אריאל זינדר | קומי רוני: קריאות בפיוטי סליחה ותחנונים מאת משוררי בבל וספרד המוסלמית בימי הביניים

אריאל זינדר | קומי רוני: קריאות בפיוטי סליחה ותחנונים מאת משוררי בבל וספרד המוסלמית בימי הביניים

מאגנס; ירושלים תשפ"ד

 

חקר הפיוט מתחלק, בין השאר ובחלוקה גסה, לצורות ולתכנים. הצורות הן הטכניקות הספרותיות שבהן עושים הפייטנים שימוש, כגון חריזה, משקל, שרשור ועוד; ישנן אינספור צורות, שכמובן משויכות לתקופות, אזורים, סוגות פיוט ועוד. התכנים הם כמשמעם, תוכני הפיוטים והמסרים שהם מביעים ובהם תפיסות תיאולוגיות, נרטיבים היסטוריים, התייחסות לסיפורים מקראיים ועוד; במישור זה העיסוק המחקרי הוא בפענוח המשמעות, זיהוי המקורות הליטורגיים או המדרשיים של הפיוט ואופן השימוש בהם, הרקע ההיסטורי או הביוגרפי של הכותב ועוד.

אף שהתוכן הוא לכאורה המהות וה"נשמה" של הפיוט, המחקר ברובו – לפחות באסכולה הירושלמית שניתן לראות את עזרא פליישר כמייסדה – עוסק בצורות. פליישר סבר שנושא הצורות ניתן למחקר מדעי "אמיתי", שכן בתחום זה אפשר להציג טיעונים ולקבוע עובדות. תלמידתו שולמית אליצור, גדולת חוקרי הפיוט בדורנו, הולכת בדרכו ומקדישה את עיקר מחקריה לצורות. אין הכוונה שחוקרים אלו אינם מייחסים חשיבות או מקום לתכנים, מה גם שלא ניתן לנתק את הצורות מהתכנים, אלא שהעיסוק בתכנים תופס אצלם מקום משני ואף שולי. כך למשל, בספרו של פליישר "היוצרות בהתהוותם והתפתחותם", הניתוחים הספרותיים מוצגים בגופן קטן. ואילו ספרה של אליצור "שירה של פרשה" המבקש לחרוג מהקהל האקדמי, כולל עיסוק מכובד גם בתכנים, כיון שהציבור הרחב נמשך לשאלת המשמעות יותר מאשר לבחינה הצורנית והמדעית.

[כיוצא בזה, במחקר התלמוד מוכרת "האסכולה הירושלמית" שמרכז עיסוקה בפילולוגיה, כלומר ברובד הטכני וה"יבש" יותר של הטקסט, לעומת מגמות מודרניות יותר הממקדות את עיסוקן בהיבטים ספרותיים או ריאליסטיים.]

 

הרקע ההיסטורי של פיוטי העקדה

ד"ר אריאל זינדר צמח באסכולה הירושלמית של חקר הפיוט, אך בספרו הוא מבקש ליצור חיבור בין תוכני הפיוטים לצורותיהם. אם תמצי לומר, לחפש את התכנים שבצורות, כלומר את המשמעות העמוקה של צורות השירה. במבוא העשיר הוא מציין כי ביאליק וחוקרים נוספים גרסו שיש לנתק את הפיוטים מהקשרם הריטואלי והליטורגי, כלומר מהמקום שאליו הם יועדו להשתבץ בתוך סידור התפילה, ומה"מושב בחיים" שלהם. באנתולוגיה "שירת ישראל" שערכו ביאליק ורבניצקי הם כרכו יחד פיוטים ושירים עתיקים רבים, אך סידרו אותם לפי נושאים ולא לפי ההקשרים הליטורגיים המקוריים שלהם. "ביאליק ורבניצקי לא כפרו במקורם הליטורגי של השירים", מסביר זינדר, "אך הם סברו, כנראה, כי בעבור קוראי ספרות נאורים, שאלת המקור וההקשר הליטורגי היא שאלה משנית, ומשמפקיעים את השיר משאלה זו, הוא מתגלה במלוא יופיו ומשמעותו".

כך למשל, ניתן להציג את פיוטי ה"עקדה" – סוגה נפוצה לאורך הדורות, שעימה נמנה למשל הפיוט הנודע "עת שערי רצון להיפתח" – כיצירות ספרותיות שעוסקות בפרשת עקדת יצחק, אך שיבוצם לפני תקיעת שופר או הבנתם כמתייחסים למציאות עכשווית, מפי דורות של יהודים שנרדפו ונשחטו – מעניקים להם משמעות שונה לחלוטין. באופן דומה, כאשר בוחנים כל פיוט מתוך הקשרו הליטורגי ומקומו בסדר התפילה ובבית הכנסת,  עשויים לגלות בו משמעות לאומית ורגשית אחרת.

מכל מקום, הגישה הישנה המשיכה להדהד בקרב חוקרים שנים רבות, כמו למשל בקבצי הפיוטים שערכו דן פגיס וישראל לוין. בעשורים האחרונים חתרו חוקרים לחשיפת הקשרים שתיארנו ולהבנת חשיבותם, אך עדיין עסקו בעיקר בחיבור בין הצורות להקשר הליטורגי. רק בשנים האחרונות החלו לשים דגש על היחס שבין תכני הפיוטים להקשרם הליטורגי. למגמה זו מצטרף הספר שלפנינו, והוא מבקש ליישם את העיון מרובה־הרבדים הזה בקריאה של פיוטי בבל וספרד, בדגש על פיוטי הסליחות.

פיוטי הסליחות הם חידוש בבלי של המאה התשיעית, כפי שהראתה שולמית אליצור. הפייטנים הגדולים בתקופה הקלאסית ובהם יוסי בן יוסי, הקלירי ואחרים, שיקעו אמנם ענייני סליחה בפיוטיהם המרהיבים ליום כיפור, אך רק בבבל החלה להופיע סוגה פייטנית נפרדת בשם "סליחות".

מחבר הספר נוטל את הקורא יד ביד, ועולה איתו שלב אחר שלב. הוא צועד באופן הדרגתי ומשולב על פני שלושה צירים שונים: הציר הכרונולוגי, מבבל ועד ספרד; הציר של היקף ואורך הפיוט; ולבסוף הציר של רמת התחכום הצורני.

עקרון יסוד בפואטיקה של הפיוט בעת העתיקה ובימי הביניים, הוא "הפיוט מגיע שני", או לפחות "אף פעם אינו מגיע ראשון". כלומר, הפיוט מגיע רק אחרי שאחרים הקדימו אותו וקבעו עבורו את תנאי הופעתו. מי קודמים לפיוט? המועד בשנה, השעה ביום, ההקשר הריטואלי, נוסח הקבע של רגע מסוים בתפילה ועוד. גם אם נמצא פיוט שמצד תוכנו נראה בלתי קשור לתפילה שבה שובץ, אם נתאמץ נמצא לבסוף סימן כלשהו שיאשש את שייכותו למקום זה. האוטונומיה של הפיוט מתבטאת בהיבט הצורני־מוזיקלי, ובכמה רכיבים אפשריים נוספים. נמחיש זאת בדוגמאות בודדות מתוך הספר.

 

עמידה חשופה וחסרת אונים

כמורה טוב מתחיל זינדר בדוגמה קצרה ביותר, אולי אף מאכזבת בעיני קוראי שירה בני זמננו. זוהי סדרת שירים קדומה, שבכל אחד מהם שני חרוזים המובילים לפסוק שהיה נהוג לומר כחלק מן התפילה, למשל:

אָשַׁמְנוּ בְּמַעֲשֵׂינוּ אֲשֶׁר לֹא כַּדָּת / בְּרַחֲמֶיךָ תֵּפֶן וְתִסְלַח לְכָל עֲדַת / כַּכָּתוּב וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה.

שיר קצר זה אינו מכיל תוכן חדש ומסעיר. בחרוז הראשון ישנה הכרה באשמה, בחרוז השני בקשת סליחה, וממנה פונה הפייטן לציטוט הפסוק שאליו הפיוט מוביל. די בשיר זה כדי להבין את היותו של הפיוט "שני ל…" ולא עומד בפני עצמו. השיר אינו רק מבוא לפסוק אלא משמש גם הד ומעין תותב שלו.

בשלב מתקדם יותר אנו מוצאים פיוטים ארוכים יותר, שבהם חירותו של הפייטן רבה יותר. הקורא־המתפלל נדרש להגביר את הקֶשב שלו להקשר המקראי או הליטורגי, שמעניקים לפיוט את המסגרת וההקשר המלאים. כך למשל בפיוט של רבי אלעזר בירבי קליר:

פְּתַח לָנוּ שַׁעַר / וְאַל יְשׁוּפֵנוּ סַעַר / רַצְנוּ כְּנַעַר / טֶרֶם נְעִילַת שַׁעַר // צִיר כְּשָׁר לְהַסְבִּיר / חֶסֶד לְהַגְבִּיר / פַּצְתָּה אֲנִי אַעֲבִיר / טֶרֶם יָבוֹא שֶׁמֶשׁ | כַּכָּתוּב וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ… וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן.

הבית הראשון אינו בעל זיקה לפסוקים שהפיוט מוביל אליהם, והוא כביכול עומד לעצמו. מלאכת החריזה כורכת יחד את השער שעודנו פתוח, הסער שעלול לבוא אם השער ייסגר, והנער שישראל מבקשים להידמות לו כדי לזכות בסליחת האל. החתימה ב"טרם נעילת שער/ יבוא שמש" היא פזמון חוזר בכל בתי הפיוט. רק בבית השני נמצאת הזיקה לפסוק, כאשר המילה החותמת "אעביר" לקוחה מהפסוק המצוטט, ומעניקה את החרוז לבית כולו. ואולם התבוננות בהקשר הליטורגי הרחב של הפיוט, תפילת הנעילה, חושפת כי גם הבית הראשון לא הוציא את השיר "לחופשי", והמבע הפואטי עדיין נועד לשרת את דימוי השער הנסגר של תפילת נעילה.

בפיוטי רס"ג אנו מוצאים תפנית משמעותית. בפיוטים אלו אין שימוש רב במונח "תשובה". בקשות הסליחה מבוססות הרבה יותר על עמידה חשופה וחסרת אונים, לעיתים בתוספת תיאורי הסבל, אך כמעט ללא עיסוק בווידוי או חשבון נפש. מוטיב בולט בפיוטי רס"ג הוא הקורבן, לדוגמה: "הַאִם חָדְלוּ קָרְבָּנוֹת כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה / וּבָטְלוּ זְבָחִים וְעוֹלוֹת בְּנֵי יוֹנָה // זִכְרוֹן דִּבְרֵיהֶם לְפָנֶיךָ יֶעֱרַב נָא / חֲרוֹנְךָ הָשֵׁב וּבָנוּ אַל יֶעְשָׁנָה // […] פִּלּוּלֵנוּ יְהִי נָא כִּקְטֹרֶת נְכוֹנָה / צָקוּן לַחֲשֵׁנוּ כְּחַטַּאת הַכִּפּוּרִים רְצֵה נָא // קוֹל בֵּית חֶבֶל נַחֲלָה וּמָנָה / רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה" (עמ' 96).

פיוטים אלו מציגים את התפילה כתחליף לעבודת המקדש, אך בבקשות המצורפות לדימויי הקורבן, "יערב נא", "יהי נא" או "רצה נא", ניתן לזהות רובד עמוק יותר. לדברי כמה פרשנים, בחלקים הסיפוריים של התורה קיימות פרקטיקות של קורבן שאינן מלוות בהבטחה כלשהי, אלא במאמץ אנושי גדול שסופו המתנה חרֵדה. לדברי זינדר, כאשר הקורבן שב ומשמש דימוי לתפילה, הוא שב ומחיה את המובנים הראשוניים של זמן ההמתנה והחרדה ושל הפער הגדול בין המקריב ובין האל. הבקשה החוזרת שהאל ירצה את התפילה, מסבה את תשומת הלב לחוסר הביטחון היסודי של המקריב והמתפלל. לא מדובר בבקשתם של מי שערכו חשבון נפש מקיף וחוללו תמורה פנימית בטרם התייצבו לפני האל. אדרבה, הם עדיין חוטאים, אלא שהם מקווים שהקורבן שהגישו יאפשר התחלה חדשה, מעין הנעה של מה שדמַם והפסיק לנוע. התפילה כקורבן אינה רק בקשה או טיעון, אלא היא מתנה ומחווה שאינה פונה בהכרח לרחמי האל אלא לרצונו הטהור, הפועל בדרכים מסתוריות. המתנה, בשונה מהבקשה, אומרת "אני שלך, וכל שיש לי הוא ממך, עשה בי כרצונך". המתנה אינה ממוקדת בחרטה על החטא, אלא בתקווה שהריבון יקבלה ברצון ושהחיים ישובו לסדרם.

קווי הסליחה של רס"ג דומים לקווי הסליחה המקראית, בהם העצמת הפער בין האל לאדם – אנו חוטאים ואילו אתה רם ונישא. המבקש עומד בפני גזר דין שעלול להיות קשה, והוא מוסר את עצמו באופן מוחלט לחסדי הריבון. זינדר מנסה למצוא את המשמעות הפנימית והנפשית של מחוות סליחה אלו בדיונו של הפילוסוף הצרפתי (ממוצא יהודי) ז'אק דרידה בסוגיית הסליחה. דרידה, שרואה את שורשי הסליחה במרחב האברהמי (היהודי־נוצרי־מוסלמי), קובע כי "הסליחה סולחת רק לבלתי סליח". הסליחה נועדה למחות פשע או פגיעה שעודם ניכרים, ואפילו נדמים ככאלה שבלתי אפשרי למחות אותם. לתפיסתו, רק מתוך הכרה זו אפשר וצריך לבקש סליחה. על בסיס רעיונות אלה מפתח זינדר באריכות ובהרחבה את מושג הסליחה המקראי, על התנאים הנוספים שבה, וממנו אל הסליחה הפייטנית.

 

גיאולוגיה פואטית

חלקו השני של הספר עוסק בפייטני ספרד, והוא פותח בפיוטיהם של יוסף אבן אביתור ויצחק אבן מר שאול. בחלק זה עולה קולו של היחיד, ומושם דגש על הצד האנושי של הפרט מול האל. התפנית העיקרית מבוטאת בפרק על רבי שלמה אבן־גבירול, שממנו ואילך החלו פייטני ספרד לעצב בסליחותיהם דמות מתפלל שמחד חש חלק מהתכנסות קהילתית, ומאידך כורך את רצונו בסליחה גם בשאיפות אחרות, כמו כמיהה לסיפור אהבה מתמשך ואינדיווידואלי עם אלוהיו.

לשם כך עושה זינדר שימוש בצמד המונחים של האנתרופולוג קליפורד גירץ, "השקפת עולם" ו"אתוס". זוהי החלוקה בין השקפתה העקרונית והוותיקה של קהילה מסוימת על העולם והאדם, לעומת הרעיונות המשתקפים באורחות חייה, התנהלותה המוסרית וייצוגיה האסתטיים. ברוח זו מציע זינדר שהשקפת העולם של משוררי ספרד המוקדמים לא השתנתה מזו המסורתית, והם עדיין תפסו את הסליחה כפי שהיא נתפסה במקרא. מתוך נאמנותם להשקפת העולם המסורתית הם עדיין תפסו את היחיד כאיבר שקיומו מקבל את מלוא משמעותו מתוך שייכותו לגוף הקולקטיבי הגדול. ועם  זאת, ה"אתוס" שלהם שאף להשמיע את קולו של היחיד, כפי שהם נהגו בשירי החול שלהם. במסע מפורט ומרשים, זינדר מראה ומיישם את ההנחה הזו במגוון פיוטים של אבן־גבירול.

המחבר מבקש שלא לתפוס תהליך זה בהכרח כ"התפתחות", שכן התפיסה הספרדית הזו אינה בהכרח נעלה או משוכללת מקודמתה. מלבד זאת, פריחת הסגנון הספרדי לא העלימה את הרבדים העתיקים יותר. אפשר להסתכל על התהליך כ"צבירה" רבת שנים של דגמים שונים, שדרו בערבוביה זה לצד זה. במובן זה, מבהיר המחבר בסוף הספר, "פרקי ספר זה לא ביקשו להציג אבולוציה של הסליחה אלא גיאולוגיה שלה. אם מחזורי הסליחות של ימי הביניים מדומים לאדמה דשנה, הרי כל מה שהצעתי הוא בחינה של השכבות השונות של קרקע אחת מוצקה. ניתן וראוי להתרשם משינויי הגוונים בין השכבות השונות אך מוכרחים גם להתרשם מן הגוף המוצק ששכבות אלה יצרו יחד, ושעליו התהלכו מתפללים במאות השנים האחרונות".

ספרו של זינדר הוא חיבור מרתק ומופתי המשלב מחקר עם מסע נפשי בין פיוטי הסליחות. הוא מבוסס ביסודו על עבודת דוקטור אקדמית, אך ניכר המאמץ לפנות לקהל רחב ככל האפשר ולפרוץ את השפה המחקרית הסגורה. למשל בעזרת הסברים קצרצרים של המונחים המקצועיים לצורות הפיוט, בהם "סטרופה", "ליטניה" ועוד. זהו ספר עיון הדורש ריכוז והתמצאות בסיסית, אך הכתיבה המשובחת והעריכה המעולה עושות את הקריאה לשוטפת ומרתקת.

 

-----

 

פורסם במוסף שבת. להורדה בגרסת העיתון.