רחל רוז'נסקי | אהובה ודחויה: סיפורה של היידיש במדינת ישראל | מאנגלית: דוד בן־נחום

רחל רוז'נסקי | אהובה ודחויה: סיפורה של היידיש במדינת ישראל | מאנגלית: דוד בן־נחום

מאגנס; ירושלים תשפ"ד

 

בשנה שעברה איבדתי את סבתי האהובה, שנפטרה בשיבה טובה לאחר מספר שנות דמנציה. ככל שהתקרב יום מותה, היא איבדה את היכולת לתקשר ולנהל שיחות. אבל גם בשנה האחרונה והקשה ביותר, כשהזיכרון נמחק והמציאות אבדה, נותר חוט שקשר אותה למציאות – היידיש, שפת הילדות שלה. עם היידיש המקרטעת שבפי הייתי האחרון מבין הנכדים שעוד הצליח לנהל איתה שיחה בסיסית. קראתי לפניה פתגמים והלצות מתוך ספרי יידיש, וזיהיתי ניצוץ בקצה עיניה. היידיש טעונה בעיניי געגוע עמוק וקשר לעולם שהיה ואבד. לא פלא שכאשר שמעתי על הספר החדש, טרחתי להשיג לי עותק.

בספרה החדש מבקשת רחל רוז'נסקי לספר את סיפורה של היידיש במדינת ישראל, החל משנותיה הראשונות, ועד לשלהי המאה הקודמת. לשם כך בוחנת המחברת את המתחים ששררו בשנות המדינה הראשונות בין סופרי יידיש ופעילים בזירה זו לבין ראשי המדינה, שהיו ברובם יוצאי מזרח אירופה, ונדרשו לאזן בין חיבתם ליידיש לבין שאיפתם לקדם את העברית. הספר עובר בין שלל מוקדי תרבות מרתקים, ביניהם עיתונות היידיש – 'לעצטע נייעס', 'יידישע צייטונג', הרבעון 'די גאלדענע קייט' של אברהם סוצקובר ועוד; ספרות היידיש - חבורת 'יונג ישראל' ועוד מגוון הוצאות, סופרים וספרים; תיאטרון היידיש – גולדפארן, 'יידיש טעאטער', צמד הקומיקאים דז'יגאן ושומאכר ועוד; הקתדרה ליידיש באוניברסיטה העברית; שידורי רדיו ביידיש ועוד מגוון מופעים של היידיש בזירה התרבותית ובמרחב הציבורי. במרכז הספר ניצב הטיעון של המחברת המבקשת להמעיט בפעולותיה של המדינה בדחיקת רגלי היידיש מהמרחב התרבותי והציבורי, בניגוד לתדמית המקובלת, ועל כך בהמשך. חשוב להדגיש, כפי שמבהירה המחברת במבוא, שהספר אינו עוסק בקבוצות חרדיות בישראל שהיידיש הוא השפה העיקרית שלהן והן אף רואות בשפה מעין מגדיר זהות ומחסום חברתי; ליידיש זו היבטים חשובים אחרים שאינם מעניינו של הספר.

ב־18 ביולי 1948 התייצב מאיר וילנר, עורך יומון המפלגה הקומוניסטית הישראלית 'קול העם', במשרד הגיוס בתל אביב. הפקיד הציג בפניו שאלות אחדות, ביניהן באילו שפות הוא דובר. לתשובתו כי הוא דובר עברית, גרמנית, יידיש ופולנית, הגיב הפקיד: "יידיש אינה שפה". וילנר הופתע מהזלזול הזה ומחה נמרצות, אך הפקיד הבהיר כי הוא קיבל פקודה שלא להכיר ביידיש כשפה. הסיפור הזה הוצג בזמנו בעיתונים היומיים, אך לא עורר הפתעה מרובה, שכן ההתנגדות ליידיש כבר רווחה לפני הקמת המדינה. באנקדוטה זו בוחרת המחברת לפתוח את הפרק הראשון של הספר. אירוע זה מצטרף לשורה של אירועים וביטויים שונים להתנגדות ולדיכוי של היידיש מצד הרשויות. בשנותיה הראשונות של המדינה, וקצת קודם לכן, פעלה ההגמוניה להשליט ולכונן תרבות עברית־ישראלית, ובעקבות זאת ראתה איום בשפת היידיש – שפתם של חלקים גדולים מאוד בחברה.

סיפור נוסף הוא על נתן וולפוביץ', שחקן יידיש ועולה חדש מפולין, שבשנת 1951 התייצב בפני שופטת השלום בחיפה, כדי לתת את הדין על כך שהציג עם חבריו שני מחזות ביידיש ללא רישיון. אחד המחזות היה "הערשעלע אסטראפאליער". הוא נידון לקנס בסך עשרים לירות ישראליות. ברשימה סאטירית שפרסם ב'לעצטע נייעס' כתב וולפוביץ': "היום [...] תשפוט השופטת את הרשלה יקירנו בשל היותו בלתי חוקי [...] לעת זקנה, נעבעך, היה הרשלה לפרטיזן, למסית ללא רישיון. [...] בין הגויים יכול היה הרשלה לומר את דבריו, ואילו כאן בישראל מבקשים לתלות מנעול על פיו" (עמ' 106). פסק הדין לא הרתיע אותו, וגם לא שחקני יידיש נוספים. אלו המשיכו להופיע ללא רישיון והתעלמו מפסיקות מסוג זה ומקנסות שהושתו עליהם. אחת התחבולות שנקטו הייתה לרשום בפרסומות להצגות שעה שגויה של תחילת ההצגה, כאשר הקהל ידע שעליו להקדים בשעה, ואילו המשטרה הופיעה בעיצומה של ההצגה ולא יכולה להפסיק אותה (עמ' 114). המחברת מראה בעזרת סיפורים אלו כי אמנם הטילו הרשויות הגבלות על היידיש, אך בפועל לא עלה בידן לדחוק את היידיש.

אבקש להציג את הטיעון המרכזי של הספר ולבחון אותו. המחברת מבקשת להשיג על התפיסה שרווחה במשך שנים רבות, הנגזרת לכאורה מהעובדות הללו, לפיה רדפה הנהגת המדינה בעשורים הראשונים את היידיש ואפילו אסרה את השימוש בה מטעמים אידיאולוגיים. לשם כך היא מציעה תמונה מורכבת יותר באשר ליחסים בין הרשויות, שהיו בשיאו של תהליך כינון התרבות העברית, ובין היידיש המסרבת ללכת. למשל במבוא של הספר כותבת המחברת כי אפילו תהליכי החקיקה והמיזמים להילחם ביידיש ולקבוע את העברית כשפת המדינה, לא היו נגד שפות זרות בכלל, או יידיש בפרט, אלא בעד קידום העברית (עמ' 16). גם בסוף הספר מסכמת המחברת כי מסקנתו העיקרית של הספר "סותרת את הטענות שהעלו פעילי היידיש, ולפיהן הייתה מדיניות מכוונת נגד היידיש בישראל, בייחוד בשנים הראשונות לקיום המדינה. מדינת ישראל מעולם לא ניסחה מדיניות מוגדרת לגבי היידיש, בוודאי לא כזאת ששללה אותה. אכן, כחלק ממאמצי הנחלת העברית, והשאיפה ליצור תרבות ישראלית־עברית חדשה, נעשו ניסיונות להגביל את השימוש ביידיש; נכון גם שצעדיהם של התיאטרון והעיתונות ביידיש הוצרו על ידי פקידי ממשלה ולעתים אף על ידי המשטרה [...] אולם אף אחד מהניסיונות האלה לא נשא פרי. בסופו של דבר, אף פקיד ממשלתי או גוף ממשלתי בישראל – ראש הממשלה, הממשלה, הכנסת או חברי הכנסת – לא נקט מעולם צעדים מעשיים כדי לבסס מדיניות כלשהי לגבי היידיש, ושום חוק לגבי היידיש או לגבי כל שפה שאינה עברית לא נחקק בישראל" (עמ' 303). המחברת מודה שהיה משטר רישוי לעיתונים, סרטים והצגות, שנסמך על תקנות מתקופת המנדט, במסגרתו הצליחו שר הפנים וחברי המועצה החדשה להגביל רישוי של עיתונות והצגות שלהבנתם עמדו בניגוד לאינטרס הציבורי, אך לא החקיקה של המדינה הגבילה את הרישיונות לאלו.

אם נסכם את הטיעון של המחברת, הוא כולל בתוכו שלוש אמירות מרכזיות: 1. לרשויות היו תירוצים טובים לפעילויותיהם נגד היידיש; 2. המזימה שלהם להדיר את היידיש מהמרחב לא עלתה בידם; 3. לא הייתה חקיקה רשמית נגד היידיש. לצערי לא השתכנעתי, ולדעתי מדובר בטיעון אפולוגטי המבוסס על שיפוט מקל מדי שאינו עולה מהעובדות. אתייחס בנפרד לשלוש האמירות המבססות את הטיעון הזה.

באמירה הראשונה מגוננת המחברת על הרשויות בטענה שהיו להם תירוצים טובים - הרצון לחזק את השפה העברית בתרבות ובמרחב. לדידי אין ספק שכדי לחזק ולטפח שפה רשמית עיקרית ואחידה, ובלי להידרש כאן לסיבות למהלך זה, היה צורך לפעול ביד קשה נגד שפות ישנות. פעילות זו אינה נזקקת לתירוצים קלושים, והמדינה כגוף רשאית הייתה לפעול כרצונה, בוודאי בשנותיה הראשונות והמכוננות.

באשר לאמירה השנייה, המחברת אכן הראתה בחן רב את הדרכים היצירתיות של השחקנים והאמנים כדי לעקוף את ההגבלות על תרבות היידיש, אך העובדה שהרשויות לא הצליחו במאבקן אין בה כדי לבטל את עובדת קיומו של מאבק. המחברת מודה גם כי "למדיניות הלשונית ולביטויה כלפי תיאטרון היידיש היו השפעות פסיכולוגיות ותדמיתיות חשובות. הן תייגו אותו בעיני הציבור כנחות ולעתים אף כוולגרי. תיוג זה החליש את תיאטרון היידיש ואף פגע ברגשותיהם של כל מי שהיו קשורים אליו" (עמ' 107). העובדה שמוסדות תרבות היידיש שרדו במשך שנים רבות, אינה מחוסר מעש נגד היידיש. להיפך, הצורך של מוסדות אלו בהבהרה כי הם מוסדות של יידיש, משקף את העובדה שתרבות היידיש אינה ה"מובן מאליו", אלא שריד חריג לתרבות שהייתה וכמעט ואיננה. אני מודע לכך שסצנת היידיש הייתה נוכחת מאוד בעשרות השנים הראשונות של המדינה, גם הוריי סיפרו לי על ההצגות אליהן הם הלכו כילדים, אך המסגור של אלה היה 'תרבות יידיש' ולא ברירת מחדל של הצגות "רגילות". העובדה שבעשרות השנים האחרונות לגיטימי לפנות לאדם ברחוב בעברית או באנגלית אך לא ביידיש, מעידה כאלף עדים ששפה זו נעקרה מאזורנו לחלוטין (וכזכור אנחנו מוציאים מכלל זה אזורים חרדיים מסוימים שחיים במין אוטונומיה).

גם באשר לאמירה השלישית, היעדר חקיקה בשנותיה הראשונות של המדינה, צריך לזכור כמה דברים. המלחמה נגד היידיש לא החלה עם קום המדינה. זו מלחמה שהחלה עשרות שנים לפני קום המדינה, גם מחוץ לגבולותיה של ארץ ישראל, מלחמה קשה שהתנהלה במגוון רבדים, רשמיים ושאינם רשמיים. במובן זה, לא הייתה זו מלחמה של מדינת ישראל, אלא מלחמת תרבות של מייסדי הציונות ומייסדי המדינה. בנוסף, כפי שמודה המחברת, פקידי ציבור יכלו להסתמך על סמכויות הרישוי שבידיהם כדי להילחם במה שנראה להם לנכון. הפעילות הלא־רשמית ולא־חוקתית זו, מצד בעלי כוח בשלטון ובתרבות, הייתה מספיק חזקה כדי להדיר את היידיש מהמרחב הציבורי. משום כך איני בטוח שנכון למדוד את המלחמה התרבותית הזאת לפי כלים של חקיקה כפי שהיינו תופסים זאת במדינת ישראל בימינו.

דומני שרק כך אפשר להבין את הדעות החיוביות של בן גוריון בעד שימור וטיפוח תרבות היידיש. בן גוריון ידע שיש לו תשתית "מדכאת" בשלל מנגנוני הגנה מהתפשטות היידיש, ורק כנסמך על תשתית כזו הוא יכול לבקש לשמור את תרבות היידיש כמוצג מוזיאוני בלתי מזיק. בן גוריון למעשה מביע זאת מפורשות בדבריו בשולחן הממשלה ביולי 1951, בעקבות עתירת שחקנים נגד עמדת בג"ץ בעד איסור על הצגות יידיש: "כאשר היינו מעטים בארץ, הייתי אני קנאי. גם היום קנאי אני ללשון העברית, אבל כאשר היינו מעטים אפשר היה להתאכזר, כיום אי אפשר לדון מאה אלף אנשים לחוסר קצת נחת [...] זוהי ההנאה היחידה שיש לאנשים אלה. זה אמנם דבר אחראי מאוד [...] אבל נראה לי שעלינו להתיר הצגות ביידיש" (עמ' 123). מכך ומעדויות נוספות, למשל על אודות תמיכת המדינה בהוצאת רבעון ביידיש ובהקמת הקתדרה ליידיש באוניברסיטה העברית, גוזרת המחברת את המסקנה כי "מדינת ישראל, תחת הנהגות של בן־גוריון, הייתה מעוניינת בשימורה – ובמידת מה אפילו בטיפוחה – של תרבותו הגבוהה של העם היהודי שהתפתחה בגולה" (עמ' 164). בהמשך קושרת זאת המחברת לשאיפתו הכללית של בן גוריון לשימור התרבות היהודית, גם בהנחת היסוד למכון לתצלומי כתבי יד עבריים, וגם בדחיית השירות לתלמידי ישיבה כחלק משאיפה "להיות קרש הצלה לנכס תרבותי היסטורי" (עמ' 193–197). אבל אין ספק שבן גוריון לא חלם בזמנו לאלו ממדים הולכת החברה החרדית לגדול, וכמעט ברור לכולם שבן גוריון לא היה מקבל "שימור תרבותי" בהיקפים כאלו. באותו אופן אפשר לתפוס את הרצון שלו לשמר את היידיש. הוא הרי מודה בדבריו שכאשר סכנת היידיש הייתה ברורה – "אפשר היה להתאכזר". רק כאשר הסכנה חלפה, ניתן וראוי לשמר את התרבות הזאת.

העמדתה של היידיש במקום אהוב אך מרוחק אפשרה את התפתחותה של תרבות היידיש מאז שנות השישים ועד לימינו אנו. כפי שמתארת המחברת, ההצגה "די מגילה פון איציק מאנגער" שעלתה על בימת תיאטרון ה"חמאם" ביפו סימנה נקודת מפנה שבה שינתה החברה הישראלית את יחסה ליידיש ועשתה אותו מתרבות דחויה לתרבות הנמצאת בלב הקונצנזוס. אבל כפי שהיא מבהירה בהמשך, בשם סווטלנה בוים, "נוסטלגיה היא הגעגוע לבית שאינו קיים עוד". הווי אומר, הריחוק מאפשר את עלייתו של רגש הנוסטלגיה. ואכן משנות השישים ואילך קיבלה היידיש את תדמיתה המורכבת מגעגוע לצד גיחוך, אהבה לצד דחייה (כשם הספר), תדמית שפגעה בתרבותה הגבוהה של היידיש מחד אך גם תרמה להתפשטותה והתקבלותה באהדה בקרב ציבורים רחבים (עמ' 262–263). מתוך נקודת הריחוק הלכה והתחזקה תחושת הנוסטלגיה. במפנה המאות הקודמת והנוכחית כבר צמח העיקרון של רב־תרבותיות, לאורו חדרה המוזיקה המזרחית למרכז הבמה. בדומה לכך קרה גם לשפת היידיש, כאשר בני הדור השני והשלישי ליידיש החלו מתעניינים ביידיש כתרבות שבכוחה לעורר את הזיכרון האישי הישן, וכך נוהרים כיום מאות ואלפים לתיאטרון יידישפיל ולאירועים רבים של בית שלום עליכם, בית לייוויק, יונג יידיש ועוד.

ועוד הערה כללית על הספר. כמו כל שפה, גם יידיש נושאת בקרבה מטען תרבותי מיוחד שמזוהה עם התרבות היהודית במזרח אירופה. בסקירה שכתבתי על תרגום של בלהה רובינשטיין לספרו של בשביס־זינגר, הקוסם מלובלין, הראיתי כיצד התרגום שלה איבד את המצלול היידישאי המקורי גם במקומות שהיה ניתן לשמור עליו לטובת הקורא העברי (רובינשטיין נזכרת גם בספרנו כמתרגמת ספרים רבים של בשביס־זינגר - עמ' 312). הספר שלפנינו הוא אמנם ספר מחקר ולא ספר קריאה, ולמרות זאת הייתי מצפה שבספר שנסוב כל כולו על היידיש נמצא יותר דוגמאות של משפטים וניבים ביידיש, כדי לקרב את הקוראים למצלול העמוק והעסיסי של השפה, באופן שיאפשר התחברות והזדהות עם מושא המחקר. לצערי באנקדוטות הרבות שמובאות בספר אין דיאלוגים או משפטים ביידיש, והספר נותר זר ומנוכר לנושא העיקרי שלו. לא מדובר בביקורת חד משמעית, אפשר כמובן לדון על הטענה הזו, אך בעיניי זו נקודה ראויה לציון.

לסיכום, מדובר בספר שמקיף נושא מרתק מאוד, והוא משוטט בין מגוון מקורות מחקריים וארכיוניים המספרים לנו על עולם תרבותי חי ותוסס. מצאתי בספר עניין רב מצד תוכנו, ועם זאת הייתי מצפה לפחות יובש מחקרי בנושא כזה. באשר לטיעון המרכזי של הספר, הממעיט במאמציה של המדינה לדחוק את רגלי היידיש, הראיתי כי יש מקום גדול לדון ולהתווכח עליו, ולכל היותר ניתן לראות במסקנת המחברת סנגוריה אישית על מוסדות המדינה ולא טיעון מדעי. חשוב להדגיש שהביקורת היא על הטיעון השיפוטי הזה, אבל היופי שבספר לא מתמצה בטענת המסגרת שלו אלא בחומרים ובמקורות הרבים שמובאים בו המספרים את סיפורה המרתק של היידיש במדינת ישראל. מדובר בספר מעניין, מושקע וערוך היטב, ולמי שקרוב לנושא היידיש אני ממליץ בחום על קריאתו.