שלום בוגוסלבסקי | הסיפור הבלתי־סביר והלא־מספיק־זכור על עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית
שלום
בוגוסלבסקי | הסיפור הבלתי־סביר והלא־מספיק־זכור על עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה
היהודית
הוצאת
זרש; תשפ"ד
כן,
אני מניח שהשם קצת ארוך לכם, אבל תמיד תזכרו ששם הספר הארוך ביותר, כפי שנרשם
בגינס, הוא ספרו של החוקר והסופר הנפאלי Srijan Timilsina
המכיל 1809 מילה. לא פלא שהשם הבולט של הספר, לצד האיור היפהפה שעל כריכתו, קראו
לי לקחת את הספר לידי. אני אמנם כותב לרוב על ספרי מחקר היסטוריים, אבל כחובב
היסטוריה גם ספר פופולרי עושה לי את זה, בוודאי כשהוא עבר תחת שבט אקדמי מכובד.
גם
לכתיבה פופולרית יש כמה רמות וסגנונות. אפשר לעשות זאת בצורה עניינית ומעט יבשושית
כפי שעשה פול ג'ונסון בספרו 'היסטוריה של היהודים', ואפשר להביא את החומר בצורה
עסיסית ונוטפת הומור יהודי כדרך שעשה סיימון שאמה בספריו 'הסיפור של היהודים'.
ההבדל ביניהם משתקף, בין היתר, בבחירת הזווית של הסיפור. ההיסטוריוגרפיה הוותיקה
נהגה לספר את הסיפורים הגדולים, על מלחמות ועל מלכים, על פוליטיקה וכלכלה, שהשפעתם
הייתה ברורה וכמו היוותה את פני המציאות. גישות היסטוריוגרפיות מודרניות יותר, כמו
ההיסטוריה התרבותית, מחפשות את האיש הפשוט ואת הסיפור החברתי, וזאת מתוך הבנת
חשיבותו של המרכיב ה"פשוט" בחברה והשפעתו על פני ההיסטוריה. ואם תרצו,
גישת "מלמעלה למטה" אל מול "מלמטה למעלה" (בהתאמה). אפשר
כמובן לדמיין רצף בין שני הקצוות; היסטוריה היא תמיד סיפור מורכב. אל תתפסו אותי
על המילה, אבל בתור "האיש הפשוט" אני מרשה לעצמי לומר שג'ונסון ושאמה
קרובים לשני הקצוות, ג'ונסון אל הצד המיושן ושאמה אל הצד המודרני יותר. כנגזר מכך,
הראשון מביא את מה ש"חשוב", בעוד האחרון מביא את מה שמעניין, ולא לחינם
מכיל שם ספרו את המילה 'סיפור'.
בוגוסלבסקי
מספר סיפור קצר יותר. לא את ההיסטוריה של העם היהודי כולו, אלא 500 שנות היסטוריה
יהודית במזרח אירופה, בקטנה. להתרשמותי הוא נמצא איפשהו באמצע, אבל קרוב יותר
לשאמה. הוא פותח תמיד בסיפורים הקטנים והפשוטים של החברה, וגם כאשר הוא עוסק
בדמויות מפתח גדולות הוא מוצא את הצד האנושי והקטן שלהן. כך נפתח הספר בסיפור הפיל
אבו אל־עבאס שעשה את דרכו מבגדד אל עמק הריין בידי יצחק בן יעקב, כביטוי ליהודי
הנודד. פרקים נוספים נפתחים בסיפורים קטנים על שרה מפראג, ברכה בן אהרון מטישובצה,
המלומד הרוסי ניקולאי אוזרצקובסקי, הרב אברהם כהן מלבוב ועוד דמויות שנראות לרגע
שוליות, אבל כאשר צוללים אל עמקי הפרקים מבינים כמה משמעות יש לכל סיפור קטן.
בבחירה כזו קיימת סכנה של העדפת הטפל על העיקר, אך דומה שלבסוף הוא מגיע לכל
הנושאים החשובים.
בוגוסלבסקי
גם מחזיק ברשותו את הנשק היהודי העתיק, אותו הנשק שמחזיק בו שאמה ולג'ונסון הבריטי
אין בו חלק, הלוא הוא ההומור היהודי. לא תמיד קל לנו לרוץ על גבי השורות, אבל
הומור טוב משמן לנו את צירי העגלה ומאפשר מסע מהנה שבמהלכו אנו מסוגלים לשכוח את
השעון. השנינות של המחבר, שכבר נרמזנו עליה בשם הספר, משתקפת גם בהגדרות המדויקות
והיפהפיות שלו לפיסות היסטוריה שקשה לנו להחזיק בהן בחשיבה העכשווית, כמו למשל שני
העמודים שמוקדשים לתיאור חי וצבעוני של הירידים בעיירות אוקראינה ובלארוס. הוא
מיטיב למצוא הגדרות יפות לפיסות עולם שקשה לנו מאוד לתפוס אותו, כך למשל הוא מתאר
את מרקם החיים המזרח־אירופי, המורכב מאינספור רכיבים ומשתנים: "את המערכת
הכלכלית, החברתית והתרבותית שנחשפה לעיני השלטון אפשר להמשיל למכונה מורכבת שאיש
לא בנה או תכנן אלא התפתחה במרוצת מאות שנים של תיקונים, שיפורים ואילתורים – סבך
מבלבל של חוטים, נורות מהבהבות ושלל רכיבים שתפקידם לא ברור. גלגלי שיניים לצד
מיקרו־מעבדים, נורות ואקום לצד שבבים, קפיצים, מתגים אנלוגיים והשבעות בארמית. מי
שנולדו לתוכה ידעו להפעיל אותה, אבל לאף אחד לא היו הוראות הפעלה. מי יודע מה יקרה
אם אחד החוטים ייחתך או רכיב כלשהו יוחלף באחר, גם אם חדש וטוב ממנו? לא צריך
להיות טכנאי רדיו כדי ליהנות מהמוזיקה. המנגנון עובד, כך שאולי עדיף פשוט להניח
לו, חשבו קובעי המדיניות – לפחות עד שנלמד אותו טוב יותר..." (עמ' 254–255).
האפילוג
של הספר חשוב מאוד בעיניי. המחבר לוקח אותנו אל מסע בין נקודות שונות של ממשק עם
הזיכרון היהודי של מזרח אירופה, הזיכרון שהתעצב במידה רבה על ידי ההגירה למקומות
השונים. הזיכרון הזה הולך ומיטשטש ומקבל פנים חדשות ככל שעובר הזמן, כמו שניתן
למשל לראות בפער בין סיפוריו של שלום עליכם על טביה החלבן לעיבוד הקולנועי שלהם
משנת 1971, 'כנר על הגג', אבל התודעה ההיסטורית טבועה עמוק בדם היהודי. המחבר
ממחיש יפה איך 'סופרמן', שהומצא על ידי שני יהודים, הוא הסיפור היהודי־אמריקאי
ביותר בעולם. הוריו הארציים מנסים להסתיר ממנו את עברו כדי לאפשר לו להשתלב
במולדתו החדשה, אבל הוא לא מצליח להימלט מהשונות שלו והעבר ממשיך לרדוף אותו.
המחבר ממשיך בסקירה יפהפייה על תרבות העלייה כאן בישראל, הניסיון להתנתק מן העבר,
מורשת 'מהתנ"ך לפלמ"ח', הסמל 'אליק שנולד מן הים', כביטוי ליהודי
הישראלי החדש שאין לו עבר, ועד לחרדים שכן שואפים לחזור לעבר הזוהר, בלי לתפוס כי
כל ישותם היא תופעה מודרנית של אמצע המאה העשרים. "אפשר לטעון שהחרדים,
למעשה, אינם וינטג' אלא רטרו. וינטג' הוא חפץ ישן שעדיין עובד; רטרו, לעומת זאת,
הוא חפץ חדש שמעוצב בהשראת החפצים הישנים, תוך הדגשת הארכאי וטשטוש העכשווי"
(עמ' 391). כבר כתבתי בהרחבה בסקירת הספר 'החדש אסור מן התורה' על התפיסה המחקרית
של סמט וכ"ץ לגבי האורתודוקסיה כתנועה מחדשת, שהמחקר כיום מקבל אותה פחות,
והיא בעצם נתונה לשאלה מה מוקד ההשוואה לעבר, המהות או הלבוש החיצוני. בסופו של
דבר, מרבית האנשים מחזיקים בראשם דימוי היסטורי עכשווי שהקשר בינו למציאות
ההיסטורית מפוקפק למדי; הן אלו שמנסים להתכחש לו הן אלו שמנסים להיאחז בו, מתקשים
לפתח תפיסה היסטורית אובייקטיבית. נקודה מעניינת נוספת שמעלה המחבר היא שגם במזרח
אירופה קיים דימוי היסטורי ליהודים, ומה שנתפס בעיני יהודים כאנטישמיות הוא לעתים
רק התחשבנות היסטוריה רגילה, וכפי "שפולנים, רוסים, אוקראינים, בלארוסים,
ליטאים, מולדבים וכל השאר מטנפים זה על זה כדבר שבשגרה".
מתוקף
תפקידי כנודניק אספר כי נתקלתי בכמה שגיאות או למצער אי־דיוקים שאפשר לדון עליהם.
למשל הדיון הארוך על ההבדל בין ישיבה לבית מדרש שאינו מדויק מבחינת מינוח; הבחירה
לקרוא למי שידוע כ"בעל נפש החיים" (על שם ספרו) או כ"רבי חיים
מוולוז'ין" בשמו הארכיוני, הביאה כנראה גם לטעות בשמו הפרטי: "משה
(במקום חיים) איצקוביץ", וכך נשארנו גם בלי שם פרטי וגם בלי הכינוי המזהה.
באורח לא מפתיע תואמת מגמה זו את הבחירה לקרוא לישיבת וולוז'ין הנודעת בשמה המקורי
והלא־מוכר 'עץ חיים'; כמו כן, מי שיצא באופן רשמי ומדעי נגד התפיסה הקורבנית או
ה"בכיינית" של ההיסטוריה היהודית, היה ההיסטוריון האמריקאי סאלו בארון
שהחזיק בעמדה זו אפילו אחרי השואה, ולכן ייחוס הטענה לשמעון דובנוב, גם אם הוא
פחות נטה בכתיבתו לבכיינות מגרץ למשל, אינה מדויקת (ואשמח לתקן אם טעיתי). אבל גם
אם נפלו פה ושם שגיאות כאלו, הרי שהן מתגמדות לעומת הסיפור הגדול והמרתק.
ועוד
הערה. כפי שמבהיר המחבר בסוף ההקדמה, הוא בחר לוותר על מונחים "ארכאיים"
כפי שנוהגים רבים להשתמש בכתיבה על יהודי מזרח אירופה. כך למשל הוא ביכר את
ה'לוביסט' על פני ה'שתדלן', ואת ה'וודקה' על פני ה'יי"ש'. כך גם את ה'פריץ',
הדמות שטעונה כל כך הרבה זיכרון יהודי, ולא לטובה, לא ממש תמצאו בספר ותאלצו
להסתפק ב'אציל'. לטעמי זו בחירה שגויה. אני מסכים שנפוצה הטעות בתפיסת ההיסטוריה
בעיניים עכשוויות, וכפי שמרחיב המחבר באפילוג, אבל דווקא המילים הארכאיות כוחן יפה לשאוב את הקוראים אל האווירה ההיסטורית, ולו במקצת.
המחבר
מבהיר בפתיחת הספר כי הוא אינו היסטוריון אלא מורה דרך. ואכן בקריאת הספר הרגשתי
שאני מטייל במזרח אירופה, כאשר המקצב המרענן והמדריך בעל חוש ההומור עושים את הדרך
למהנה וסוחפת. לפנינו ספר מופת שמקרב לכולנו את ההיסטוריה היהודית, ולנו נותר רק
לברך את המחבר ואת כולנו שנזכה לראות ספרים נוספים בסגנון כזה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה