חביבה פדיה | מסעות החכמה: שורשיה של המיסטיקה היהודית

 

חביבה פדיה | מסעות החכמה: שורשיה של המיסטיקה היהודית

בלימה; ירושלים-ברלין תשפ"ה

 

בשבוע שעבר הגיע לידי הספרון היפה הזה. קראתי אותו בשבת, ותוך כדי קריאה הבנתי שלצערי חסר לי הקשר, אולי בדמות כמה הקדמות. שיחה עם ידידי שלום (מתן) שלום, שגם ערך את הספר בטוב טעם, הבהירה לי טוב יותר נקודות אחדות. את הסקירה הבאה כתבתי יחד איתו, כך שסגנונה שונה מעט.

הספר בנוי משני חלקים עיקריים שנכתבו בהקשר שונה אך משלימים זה את זה: החלק הראשון מבוסס על הרצאתה של פדיה בטקס קבלת 'פרס גרשם שלום לחקר הקבלה', שבה הציגה בצורה תמציתית ורציפה את רעיון "החכמה" ואת מסעותיו בהיסטוריה של המיסטיקה היהודית – מראשיתו במזרח הקדום ובמקרא, דרך ספרות בית שני לגווניה, ספרות ההיכלות והקבלה הקדומה, ועד התגבשות הקבלה בימי הביניים. חלק זה נועד להעניק מבט מגבוה על הסוגיות המרכזיות. בשל היותו סיכום של הרצאה עבור מומחים בתחומם, חלק זה מתאים, בעיקר, למטיבי לכת בחקר הקבלה.

החלק השני כולל סדרת מסות (שפורסמו במקור במוסף לספרות ותרבות בעיתון 'הארץ'), שבהן פדיה מרחיבה בכמה נושאים שעלו בהרצאה ומעמיקה בהם. חלק זה מציג דיון רחב, חופשי יותר, בסגנון כתיבה פואטי יותר הכולל נקודות מבט נוספות ותובנות נוספות שצמחו מעבודתה המחקרית. המסות נוגעות גם בהיבטים פנומנולוגיים ותרבותיים, ומרחיבות על 'שורשי המיסטיקה היהודית' בהקשרים מגוונים. אם כן ההרצאה מספקת מבט כללי ומתומצת על 'מסעות החכמה', ואילו המסות מרחיבות את היריעה ונגישות יותר לקריאה.

אם נסכם בקצרה את דבריה המרכזיים של המחברת הרי שמטרתה היא חשיפת מסורת ספרות החכמה המיסטית, תוך כדי שרטוט תהליכי צמיחתה מתוך ספרות החכמה המקראית. ה'חכמה' מתוארת כישות חובקת־כול מערכת ישותית־מיתית עצמאית, המזוהה עם הסדר הקוסמי, והיא מוצגת בדמות אישה ובת האל, מעיין נובע ומקור לידע. חכמה זו עוברת תהליכי שינוי, "נדידה" ומיזוג עם זרמים רוחניים ופילוסופיים שונים לאורך הדורות. הספרון מדגיש כי מושג החכמה עבר "מסעות" רבים. בזרם המרכזי (ההגמוני) של הקבלה, החכמה מפסיקה להיתפס כמערכת שלמה וחובקת־כול, ומצטמצמת למדרגה (ספירה) אחת – השנייה באלוהות. בתהליך זה החכמה השתנתה, הוקטנה או "נבלעה" בחלקה בספירות אחרות. אלא שבמעבר זה – היא גם הפכה לספירה זכרית: 'אבא'. מנגד, בזרם הבלתי־קנוני נמשך הפיתוח של מסורת חכמה רחבה ורבת־פנים. החכמה שעוצבה כאם ובת, מתחלפת לסמל של בן ואב. בנוסף, היא פוגשת את מושג האַיִן, ויחד איתו נוצרות התפתחויות חדשות בתפיסת החכמה.

כך מצטייר מסע ה'חכמה' כמרכז רעיוני ומוטיב מפתח בהתפתחות המיסטיקה היהודית: היא מתחילה ככוח עליון ונקבי, חובק כול ועומד בצומת הטבע והמוסר, נדחסת למדרגה בתוך מערכת מוגדרת, אך ממשיכה להשתנות ולהתרחב במסורות לא קנוניות ובמפגש עם רעיונות של “אין” ו”אינסוף”. דרך מסע זה, פדיה מאירה כיצד התעצבו תפיסות יסוד בקבלה ובמחשבה היהודית בכלל.

בצד הדיון ב'חכמה' נוכל לפגוש דוגמאות נוספות להתפתחויות בטרמינולוגיה הקבלית. כך למשל, כאשר המחברת עומדת על המעבר של מרכז הקבלה מבבל שבמזרח לאשכנז ולפרובנס במערב, היא כותבת: "המשמעות של המעבר הגדול ממזרח למערב אינה רק גאוגרפית, הנהגתית ומעמדית, אלא זהו שינוי עצום בתמונת עולם. אביא דוגמה אחת בלבד, הלקוחה משפת ארבעת היסודות, החביבה על כל הדתות. אפשר לתאר, למשל, מעבר מהמיתוסים ומהמשלים בארצות ערב והמזרח, שבהם יסוד המים הוא היסוד המרכזי, דרך ר' סעדיה, שהכניס את גורם האוויר, אל העולם האירופי, שבו היסוד המרכזי הוא האור. מכיוון שברמה הפנומנולוגית החיפוש אחרי ההתגלות של האלוהים קשור בדבר שאליו יש כמיהה ובכל אזור, על פי נתוניו הגאוגרפיים־האקלימיים, צומחים דימויים אחרים לנשגב ולהתגלות – בכל אזור הכמיהה מובעת באופן אחר ובהתאמה לסביבה הכללית; הכמיהה בארצות ערב והמזרח היא למים, הכמיהה בארצות של צפון אסיה היא לאוויר (בגובה ההרים החמצן דליל), והכמיהה באירופה היא לאור. על כן אנו רואים בד בבד עם המעבר הגדול של המיסטיקה היהודית הקדומה ממזרח למערב, אל תוך צורות הקבלה הצומחת, גם מעבר מובהק יותר לעולם נאו־אפלטוני יותר של האור ושל האחד" (עמ' 42–43). זוהי דוגמה מאלפת להתפתחות של מונחים מיסטיים בהשפעת גורמים שלא תמיד אנו מודעים להם.

כאמור, היה חסר לי קצת רקע או תמונה כללית לפני שקראתי את הספרון. נדמה לי שמי שנטועים בעולם הקבלה ומחקרה עשויים לקבל תועלת מרובה מהקריאה בו. כך או כך, לשונה הייחודית והפואטית של פדיה מעניקה ערך מוסף לספר, וגם בלי לרדת לעומק הדקויות, הקריאה בו מרחיבה את הדעת וממלאת את הנפש.