מעבר למחיצה: חרדיות, כוח ופוליטיקה | עורכות: ורדה מילבאואר ומינה צמח
מעבר למחיצה: חרדיות, כוח ופוליטיקה | עורכות: ורדה מילבאואר ומינה צמח
ידיעות
ספרים; 2024
בעשורים
האחרונים אנו עדים לעלייה בכמות המחקרים המוקדשים לציבור החרדי, מרביתם עוסקים בשאלות
סוציולוגיות. בין שפע הספרים בתחום זה, ראו אור כמה אסופות מחקרים, ואת חלקן סקרתי
בעבר. הקובץ שלפנינו מוקדש לעולמן של הנשים החרדיות בישראל. גם אם רבים מהנתונים העכשוויים
שעולים מבין המאמרים אינם בגדר חידושים גדולים, אפשר למצוא ערך רב בסקירות ההיסטוריות
של תופעות חברתיות בחברה החרדית. רבים רגילים לראות את החברה החרדית כמפגרת אחרי החברה
הכללית. לפי תפיסה זו ניתן לצפות כי תהליכים שאירעו בחברה הכללית לפני עשרות שנים יגיעו
באיחור גם לחברה החרדית, לדוגמה – תהליכי פתיחות. ברם כמה מן המחקרים באסופה מראים
גם תהליכים הפוכים של הקצנה, לעיתים כתנועת מטוטלת או כתגובת נגד לתהליכים הללו.
נויה רימלט
פורסת יריעה היסטורית מעניינת של תהליכי הדרת נשים מהמרחב הציבורי ומראה כיצד
מרחבים שלמים בציבור החרדי הלכו והקצינו מבחינה זו. למשל, בסוף שנות ה־90 היו רבים
בציבור החרדי שהתנגדו לקווי הפרדה, בעיקר מטעמים משפחתיים. אך בשנת 2006 חברת 'אגד' התגייסה לקווי המהדרין, מטעמים מסחריים
כמובן. מספיקה התעוררות של עסקן בן חסידות גור כדי להדביק אחריו בהתלהבות גורמים נוספים
בציבור החרדי כולו וכדי להפוך יוזמה פרטית ומקומית לנורמה חברתית שנראית מובנת מאליה.
ומהתחבורה הציבורית, ההדרה זולגת גם לעיתונות הנתפסת כמרחב גברי ואפילו לספרי ילדים
מאוירים.
שרה זלצברג
מדברת על שינוי משמעותי לטובה ביחס החברה החרדית לפגיעות מיניות ובדרכי ההתמודדויות
עמן. שינוי זה נזקף לטובתם של כמה סוכני שינוי, אך גם לאירועים חמורים כמו פרשת ולדר
ופרשיות דומות שזעזעו את הציבור החרדי; מרלין וניג מספרת את סיפורה המרתק של מהפכת
הקולנוע החרדי הנשי; סימה זלצברג סוקרת את דימויי הגוף הנשי החרדי, והיא מעלה שבעה
שיחים מרכזיים המבטאים את תפיסותיו של הציבור החרדי האולטרה־שמרני: שיח דתי, שיח גאולי,
שיח אסתטי, שיח זהות וגאוות יחידה, שיח ההמשכיות, שיח אלים, ומנגד שיח ביקורתי, הקורא
תיגר על נורמות מחמירות, שנמצא לרוב בשוליים; אנדרו שיין כותב על נשים חרדיות בכוח
העבודה במשק הישראלי מהקמת המדינה ועד 2019, והוא מוסיף תהייה על הפער בין מעמדן המרכזי
בחברה כמפרנסות לבין ההשפעה האפסית שלהן בחברה ובפוליטיקה; מיכה פופר במאמרו מחבר את
שאלת הייצוג החסר של הנשים החרדיות בהנהגה לשאלה רחבה יותר של נשים בכלל בעמדות הנהגה.
אני מבקש
דווקא להעלות הרהור כללי על חקר החברה החרדית או נשים חרדיות, ובעצם על חקר חברות
"אחרות" בכלל. מן הסתם, סוציולוגים בוחנים את האובייקטים הנחקרים על בסיס
עולם הערכים והנורמות החברתיות שלהם, כלומר התרבות המערבית הדוגלת בחירות ובשוויון,
וסבורה למשל כי נשים בחברה המערבית מצויות במצב האופטימלי האפשרי ביותר של אינדיבידואליזם,
חירות ושוויון. לפי תפיסה זו, עולם הערכים של החוקרים הוא בגדר ברירת המחדל ה"נקייה"
והאובייקטיבית, ונשים חרדיות נתפסות לפיו כקורבנות של חברה פטריארכלית ומדכאת.
בשנים
האחרונות נשמעים יותר ויותר קולות המאתגרים את הנחת היסוד הזאת. זה התחיל אולי מספרו
המכונן של אדוארד סעיד על האוריינטליזם, המבקר את תיאור תרבות המזרח בעיניים מערביות,
ומנקודה זו לקחו זאת סוציולוגים ומבקרים לכיוונים נוספים. אזכיר כמה חוקרים שעסקו בביקורות
דומות, ובעיקר ב"אוריינטליזם" החילוני כלפי הדת. אפתח בניסיון שעשה הוראס
מיינר במאמרו "פולחן הגוף של היאקירמא", היפוך אותיות של "אמריקאי",
בתיאור החברה הכללית בארה"ב כשבט מרוחק שיש לו פולחן "דתי" (בתרגום לעברית);
אזכיר גם את "תזת החילון" שסקר מנחם נאבת בספרו בטוב טעם, כפי שכבר סיכמתי
בסקירת ספרו; בהקשר של חקר החברה החרדית אזכיר את עבודתו של מלאכי קרנצלר (בעבודת הדוקטור
או במאמרו בתוך סוגיות חברתיות בישראל, 33,2 2024) שבחן כאלף מחקרים על אודות החברה
החרדית והראה איך חקר החברה החרדית הבנה אותם כ"אחרים" ואלו השלכות היו להבניה
זו; לבסוף אציין שיחה מאלפת של פרופ' שי לביא (אצל רונה גרשון תלמי בהסכת 'המעבדה',
מה זאת חילוניות פרק 3, 9 ביולי 2023), שבה הוא ביקש לאתגר את
תפיסת החילוניות כברירת מחדל פשוטה וטבעית דרך מקרה מבחן של פסיקת בית המשפט בגרמניה
נגד ברית המילה.
מכאן אפנה
לספר שלפנינו. כחלק מהמבוא לספר, מוצג סקר שנערך בקרב נשים חרדיות (וקבוצת ביקורת של
נשים חילוניות), הבוחן את תחושתן בחברה כמו גם את תגובתן לאירועים ולתהליכים חברתיים.
רוב הנשים הגדירו את עצמן חרדיות מאוד או חרדיות מתונות, ומקצתן הגדירו את עצמן חרדיות
מודרניות. בין הממצאים עלה הנתון המעניין לפיו נשים חרדיות "שבעות רצון ונהנות
מתחושת שייכות לקולקטיב, מהרגשה של מיוחדות ומכבוד במשפחתן ובקהילה. לא ניכר אצלן רצון
לחולל שינוי חברתי: לא ביחסים עם הציבור החילוני ולא ביחסים בתוך המגזר החרדי. הן לא
רואות בנורמות ובפרקטיקות של הפרדה צניעות או הרחקה ממוסדות השלטון ביטויים של פגיעה
בזכויותיהן כבני אדם". זו רק זווית אחת של הסקר, אך ממרבית החלקים שנבדקו, עולה
פער משמעותי בין הדימוי העצמי של נשים חרדיות ובין הדימוי שלהן בעיניים חיצוניות. אך
החוקרות לא משתכנעות מהתודעה העצמית של הנשים החרדיות, כביכול לא מאמינות להן, וכבר
במסקנת המחקר מובעת העמדה כי "אין לצפות מהן – לפחות בזמן הקרוב – למומנטום המהפכני
האדיר (מבחינה תודעתית ופוליטית) של נשות איראן: לא נראה שהן בדרכן להיאבק בנורמות
הצניעות וההפרדה ו'להוריד את החיג'אב" (עמ' 29). כלומר, השאלה האם מדובר בדרך
חיים אפשרית, או לפחות לגיטימית בצד דרכים אחרות, אינה עולה על הדעת כלל. הדיון הוא
רק מתי החברה הזו תגלה את האור, כפי שאירע למשל באיראן.
שזה מעניין
מכמה בחינות. ראשית, כפי שפתחתי, החוקרות מחילות על החברה החרדית את עולם הערכים ה"אוביקטיבי"
והמובן מאליו שלהן. מה שעבורן מובנה כברירת מחדל פיזיקלית, אצל ה"אחרות"
הוא תודעה כוזבת שהפנימה את הדיכוי. התעתוע בין נתונים אובייקטיביים ו"אמיתיים"
ובין תודעה חמקמקה של קבוצות בא לידי ביטוי אפילו בסקר הזה שמתוכו עולה נתון מעניין
לפיו 82% מהנשים החילוניות סבורות שיש אפליה בין גברים ונשים בחברה החילונית (!), בעוד
רוב החרדיות לא סבורות שהן מופלות לרעה וחלקן אף חושבות שהן מופלות לטובה. כלומר, הנתונים
האובייקטיביים כביכול עומדים בניגוד מוחלט לתודעה של הפרטים, בשתי החברות. מלבד זאת,
למרות שהקידמה שהביאו הפמיניזם ותאוריות השוויון תרמו רבות לקידום החברה, קשה לומר
שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה ושגיבוש המערכת המינית והסדרת היחסים בין המינים בריא ומאוזן
לחלוטין (ראו למשל את הביקורות על המיניות המערבית בספריהם של ניר מנוסי ואוריה מבורך).
קשה לחשוד שלחוקרים חוסר מודעות לציר ההיסטורי של חירות ושוויון, לפיו תהליכי חירות
ושוויון ממושכים ואולי לעולם אינם מסתיימים. כחוקר הייתי מכיר בזעירותה של נקודת הזמן
שבה אני פועל, ומבין שבדיוק כפי שנשים במאה ה־19 נתפסות בעינינו כשבויות בידי הפטריארכיה
(גם בחברה המערבית דאז), כך גם, במידה זו או אחרת, יתפסו חוקרים במאה ה־22 את הנשים
או חלקים אחרים בחברה בזמננו. האם בעולם שמקדש את האינדיבידואל ואת ריבוי האמיתות הוגן
וחכם להשליך את התפיסה הלא־מושלמת של המערב על ה"אחרים"? החוקרות רואות את
האפולוגטיקה החרדית על דרך החיים שלהן, ולא עוצרות לרגע לבדוק האם הן אינן לוקות באפולוגטיקה
דומה על תפיסת האושר והשחרור שלהן; האם מובילי דעת קהל, אושיות תרבות או מעצבי אופנה
אינם מעוותים את החשיבה ה"אובייקטיבית", ובכלל האם דעה אובייקטיבית אינה
בגדר חלום שלא יכול להתממש?! אדגיש שאיני מתעלם מבעיית מקומן של נשים בחברה החרדית,
בייחוד כאשר היא נשמעת מפי נשים חרדיות, אלא רק מציב מראה מול העמדה הנגדית. קשה שלא
לראות דמיון לתפיסה החרדית כלפי החילונים כ"תינוקות שנשבו", במובן שהתודעה
העצמית האמיתית שלהן מגולמת בנשמה היהודית שלהם שאליה הם מתכחשים, ואילו התודעה הכביכול־מודעת
שלהם היא כוזבת ושבוייה בידי יצרים שליליים.
דבריי
אינם באים לייתר את תחום הסוציולוגיה. סביר שכל שימוש שלנו בתבונה מושפע מסל הערכים
ועולם החוויות שלנו בעולם ובחברה. ייתכן גם שמאמרים שנועדו לעצב מדיניות ייטו אחר בחירת
עולם הערכים של הרוב, בפרט בשאלות של חלוקת משאבים הוגנת. עם זאת, חייבת להיות בראש
ובראשונה מודעות לכך שאין אובייקטיביות וששאלות של תחושה או חוויה צריכות לתת מקום
רחב יותר גם לתודעה של "אחרים" שלפי סרגל הערכים שלנו שבויים בתודעה כוזבת.
התודעה לפיה העולם "שלנו" הוא האידאלי והצודק היא עצמה תודעה כוזבת.
אני לא
סוציולוג ואין בידי כלים מדעיים לבחינת שאלות אלו, שבלי ספק נידונות בספרות הרלוונטית.
אני מעלה תהיות אלו כקורא הדיוט, ובעיקר חושב ששאלות אלו עשויות לשמש תמונת מראה לשיפוט
שלנו כלפי חברות אחרות בכלל. לסיכום, גם אם המסקנות שמעלים הסקר וכמה מהמאמרים שבספר
מושפעות מהנחות יסוד בעייתיות ורעועות, אפשר למצוא בו כאמור עניין רב, הן בבחינת המציאות
בחברה החרדית כיום הן מבחינה היסטורית.
תגובות
הוסף רשומת תגובה