניזה, בכתבי־יד ובדפוסים הרבים, ועד שהוא מגיע אלינו. גם אם ישנם פערים גדולים מאוד בין החוקרים בשאלת זמן חתימת התלמוד כטקסט חתום וסגור, אין חולק ששלב זה אינו באיזשהו קו ממשי בזמן מסוים בין אחרוני האמוראים לראשוני הגאונים (או הסבוראים), אלא הוא תהליך שנמשך עמוק לתוך תקופת הגאונים. תקופת הגאונים היא אפוא תקופה מכריעה לגבי נוסח התלמוד, גם באשר לשלב העריכה, ובכלל לגבי עצם מקומו וסמכותו של התלמוד. אין צריך לומר שגם אחרי שהתגבש התלמוד כטקסט חתום יחסית, בשלב שניתן לדבר על מעבר מ"עריכה" ל"מסירה", היה נוסח התלמוד עדיין נזיל וגמיש, ובהיותו נלמד בעל־פה טבעי היה שיחולו בו עוד שינויים וחילופים רבים. העיסוק בנוסח התלמוד של הגאונים הוא אפוא עיסוק בסוגיית יסוד של נוסח התלמוד הבבלי, ומכאן חשיבותו הגדולה של הספר. 

הספר מחולק לשני חלקים גדולים. החלק הראשון הוא למעשה עיקר הספר (בעצם, תלוי למי) – החלק המבואי והמחקרי שסוקר את שאלת יחסם של הגאונים לתלמוד הבבלי, ואת שלב המעבר בין אמוראים לגאונים או לסבוראים; ישיבות הגאונים והרקע להיווצרות חילופי גרסאות בתלמוד; עדותם של הגאונים באשר לאופן לימוד התלמוד – בשינון בעל פה או בקריאה מן הכתב; עיסוק הגאונים בשאלות של נוסח; דרכם של הגאונים בבירור הנוסח, בהסתמכות על מסורת מכאן או בכללים והגדרות מכאן; ועוד מגוון עניינים ודיונים מסתעפים. החלק השני הוא אוסף של למעלה מ־250 מקורות בספרות הגאונים העוסקים בנוסח התלמוד – כל מקור מוצג טקסטואלית לפי מהדורות מדעיות, קטעי גניזה וכ"י, ואליו נלווה דיון מעמיק, עם הפניות לפרסומים של אותו מקור, ביבליוגרפיה ומקבילות. 

למרות חשיבותו של הנושא, כמתואר, ואף שפוקס ציפה להעלות ממצאים מעניינים באשר לשלבי העריכה הסופיים של התלמוד ושלבי ראשית מסירתו בתחילת תקופת הגאונים, הרי שלמרבה האכזבה הוא נאלץ להודות ביושר שמאמצים אלו עלו בתוהו. המקורות שעוסקים בנוסח התלמוד כולם מאוחרים, מיעוטם מאמצע המאה התשיעית ורובם מן השליש האחרון של המאה העשירית. מאות השנים שבין סוף תקופת האמוראים לסוף תקופת הגאונים יוצרות תהום כמעט בלתי ניתנת לגישור, אך עם זאת אפשר ללמוד מהדיונים המאוחרים על תפוצתו של התלמוד, על דרכי מסירתו, על האתגרים הטקסטואליים שעמדו לפני חכמי התפוצות והגאונים ועל דרכי ההתמודדות של החכמים עם אתגרים אלו (עמ' 9).

מעלתו של הספר היא דווקא במה שאין בו. לא מדובר בספר שבא להפליג בחידושים מחקריים גדולים (אולי גם בגלל שהוא לא הצליח לקדם את המחקר כשאיפתו הראשונית, כאמור). הוא מסכם את כל הידוע לנו מהמקורות ומספרות המחקר על אודות תהליכי גיבוש הנוסח ואופן מסירתו בתקופת הגאונים. הוא מקיף כאמור את עיקרי הסוגיות המחקריות של נוסח התלמוד ואת מרבית התופעות שנידונו בדבריהם של חוקרים חשובים כמו ליברמן, רוזנטל (2X), זוסמן, ברודי ועוד. למרות זאת קיימים בו מן הסתם דיונים לא מעטים בדברי החוקרים, ביניהם מתבלט הדיון שלו בשאלת התלמוד כחיבור שנלמד בעל פה או מן הכתב. 

החוקרים כבר הרחיבו בשאלת אופן הלימוד של התלמוד, בעל פה או בכתב, ומפורסם במיוחד מאמרו המכונן של זוסמן, שלצד חוקרים אחרים מוכיח כי בספרות חז"ל אין רמז לשימוש בחיבורים כתובים ומכאן שספרות חז"ל הועלתה על הכתב רק בתקופות מאוחרות. רמזים קטנים על 'מגילות סתרים' שהיו בידיהם וכדומה מעלים תמונה מורכבת לפיה היו חלקים מסוימים שנכתבו, והחוקרים מתמודדים עם שאלות אלו איש איש בדרכו. הביטוי המעניין ללימוד בע"פ הוא ההבחנה שנוצרה בתקופת הגאונים בין השימוש במונחים עם השורש 'גרס', המלמדות על שינון בע"פ, ובין השימוש במונחים עם השורש 'נסח' במובן של העתקה ושימוש במקורות כתובים. עד סוף תקופת הגאונים כבר היה שימוש בכתבי־יד. מה שמדהים במעבר משינון ע"פ ללימוד מן הכתב הוא הביטוי לזה בשינוי הלשונות מספרות הגאונים לספרות הראשונים, הגאונים מתייחסים ל'גרסה' ואילו הראשונים מדברים על 'נוסח' ועל 'ספרים'. לא זו בלבד, אלא שאפילו כאשר ראשונים מצטטים או משתמשים במקור גאוני (למשל ר"ח, ר' יהודה הברצלוני, ר' פרחיה – כולם ממקורות של רב האי) הם ממירים את הלשון מ'גירסא' ל'יש ספרים' או מ'גירסני' ל'נוסחאי'!

וכאן צריך להבין תופעה תרבותית מעניינת. הגאונים ידעו על קיומם של ספרים כתובים, ושימושם של תלמידים בספרים אלו, ומביעים חוסר שביעות רצון מלימוד באופן כזה. וכאשר עולה דיון על נכונותה של גרסה, הם מזלזלים בנוסח הכתוב שנמצא ומדגישים כי אין לקבל גרסה אלא מפי רב מובהק (עמ' 68). למען האמת קשה לנו להבין מציאות שבה ניתנת עדיפות לגרסה שעוברת מפה לאוזן על פני נוסח כתוב, שכן הספר "מצלם" טוב יותר ובוודאי שוכח פחות מן המוח האנושי. את התפיסה הזאת משווה פוקס לסביבה התרבותית שבה פעלו גאוני בבל – היחס המקודש ללימוד בעל פה בחברה המוסלמית. החכמים המוסלמים העניקו חשיבות יתרה לאין ערוך למסורת שעברה בעל פה, גם המשפט המוסלמי ביכר עדויות מפי עדים על פני עדויות כתובות ושטרות, ואפילו בספרות החדית' נדרש המוסר לציין 'מצאתי כתוב' אם לא שמע את המסורת מפי חכם - כדי למנוע מטקסטים כתובים לקבל את הסמכות השמורה למסירה על פה (עמ' 78–80). פוקס מרחיב מאוד בביטוי של תפיסה זו, אך אולי עקב זהירותו מהשערות הוא לא מנסה להסביר את ההיגיון שעמד מאחוריה (בהמשך אציע משהו משלי, על סמך הדברים הבאים).

אחד הביטויים היפים למעבר מעל פה לכתב הוא בשימוש ב'לשון נקייה'. המשננים ידעו לעתים על גרסה מקורית שהייתה בלשון גנאי ובסירובם להוציא לשון זו מפיהם בעת השינון נהגו להחליף את הלשון המקורית, הנוסח שהשתמר לבסוף תפס דווקא את ה'תיקון' של המשננים ובכך אבד המשמע המקורי. כך למשל משיב רב פלטוי בתשובה על אודות מילות הלחש בסוגיית פסחים (קי ע"א): "חלי בדיקולי" – "כך אנו גורסין 'חלי חמימי', ולא כך הוא אלא כינוי הוא זה, ולא דרך ארץ לקרות 'חרי' שגנאי הוא לומר כך, כמש"כ חרי יונים וקורין חלי יונים..." גם השואלים וגם רב פלטוי לא הכירו נוסח כתוב 'חרי' משום שעל הכתב הועלה הנוסח ה'נקי' שהיה רגיל בפי הלומדים. זאת בשונה מהתורה שבכתב שבה הגיעו לפנינו גם ה'קרי' וגם ה'כתיב' (עמ' 85). [למעשה בעדי הנוסח שלפנינו גורסים כולם 'חרי', כפי שמציין פוקס בהערה. מבדיקתי ב'הכי גרסינן' יש כמה כ"י שגורסים 'חדי', אך זהו חילוף גרפי פשוט ולא לשון נקיה אלטרנטיבית, ומן הסתם מתכוון פוקס להדגיש את היעדרה של הצורה 'חלי' בעדי הנוסח שלפנינו.]

והנה דוגמה מעניינת וגם אקטואלית מבחינת לוח השנה. בפרק העוסק באפיוני גרסאות על ידי הגאונים, מציג פוקס את האפיון של גרסאות מקבילות ושוות ערך בתלמוד כ'תרי לישני וחד טעמא'. כלומר שאין הבדל ענייני בין שתי הגרסאות ומדובר רק בשתי לישנות שנוצרו באופן לא מכוון. רב שרירא מדגיש גם שהלומדים המשננים הקפידו על העניין ולא על הלשון. כמובן שבמקומות שיש פער ענייני בין הלשונות, לא ניתן כבר לקבל טענה זו, והגאונים נדרשים לדחות את אחת הגרסאות. המעניין הוא שבדברי רבא במסכת ראש השנה (כח ע"א) "התוקע לשיר יצא", נשמרה גרסה "התוקע לשד", שינוי הגיוני מבחינה גרפית, אבל מבחינת המשמעות ה'שיר' וה'שד' שונים לחלוטין. למרות זאת רב האי משיב: "ושמענו כי היה בישיבת מחסיה מי שגורס התוקע לשד, ובין זה ובין זה לטעם אחד נתכונו אלא שאין אנו יודעין איך יתקע לשדים ומפני מה יתקע להם". דברי רה"ג תמוהים, שכן מה לשד ולשיר. מכאן, טוען פוקס, שבעיני הגאון 'חד טעמא' יכול לשמש גם לטעם ולשורש הפנימי של הסוגיה, כלומר בקביעה באשר לשאלת מצוות צריכות כוונה, שמבחינה זו גם התוקע לשד וגם התוקע לשיר לא נתכוונו לשם מצווה ואף על פי כן יצאו ידי חובתם (עמ' 130). 

דומני שזהו מפתח שמקרב אותנו להבנת העדפתם של הגאונים את הגרסה הנמסרת מפה לאוזן על פני הנוסח הכתוב. פוקס מצטט את דברי דוד סקליר, לפיו בעיני גאוני בבל חז"ל הם בעיקר מסרנים של מסורות קדומות ולא מפרשים יצירתיים או מחוקקים, ובהתאם לכך הם חיפשו בדברי חז"ל את המסורת הקדומה, ומכאן הם גם תפסו את קדושת התלמוד כנובעת מהמסורות שטמונות בו ולא מהחיבור כמכלול טקסטואלי (שנוספו אליו גם ענייני אגדה או רפואה) בעל ניסוח מקודש, ולכן חשוב יותר ה'טעם' מאשר הלשון שלתוכה הוא נוצק (עמ' 170–171). דומה שהבנה זו מקרבת אותנו להבנת החשיבות של הגרסה שנשמעה מפי חכם על פני נוסח כתוב. זו הראשונה נמסרה בדקדוק מפי החכם שיורד לעומק ה'טעם' ושומר עליו, ואילו הנוסח הכתוב בידי מעתיק אנונימי עשוי לעבור מכשולים טקסטואליים מקריים שאיבדו את דקדוק ה'טעם'. דומה הוא הספר לאותו תנא מסוטה כב ע"א: "תני תנא ולא ידע מאי אמר" – התנא הוא התלמיד השונה שעשוי לסייע בבית המדרש בבחינת "ספר אנושי" אך לא תמיד עומד על שמועתו (ייתכן שהסבר זה נכתב בספר ונשמט מעיניי). 

לסיכום, לפנינו ספר יסודי בחקר נוסח התלמוד, המומלץ ביותר לכל מי שחפץ לבוא בשערי חקר נוסח התלמוד. כאמור יש בו תועלת גדולה גם ללומדים, בעיקר בחלקו השני המרכז את כל דיוני הגאונים בנוסח התלמוד בתוספת דיון מרחיב. כתיבתו הרהוטה ועריכתו המקצועית תורמות רבות להנאת הקריאה.