פיוטי שבת חתן ושבת ברית מילה לפי מנהגי אשכנז וצרפת | מהדורת יונה פרנקל וגבריאל וסרמן בהשתתפות אברהם פרנקל
פיוטי שבת חתן ושבת ברית מילה לפי מנהגי אשכנז וצרפת | מהדורת יונה פרנקל וגבריאל וסרמן בהשתתפות אברהם פרנקל
האיגוד
העולמי למדעי היהדות; ירושלים תשפ"ה
פרופ'
יונה פרנקל ז"ל נפטר לפני למעלה מעשור. הוא נודע בעיקר על שם הדרך שסלל
בקריאת אגדות חז"ל כיצירות ספרותיות, אך הוא גם שקד רבות על המשך מפעלו הגדול
של חותנו ד"ר דניאל גולדשמידט, ובהמשך למחזורי אשכנז לימים נוראים שגולדשמידט
הוציא לאור, הוא פרסם מהדורות דומות
לשלושת הרגלים. במקביל הוא החל במלאכה גדולה – כינוס פיוטי שבתות השנה של
קהילות אשכנז וצרפת. הכרך הראשון בסדרה יועד לפיוטי שבת חתן ושבת ברית מילה, כאשר
לאחריו אמורים לבוא כרכים נוספים. עם פטירתו נקטעה המלאכה בעיצומה. גבריאל וסרמן
נטל על עצמו את השלמת המחקר, לרבות איסוף עדי נוסח נוספים שטרם נודעו, והשלמת
הביאור של פרנקל. הספר כולל למעלה ממאתיים פיוטים שנהגו לומר בשבתות אלו. בראש
הספר מבוא גדול, שנכתב גם בשיתוף אברהם פרנקל, והוא סוקר את הפיוטים לסוגיהם, עוקב
אחר התפתחות מנהגי אמירתם בקהילות השונות במשך הדורות ובוחן את מנהגי הנישואין
והמילה באשכנז ובצרפת, הן לפי ספרות ההלכה והמנהג הן לפי המשתקף בפיוטים.
הספר
כולל למעלה ממאתיים פיוטים. רבים מהם טרם נדפסו. אלו פיוטים שנהגו בני מנהגי אשכנז
וצפון צרפת לומר בשבת חתן ובשבת שאירעה בה ברית מילה. עשרות פייטנים כתבו פיוטים
למאורעות חגיגיים אלה. רוב הפיוטים נכתבו בידי פייטנים שהיו בני אשכנז וצרפת (בין
המאות ה־11–14), אך יש ביניהם גם פיוטים שמקורם בארץ ישראל, באיטליה ובספרד. חלק
מהיצירות נכתבו לרגל השמחות המשפחתיות של הפייטנים עצמם. מלבד הסוגים הנפוצים של
הפיוט האשכנזי (יוצר, אופן וזולת), מיוצגים באוסף שלפנינו סוגי פיוט רבים שאינם
רגילים (מקצתם על פי דוגמאות מפיוטי ספרד) – ניכר שבשבתות שיש בהן שמחות משפחתיות
רצו פייטני אשכנז וצרפת לשלב פיוטים במקומות רבים ומגוונים בסדר התפילה. ביחוד
ניכרת חטיבה גדולה של פיוטים שנאמרו סביב עליית החתן לתורה בשבת חתן: פיוטי רשות
לעליית החתן ולעליות השושבינים, שירים לחתן לאחר עלייתו לתורה, פיוטים סביב קריאת
פסוקי פרשת ‘ואברהם זקן’, ופיוטי ‘מי שבירך’. כמה פיוטים נכתבו בארמית. לספר צורפו
גם פיוטים שנהגו לאומרם (לאו דווקא בשבת) סביב טקסי החתונה וברית המילה עצמם, וכן
פיוטים שיועדו לברכת המזון של הסעודות החגיגיות שנערכו לכבוד הנישואין וברית המילה.
פייטני אשכנז היו תלמידי חכמים מובהקים, והם שילבו בפיוטיהם דברי אגדה מספרות
התלמוד והמדרש (הדברים בפסקה זו מבוססים גם על דף הספר באתר האיגוד).
הכריכה
של פיוטי שבת חתן עם פיוטי שבת מילה נעשתה כנראה בשל השתייכותם למעגל החיים, אך
היקף הפיוטים לשבת חתן וגיוונם עולה לאין ערוך על היקף הפיוטים לשבת מילה (חתן:
קסא פיוטים – 679 עמ'; מילה: נז פיוטים – 166 עמ'). ייתכן שהסיבה לפער זה נעוצה
בשכיחות האירועים. בעוד פיוטי שבת חתן נאמרו בכל חתונה, בשבת שבימי המשתה, פיוטי
שבת מילה לא נאמרו אלא במילה שחלה בשבת עצמה. עם זאת, לצד פיוטי השבתות ישנם גם
כמה פיוטים השייכים לעצם הסעודות וברכת המזון של מעמדות החתונה והברית, אף שמספרם
אינו גדול. כמי שעוסק בענייני ברית מילה, בחרתי להתמקד בדבריי הבאים בחלק זה של
הספר, למרות ששיעורו קטן כאמור. לשמחתי המחברים ראו כמה פרסומים שלי וציינו אותם
במבוא, אך אבקש להוסיף דיונים מעניינים העולים מהעיון בפיוטים, על חלקם כתבתי בעבר
וחלקם עדיין בכתובים. לבסוף אקנח בפנינה נאה המתקשרת לחג הפסח שבו אנחנו נמצאים.
בשני
פיוטים משתקף מנהג קדום – השארת כיסא של אליהו במקום הברית משך שלושה ימים. האחד
הוא במערכת היוצר הידועה 'אפוני אימיו' של ראב"ן (ראשית המאה ה־12):
"תשבי קנאי [...] אכן בכן עושים שתי כסאות / לו ולבעל הברית לישב ולראות
[...] לרפאותו שלשה כסא מתֻקן לכן / רמז ביום השלישי להקימכם ולהחיותכם / הנה אנכי
שלח לכם" (עמ' 840). הפיוט השני, למעשה קדום יותר אך פחות מפורש, הוא פיוט
לברכת המזון של ר' מנחם ב"ר מכיר (המאה ה־11): "מושב כסא [מסדרין] לו
מימין בהמול כל עורליים / בא וכמבקר כל שלשה ורופא כבצורי גלעד דמי שחלים" (עמ'
989). במבוא ובפירוש מצוין לספר כללי המילה של ר' יעקב הגוזר (עמ' 60):
"והקתדראות מונחי' ועומדי' בב"ה ערוכים בהדר כל ג' ימים. ומפני מה עשו
תקון זה, כדי שיראו אותם הצבור תמיד ויבקשו רחמים על הנער ועל אמו. ולמה ג"י
[ג' ימים]? לפי שהנער הוא חלוש כל ג' ימים [...]" (לדעת שמחה עמנואל, הכותב
הוא ר' גרשום הגוזר ואכמ"ל). הן הפייטנים הן הגוזר כותבים כי הכיסא נשאר
במקום שלושה ימים, אך לכאורה טעמיהם שונים. בפיוטים נראה לכאורה שאליהו מגיע
בשלושת הימים הללו כדי לרפא את הנימול, אך בכללי המילה עולה תמונה שונה – הכיסא
אינו אלא תזכורת לציבור שיתפללו על הנימול במשך שלושת ימי הסכנה לאחר המילה. במאמר
שכתבתי לפני כמה שנים, ציינתי שישנם כמה מנהגים השייכים לשלושת ימי המילה. אחד מהם
מופיע בספר הפרדס ובספר מעשה הגאונים האשכנזי, ולפיו ניתן לכסות את העורלה ואת הדם
עד ליום השלישי. בדור מאוחר יותר כותב המהרי"ל שהנר לכבוד המילה יישאר דולק
שלושה ימים. שלושת המנהגים הללו קושרים את שלושת הימים עם המילה עצמה, אולי גם
מחמת הדאגה לשלום התינוק עד ליציאתו ממצב סכנה. במשמעות שלושת הימים הללו האריך גם
דניאל שפרבר במנהגי ישראל ח"ו, ואסתפק בזה.
המנהג
השני שמצאתי בפיוטים הוא משמעותי בעיניי. כתבתי בעבר על המנהג לקרוא לאחר המילה את
המזמור בתהילים "למנצח על השמינית" מתהילים, וזאת על יסוד דרשת
חז"ל את 'השמינית' על המילה שנעשית ביום השמיני. דנתי אז האם מדובר במזמור
ו': "למנצח בנגינות על השמינית", או במזמור י"ב: "למנצח על
השמינית". הראיתי שבדרשות של חסידי אשכנז ואצל מהרש"ל משתמע כי דרשת
חז"ל מוסבת על מזמור י"ב, אבל מקורות אחרים, אולי מאוחרים יותר, מדברים
על מזמור ו', ויש גם מקורות שבהם מופיעים שני המזמורים. איך שלא יהיה, לפי מה
שבדקתי עד כה, המנהג לומר את המזמור אינו מתועד לפני המאה ה־16. והנה בפיוט
'אלוהים צוית' לברכת המזון של מילה, מאת ר' אפרים מבונא (המאה ה־12), נכתב כך:
"רנה נפצח בלמנצח על השמינית תהלתך / רחש דבר טוב, שש אנכי על אמרתך
[...]" (עמ' 969). המהדיר כותב בהערה: "ואולי רומז למנהג לא ידוע לומר
את המזמור ביום המילה". אבל כאמור מדובר במנהג ידוע בהחלט, אלא שכעת מצאנו לו
לכאורה מקור קדום במאות שנים. ממקור זה גם ניתן ללמוד שמדובר במזמור י"ב.
אסיים
בפנינה מעניינת לפסח. ישנו פיוט אחד שמופיע גם במחזור לפסח של פרנקל וגם
במחזור פיוטי המילה שבספר שלפנינו – הפיוט 'יום ליבשה נהפכו מצולים', מיסודו של ר'
יהודה הלוי. מדובר בפיוט מסוג 'גאולה' (או אצל הספרדים: פיוט 'מי כמוכה'), שנועד
מעיקרו להיאמר לפני 'מי כמוך' שלפני תפילת העמידה. הפיוט עוסק בקריעת ים סוף, אבל
שורה או שתי שורות בו מזכירות גם את ברית המילה: "הבאים עמך / בברית חותמך /
ומבטן לשמך / המה נמולים // הראו אותותם / לכל רואה אותם [...]" (עמ' 925).
סיפור 'המושב בחיים' של הפיוט הזה מעניין למדי. קרוב לוודאי שהוא נוצר עבור שביעי
של פסח או מאורע אחר בחודש ניסן. ברוב מוחלט של 30 כ"י שבהם הוא מופיע, הוא
אינו מיועד לשבת מילה; ברוב כה"י של מנהג אשכנז המזרחי (פולין) הוא מיועד
לשבת שירה. רק בשני כ"י, אחד ממנהג אשכנז המעורב והשני מהמנהג המזרחי, נמצא
הפיוט בסוף מערכות יוצר לשבת מילה שחוברו במאה ה־12 ובראשית המאה ה־13. זוהי כנראה
העדות הראשונה לכך שנהגו לאומרו בשבת מילה. במאה ה־15 המנהג לאומרו בשבת מילה
מופיע כבר בפשיטות בספרי מנהגים או הלכה, והם דנים לגבי כמה שבתות בשנה האם ראוי
לאומרו. לא ארחיב כאן בשאלות אלו, רק אעיר משהו על שאלת היחס בין נוסח הפיוט
ל'מושב בחיים' שלו. בנפרד מהדיון הקודם יש לדון בנוסח הטור הפותח של הפיוט:
"יום ליבשה נהפכו מצולים". בכמה עדי נוסח המילה הראשונה היא 'ים' ולא
'יום'. הנוסח 'ים' נובע כנראה מהצירוף 'יום ליבשה' והקישור הסמנטי החזק בין ים
ליבשה כשני ניגודים. ברם קריאה פשוטה תצדד בנוסח הרווח 'יום', שכן אם 'מצולים' הם
מצולות הים, לא ייתכן שנאמר "ים ליבשה נהפך הים", וסביר יותר שהכוונה
היא "יום [שבו] ליבשה נהפכו מצולים [הים]" – באותו יום "שירה חדשה
שבחו גאולים".
תהיתי
לעצמי שמא העתקת הפיוט משביעי של פסח לשבתות מילה או שבתות אחרות בשנה היא שהביאה
ל'תיקון' הנוסח ל'ים', וזאת משום שהיו מי שראו במילה 'יום' חיווי ליום שבו המתפלל
נמצא, או במונח שטבע יהושע גרנט – 'ההווה הליטורגי'. ה'ים' לא נועד אפוא לתקן את
הנוסח שרירותית, אלא להתאימו למועדים נוספים בדרך של הפיכתו לעל־זמני. אדגיש
שבכה"י אין מתאם בין הופעתו של הפיוט מחוץ לשביעי של פסח לבין נוסח 'ים'. אך
מצאתי שמפרש הפיוטים ר' אשר ב"ר יוסף (סדר יוצרות מכל השנה כמנהג פולן ופיהם
ומערהרן והגלילות..., קראקא שמ"ט, דף כד ע"א) מציע פשרה בין הנוסחים:
"ביום ז' דפסח שבו היה קריעת ים סוף אומרים 'יום' בחולו'[ם] ובשאר ימות השנה
כשאומרים אותו אומר 'ים' ליבשה". הפשרה הזו הופיעה בהמשך גם אצל בעל ה'פרי
מגדים' (סי' תצ, ס"ק ו; תקפד, אשל אברהם, ס"ק ז) וממנו לבעל ה'משנה ברורה'
(שער הציון, תצ, ס"ק יא). תחביר הפיוט לפי 'תיקון' זה מוקשה כאמור, אך הצורך
בהתאמת ההווה הליטורגי גבר כנראה על השיקול התחבירי.
אחזור
למהדורתנו. הופעת המהדורה היפה הזאת היא אירוע חשוב ומשמח לעולם הפיוט. על רקע
הוצאת הספר במסגרת האיגוד העולמי למדעי היהדות, קשה להימנע מהשוואות למהדורות
פיוטים המשתייכות לאותה סדרה ודומות למהדורתנו במראה החיצוני שלהן. כמה דברים
חסרים בכרך שלפנינו בהשוואה לאלו. ראשית, המבוא בעיקרו הוא טכני ועוסק ברשימת
הפיוטים, במקורותיהם ובזהות הפייטנים. למעט כמה פרקים על מנהגי חתן ומילה, אין התייחסות מרובה לגופי הפיוטים, לתוכניהם, לצורותיהם וללשונותיהם. גם
בסוף הספר מופיע מפתח פיוטים קצר, אך חסרים מפתחות לפי נושאים, תפילות וערכי לשון. עם זאת, אין להשוות מהדורת פיוטים של פייטן יחיד בן התקופה הקלאסית למהדורה של פיוטים מאת פייטנים רבים מתקופות מאוחרות יותר. הערה טכנית אך חשובה יותר – בכותרות העמודים לא נכללו מספרי
הפיוטים, דבר שמקשה על מציאת פיוט מסוים, בפרט בפיוטים שמשתרעים על פני עמודים
רבים. כך או כך, הכרך העשיר שלפנינו הוא חוליה חשובה בחקר הפיוט ובמהדורות הפיוטים
היפות להן אנו זוכים בשנים האחרונות.
תגובות
הוסף רשומת תגובה