רחל מנקין | בנות סוררות: מרד הנערות בגליציה ההבסבורגית | מאנגלית: יפתח בריל
רחל
מנקין | בנות סוררות: מרד הנערות בגליציה ההבסבורגית | מאנגלית: יפתח בריל
מאגנס;
ירושלים תשפ"ד
וואו
איזה ספר. כלום לא חסר בו. מתח – יש, בלשים ומרדפים – יש, מרד נעורים – יש,
קונפליקט דתי ואמוני – יש, דרמה משפטית – יש, רומנטיקה – יש, דבר לא חסר. הספר
מספר על תופעה קשה שהפציעה בגדול בגליציה של שלהי המאה ה־19 וראשית ה־20. למעלה
מ־300 בנות ממשפחות אורתודוקסיות מקרקוב וסביבותיה ברחו מביתן החמים, לעתים הן רק
ביקשו חופש שיאפשר להן לרכוש השכלה גבוהה, אך במאות מקרים הן מצאו את מקומן במנזר
בקרקוב שבו הן המירו את דתן לקתוליות. כמובן, המשפחות החסידיות לא קיבלו זאת
בשלוות נפש, ולפחות חלקן פתחו במאבק קשה וממושך במטרה להחזירן לבתיהן.
הפרק
הראשון בספר סוקר באריכות את תולדותיו של חוק חינוך חובה בגליציה ההבסבורגית,
וכיצד התמודדו עם החוק משפחות אורתודוקסיות משכבות שונות בחברה. נקודת התורפה של
החברה האורתודוקסית הייתה חינוך הבנות. ההורים עשו מאמצים מרובים כדי להגן על
הבנים מהחוק לחינוך חובה, אך ביחס לבנות הם היו אדישים למדי. הסיבות לכך נידונות
בספר (וראו עוד להלן). מתוך ואקום ומחסור במוסדות לבנות, קמו גימנסיות פרטיות או
מוסדות שונים, בהם נחשפו הבנות להשכלה ולעולם הרחב. במקביל קמו פעילויות תרבות
בעלות אופי פמיניסטי, שגם הן היוו צוהר רחב אל העולם הגדול. אפילו נערה כשֵרה כמו
שרה שנירר מספרת ביומנה כי חברותיה גררו אותה לתיאטרון כדי לצפות בהצגה שעסקה בין
היתר בהתאהבות. היא מתארת את ההצגה כ"טובה, אך כרגיל אצל פשיביסבסקי
[=המחזאי], שמץ גועל" (עמ' 32), כלומר התחום לא היה זר לה. וכך הלך וגדל הפער
בין הבנות למשפחותיהן. ההורים שניסו להיאחז במוסד השידוכים הוותיק ולשדך את
בנותיהן כראות עיניהן נתקלו בסירוב של הבנות. מתוך משבר זה נבעה תופעת בריחת הבנות
שתוארה לעיל. בשנים אלו לא נשמעה תגובה רשמית מצד ההנהגה הרבנית, רק ב־1903
התקיימה אספת רבנים שבה עלתה הצעה לייסד תלמוד תורה לבנות שבו ילמדו הן יהדות הן
"כתב ולשון העמים", לבל תתפתינה ללמוד אצל נוכרים. אבל ר' אליהו עקיבא
רבינוביץ' מפולטבה הזדעק נגד החידוש הזה – "תלמוד תורה לנערות. חס ושלום! היה
לא תהיה". במקום זאת הציעו חיבור ספרים מתאימים, אך בעיקרם הסתיימו ניסיונות
אלו בלא כלום, ולכל היותר בקריאה אנמית להורים לחנך את בנותיהן לאמונה, תורה
וצניעות.
שלושת
הפרקים הבאים מספרים את סיפורן של שלוש נערות נבחרות, אשר כל אחת מהן משקפת זווית
שונה של התופעה וגם המאבק בסיפורן היה שונה. קיבלתי על עצמי להתחזק בזהירות
מספוילרים, אז רק כמה נקודות. הנערה הראשונה היא מיכלינה אראטין, שנמשכה להשכלה
והסיפור שלה הוא המפורסם והנפוץ ביותר (ראו גם בוויקיפדיה: 'פרשת ארטן'). הפרשייה
הזו עוררה בשעתה הדים נרחבים בכל העולם. במקרה נודע לי מאחד מבני משפחתה המורחבת,
שבעקבות הנזק לשמה של המשפחה ולשידוכיה, עלו רבים מבניה לארץ ובעקבות כך ניצלו
מהשואה. בתוך המשפחה חלוקות הדעות בשאלת הזדהותה של מיכלינה עם הנצרות, בעיקר
בתקופת חייה האחרונה כאשר עלתה לישראל. המחברת שלנו רומזת לכך בקצרה. אגב, אחיה של
אראטין היה אברהם, בנקאי ועסקן חרדי, שהקים בין היתר את הארגון 'יד לאחים' שפעל
נגד המיסיון ואת 'אתרא קדישא', וכמה מעניין, הוא גם היה שותף בחטיפת יוסל'ה שוחמכר
מידי הוריו החילונים.
הנערה
השנייה היא דבורה לבקוביץ' שהתאהבה בקצין אוסטרי, וכאשר נודע להוריה על כך הם
מיהרו לשדך לה עלם חמודות. בהזדמנות הראשונה, במהלך מסע קניות לקראת החתונה
בקרקוב, נטשה את אימה ונמלטה. הנערה השלישית היא אנה קלוגר, צאצאית (דור חמישי)
האדמו"ר רבי חיים הלברשטאם מצאנז, ייחוס מכובד ביותר. כאשר הגיעה לפרקה,
השיאוה הוריה לאחיינו של רבי מאיר אריק הנודע. אבל נחישותה להתמיד בלימודיה
האקדמיים, הביאה אותה להימנע ממימוש חיי הנישואין, ולאחר שניסו להתערב לבני הזוג,
החליטה להימלט עם אחותה למנזר נשים מחוץ למדינה. סיפור החיפושים אחריה, המאבקים
המשפטיים הארוכים, הגירושין והנישואין בשנית, השלמת הדוקטורט שלה וכל התלאות בדרך,
מרתק לא פחות משני הסיפורים הראשונים.
הפרק
הבא סוקר ייצוגים ספרותיים של התופעה, ביניהם הרומן 'תהילה' של עגנון, שהמחברת
מציעה לו פרשנות מעניינת העולה בקנה אחד עם הסיפור של מיכלינה אראטין, אותו בוודאי
הכיר עגנון מקרוב. ברי לי שפרק זה עשוי לעורר עניין רב בקרב חובבי ספרות. לדידי,
הפרק האחרון בספר הוא מבחינה מסוימת המעניין ביותר. בפרק הזה מספרת המחברת על
ההשלכות של התופעה המתוארת בספר, השלכות שבמידה מסוימת מגיעות עד לימינו אנו. אישה
צעירה מקרקוב שהייתה עדה מקרוב לכל המאורעות, שרה שנירר שמה, הבינה שמשהו במתכונת
הישנה, המזלזלת בחינוכן של הבנות, לא פועל. היא החליטה להקים בית ספר של אחר
הצהריים לבנות, מוסד שהקנה לילדות חינוך דתי במסגרת פורמלית והתפתח בהמשך לרשת
החינוכית 'בית יעקב'. היא אמנם לא מזכירה ביומניה את הפרשיות שמסוקרות בספרנו, אבל
היא בהחלט רומזת להן וגם כותבת בכאב על בעיית ריחוקן של הבנות מהחינוך היהודי
בבתיהן. המסע של שנירר לא היה קל וגם לא קצר. במשך שנים רבות מלאות תהפוכות,
מלחמות והתנגדויות, הלכה שנירר וביססה את מפעל חייה המרשים. על מסע זה אתם מוזמנים
לקרוא בהרחבה בספר.
אני
מודה שלפרקים הרגשתי שאני קורא מסמך עכשווי, במיוחד בקטעים המתארים את הדיונים
הפנימיים בשאלת חינוך הבנות. התפיסה המזלזלת בחינוך הבנות, הוואקום שלבסוף העמיק
את הפער ביניהן למשפחותיהן, ולבסוף השבר העמוק שנוצר, מהווים נורת אזהרה לתופעות
בחברות מסוימות בימינו. אגב, הפרדוקס של הזלזול בנשים שגורר אחריו השכלה "לא
רצויה" מציף את הטענה של איריס פרוש בספרה 'נשים קוראות: יתרונה של שוליות
בחברה היהודית במזרח אירופה במאה התשע-עשרה'. לדבריה, במעבר ממסורת למודרנה,
קבוצות השוליים יכולות ליהנות מדרגות חופש שבני האליטה המועדפת אינם נהנים מהן,
כמו למשל קריאה והשכלה, וזאת דווקא בשל חוסר ההערכה לכישוריהן האינטלקטואליים
(ותודה לחבר ששיתף אותי במקור הזה בעקבות הסקירה שלי על 'קול משלהן').
לסיכום,
מדובר אמנם בספר שכיף לקרוא, אבל זה רק בונוס; בסופו של דבר הספר הוא אקדמי במלא
מובן המילה והוא מלא בציטוטים, הפניות והערות. חריצותה של המחברת בירידה לשורשי
העובדות, תוך חיטוט בתעודות ארכיוניות מקומיות, דו"חות משטרתיים ומשפטיים,
מכתבים אישיים, כתבות עיתונאיות ויצירות ספרותיות, ראויה להערכה רבה. אני מדגיש
זאת כי בכמה סקירות שהספקתי לקרוא תוך כדי הכתיבה, טרחו להדגיש את האופי האקדמי של
הספר, שאולי קצת מעיב על הסיפור המרתק. אז כן, מדובר בספר היסטוריה אקדמי העושה את
מלאכתו נאמנה, ולא באופן חריג מהמקובל בז'אנר. עם זאת, סקירות אלו, על טענותיהן
וציפיותיהן, משקפות דווקא את העניין הרב שגם הקהל הרחב עשוי למצוא בספר.
תגובות
הוסף רשומת תגובה