טובה כהן | קול משלהן: כותבות עבריות מחוץ למסורת התרבותית ובתוכה

טובה כהן | קול משלהן: כותבות עבריות מחוץ למסורת התרבותית ובתוכה

כרמל; ירושלים תשפ"א

 

ספרה של טובה כהן בוחן את יצירתן של מספר כותבות ומשוררות משכילות במאות ה־19 וה־20, מתוך מודעות למתח שבין הרצון להיות חלק מהמסורת הספרותית העברית ובין הרצון לגשר על אי התאמתה של מסורת זו לביטויים הנשיים השונים. פרקי הספר מבוססים על מאמרים שונים שפרסמה המחברת במשך שנים רבות, ובהערות שבראש הפרקים מופיעות הפניות למאמרים המקוריים. לעתים גרם הדבר, כפי שמבהירה המחברת, לכפילויות בין הפרקים, בעיקר בחלקי הרקע והמעטפת, אך לצד זאת הדבר מאפשר קריאה של פרקים בודדים והתייחסות אליהם כמאמרים נפרדים. הספר גדוש בנושאים ועשיר בניתוחים מרתקים, אך לא ארחיב בדוגמאות, ואסתפק במספר עניינים. רק אדגיש שאיני מומחה לספרות ולשירה, ולכן למרות שנהניתי מהספר, אני משאיר למומחים ממני לשפוט את איכות הניתוחים הספרותיים.

אפתח דווקא בעניין מפרקי המבוא של הספר – גישתה המורכבת של כהן באשר למקומן של הנשים בחברה הכותבת. מחד היא חולקת על רחל אליאור שבספרה 'סבתא לא ידעה קרוא וכתוב' (עמ' 510 [צ"ל: 501]) ביטלה לחלוטין את מקומן של שלושים נשים במאה ה־19 אשר כתבו טקסטים עבריים ודחקה אותן להערת שוליים אחת, כשלדבריה אליאור בעצם מצטרפת לביטול הגברי של כתיבה זו (עמ' 32). למעשה אליאור לא מבטלת את הכתיבה הזו, אלא כפי שהיא מחדדת שם: "בספרייה היהודית של עם הספר אין בנמצא אף ספר, בכתב־יד או בדפוס, שכתבה אשה יהודייה בשפה העברית והביאה לדפוס בימי חייה, ספר שזכה להכרה, להערכה ולהוקרה כחלק מן התרבות העברית בידי בני הדור וממשיכיהם, מהעידן הבתר‏־‏מקראי ועד לראשית המאה ה־20" (למעט שתי נשים שאחת כתבה הקדמה לספר ביידיש והשנייה כתבה רומן שזכה ללעג). גם אם יש מקום להעריך יותר את אלו שכהן מזכירה, דומה ש־30 נשים אינן כמות משמעותית, אלא לכל היותר גרעין חשוב שמסמל מפנה שיהיה משמעותי במאה הבאה. 

לאידך, מרדכי זלקין, בספרו 'אל היכל ההשכלה', בעקבות נתונים על השכלתן של אלפי צעירות יהודיות במאה ה‏־19, מבקר ומפריך את הטענה בדבר האדישות היחסית של תנועת ההשכלה לחינוכן האינטלקטואלי־העברי של הנשים ואת התפיסה המצמצמת את מעגל הנשים המשכילות לקבוצה קטנה של סופרות ומשוררות. את התפיסה הזו הוא מייחס ומצטט בשם פיינר וכהן (במקום אחר). כהן משיבה לו בספר זה כי למרות שהמשכילים עודדו השכלת נשים, בפועל הנשים לא הגיעו לרמה גבוהה דיה כדי להשתלב בכתיבה המשכילית (עמ' 29–30). 

עמדתה של כהן נמצאת לכאורה באמצע. מחד היא מבקשת להבליט את מקומן של הנשים הכותבות בחברה, ובניגוד ל"ביטול" של אליאור, ומאידך היא לא מקבלת את הטענה של זלקין בדבר מקומן השוויוני (יחסית) של נשים במעגל ההשכלה. אם יורשה לי, אבקש לחדד משהו. זלקין אולי מניח את עובדת שילובן של נשים במערכת החינוך המשכילית כסממן לשילובן במעגל ההשכלה, ולדבריו "קשה להניח שמי שעניינם היה בעיצובה של דמות נשית צייתנית, בהתאם למודל הבורגני המרכז־אירופי, היו מעודדים אלפי נערות צעירות להשתלב במערכת חינוכית שהעניקה להן לא רק את הנגישות למרחבי ידע חדשים אלא גם כלים להתבוננות עצמאית ופתוחה במציאות החיים על כל היבטיה" (זלקין, עמ' 113).  אבל לעניות דעתי השכלה היא תהליך דו־סטרי, המערכת מחנכת תלמידים ולבסוף היא ניזונה מיצירתם, אלא שלא תמיד תהליך דו־סטרי מתרחש בו־זמנית. ייתכן מצב שבו המערכת מעניקה לאוכלוסייה מסוימת את הכלים ואת החינוך, אבל חוסמת את עצמה מה"תמורה" או ה"תרומה" של אותה אוכלוסייה לחברה, ובכך התהליך נותר חד־סטרי. בנידון שלנו נשים אמנם הוכנסו למעגל ההשכלה באופן שוויוני ביחס לכלל החברה, אך רושם הפטריארכליות לא נעלם כליל, והחברה עדיין לא התייחסה לנשים כותבות בשוויוניות מוחלטת. מובן מאליו שמדובר בתהליך, ואכן הכנסתן למעגל ההשכלה במאה ה־19 בוודאי זרעה את הזרעים לשילובן הסופי ככותבות חשובות במאה ה־20. צודקת אפוא אליאור בטענתה שבמאה ה־19 ארון הספרים העברי טרם נותן מקום לכתיבת נשים, צודקת כמובן גם כהן בטענה שאין לבטל את מקומן של הנשים הכותבות במאה זו, אך לא כראיה לשוויוניות מלאה אלא כראיה לגרעין עתידי. לא מובן אפוא מדוע מתעקש זלקין ליצור מחלוקת ביניהם, ובייחוד שגם הוא מודה בהמשך שמדובר בתהליך מתמשך המלווה במכשולים. דומה כי חידוד העמדות עשוי להשכין שלום בין החוקרים.

ומכאן לטעימה מהספר. אחד המונחים המעניינים המתווים את הספר הוא ה'פלימפססט', במקור מדובר בנייר או קלף שנמחק ונכתב תחתיו טקסט חדש כמוכר לאלו שעוסקים בכ"י וקטעי גניזה, אך בהקשר שלנו, לפי התאוריה של גילברט וגובר, מדובר ב"טקסט שרובדו החיצוני מכסה או מטשטש שכבות משמעות נוספות, עמוקות יותר, פחות נגישות ופחות מקובלות חברתית" (עמ' 40). מונח זה מאפיין כתיבה של נשים בחברה פטריארכלית במאה ה־19, ועל החוקרים לחשוף את הרובד הסמוי בטקסט, הרובד שאותו הנשים חוששות לחשוף בגלוי. הכותבות הללו מבצעות לעתים קריאה מחודשת בטקסטים הקנוניים ו"מנכסות" אותם לביטוי נשי שלא נכלל בהם מראש. הרובד הגלוי הוא "שפת האב", כלומר המקורות העבריים, את אלו "מנכסות" הנשים לשפה המבטאת את הזהות הנשית כפי שניתן להבין ברובד הנסתר. הכותבות הבולטות בתכונות אלו היו רחל מורפורגו ומרים מרקל־מוזסזון. אסתפק בהדגמה משירתה של הראשונה, המשוררת האיטלקייה רחל מורפורגו (1790–1871), שכתיבתה נידונה באריכות בספר. מרתק לראות את השיבוצים המבריקים שלה, אפילו במכתבים פשוטים, מתוך מגוון מקורות מהמקרא ומספרות חז"ל. 

שירתה של מורפורגו עמוסה גם בשירים פלימפססטיים, כאלו שנראים למראית עין שירים "ראויים" לאישה יהודייה צנועה המקבלת בהכנעה את הדרתה לשוליים. בכתב־העת כוכבי יצחק (13, 1850), כתב אדולף ארנטל שיר "דודאים" בשבחה של מורפורגו ובשבחן של נשים משוררות. בתגובה היא כתבה לו שיר תודה שפותח כך: "הדודאים שירה הולידו / ובנועם שיר ברור הגידו // עם קול כנור אני שוררת / *אז הייתי כמו סוררת [...] * קחי כנור סבי עיר זונה נשכחה [הכוכבית וההערה של המשוררת במקור]". הטור השלישי יוצר מהפך בשיר, הוא לכאורה מתאר את נעימות השירה המבוטאת בשירו של ארנטל, אך הטור הבא מעמיד בסימן שאלה את ההבנה הנאיבית הזאת, מדוע המשוררת 'סוררת'? הבנת השיר מתאפשרת באמצעות הרובד הנסתר, הנוצר מצירופם של הטקסטים המרומזים המציירים את האישה השרה כזונה. בהערת המחברת יש רמז לפסוק: "קחי כנור סובי עיר זונה נשכחה..." (ישעיהו כג, טו), ואילו ב'סוררת' שבטור האחרון אזכור לפסוק "והנה אשה לקראתו שית זונה ונצורת לב; הומיה היא וסוררת בביתה לא ישכנו רגליה" (משלי ז, י–יא). הפסוקים מצטרפים יחד לתיאור האישה המנגנת בפרהסיה כזונה, תיאור קוטבי לתמונת נעימות השירה הנשית של ארנטל. הדוברת מזדהה יותר עם הזונה שבמקור המסורתי, ונכונות זו נושאת עימה בעצם מחאה מגדרית חריפה כנגד חוסר היכולת הגברית ליחס שוויוני למשוררת אישה וכנגד שלילת ההתבטאות של האישה במרחב הציבורי (עמ' 230–231).

סוף דבר, כשעמדתי מול ספרה של כהן בספריית רחוב קטנה והתלבטתי אם לקחת "עוד מאותו סוג", לא שיערתי שאמצא את ספרה מרתק ומחכים. בשונה מספרים רבים שעוסקים בנושאים כאלו אשר נכתבים מתוך עמדה פגיעה וזעם קדוש, הספר הזה מצטיין בנעימות ובסובלנות כלפי העבר ובחיפוש אחר ניצני האור החיוביים שבתקופת ההשכלה. יש שישתעממו מהכפילויות בין הפרקים, אך כאמור העובדה שהספר מבוסס על מאמרים רבים מאפשרת קריאת פרקים בודדים לפי בחירה אישית. 

*

להשלמת התמונה: כהן הוציאה לאור יחד עם שמואל פיינר אנתולוגיה בשם: קול עלמה עברייה: כתבי נשים משכילות במאה התשע־עשרה (תל־אביב 2006), רבים מן החומרים נידונים או נזכרים גם בספרה הנ"ל. בהמשך הקדישה כהן למורפורגו ספר מיוחד – עוגב נאלם: חייה ויצירתה של המשוררת העברייה־איטלקייה רחל מורפורגו (ירושלים תשע"ו). שני הספרים ודאי עשויים לתרום למי שמעוניין להרחיב דעת בנושא זה.