שלמה קווס ורחלי פלנט־רוזן | אם אתם קוראים את המילים האלה

 

שלמה קווס ורחלי פלנט־רוזן | אם אתם קוראים את המילים האלה

טובי (קורן); ירושלים תשפ"ה

 

"ואם אי פעם אמות

לפני שיגיע זמני

אני רוצה שתחגגו את החיים

ולא תתאבלו על מותי

שתקומו כל בוקר

עם חיוך וגעגוע בלב

ולא תתנו לאף שניה

מחייכם להתבזבז

תראו עולם בשבילי

תעריכו כל רגע קטן

ומדי פעם תחייכו לעננים

אני אהיה שם

מצטערת על הצער שגרמתי

שתדעו שאני במקום טוב

מתגעגעת ואוהבת מאוד."

קשה לעבור באדישות על מילים מצמררות אלו שנכתבו בידי סמ"ר עדי אודיה ברוך מספר חודשים לפני שנפלה. עדי נהרגה מפגיעת רקטה בדרכה לבסיס בשדרות כמה ימים לאחר השבעה באוקטובר. שיר ה"צוואה" שלה נמצא לאחר מותה וזכה מאז ללחנים רבים.

בדומה לשיר של עדי, נכתבו עוד מכתבים רבים בידי לוחמים ולוחמות שנפלו במלחמת חרבות ברזל. 49 מהמכתבים הללו קובצו יחד אל הספר המיוחד הזה שערכו בטוב טעם שלמה קווס ורחלי פלנט־רוזן. לפני כל מכתב מופיע עמוד שבו דיוקן מאויר של הכותב וביוגרפיה קצרה שלו. המכתבים הובאו כלשונם, ומתחתם הובאו כעין "הערות שוליים" של העורכים, שבהן רקע נוסף או מיזמים שנולדו בעקבות הצוואות של הגיבורים.

מהו סוד קסמן של המילים האחרונות? מה פשר הרטט בגוף או הדמעות שפורצות למקרא השורות הללו? לתחושתי, יש משהו במכתבים שמערער את הקו החד שבין חיים למוות. לכל מכתב יש שני אדונים – הכותב והקורא, המוען והנמען – והמכתב הוא החוט שמקשר ביניהם. מכתב שלא נקרא הוא חצי מכתב, ורק כאשר קוראים את המכתב – הכתיבה שלו מגיעה להשלמתה. הקריאה הראשונית במכתב של אדם שהלך מאיתנו מפיחה כביכול רוח חיים בכותב, והנה הוא שוב ניצב לפנינו ומדבר אלינו; עולה בנו תחושה שהוא חי עדיין. אנחנו מכירים את התחושה הזו מהמושג 'הנצחה': כל פעולת זיכרון שאנחנו יוצרים ביחס למת מחברת אותו אל הנצח. לכן נאחזים בחיים שלו ומשתדלים להמשיך אותם אל החלל הריק שהוא השאיר אחריו – במצבה, במיזם לזכרו, בקריאת שמו על ילד שנולד או על מוסד שהוקם. אבל אין הנצחה גדולה מקריאת מכתבים שנכתבו למשפחות או אלינו.

מה שמיוחד במרבית מכתבי הנופלים שבספר הוא שאין בהם נאומים דרמטיים או מילים גדולות. האותנטיות, הפשטות, ה"שטותניקיות" – הופכות את המכתב לנוגע בהרבה. "עכשיו שסיימנו עם החלק הקיטשי הגענו ללוויה, אמא, אני מבקש בלי נאומים סוחטי דמעות ומרגשים, אל תהיי מביכה..." כותב אורי נחמיה אשכנזי בפתק בטלפון תחת הכותרת "למקרה ו...". ובמילים אחרות: אני כאן איתכם, ולא קרה שום דבר דרמטי. תתנהגו כמעט כאילו לא קרה כלום.

בין המכתבים מובאים גם טורים שנכתבו במיוחד לספר זה, מאת כמה סופרים ואישים ידועים. צבי בן מאיר עורך השוואה מצמררת בין המילים הראשונות של ילד – מילים שההורים גאים בהן, זוכרים אותן ומתנחמים בהן – לבין המילים האחרונות של הילד: "ועכשיו הוא בכלל איננו. הילד עם מילותיו הראשונות איננו. הוריו עומדים עם מילותיו האחרונות, הצפופות, הנרגשות, המפוכחות עד אימה. והוא איננו. הוריו קוראים את מילותיו האחרונות המנסות לאהוב אותם מרחוק. להרגיע, לחבק, לנחם. אבל מה יכול להיות מנחם במילים של הילד שאת הילד אין".

טור נוסף בספר הוא של הרבנית ימימה מזרחי, שמדברת על "המילים האחרונות" הכי ידועות – מילותיו האחרונות של משה, שאותן "משה כותב בדמע". היא מצטטת את הריטב"א: "שלא כמו כל התורה שנכתבה בדיו, שמונה פסוקים אחרונים אלה, כתב משה בדמעותיו ממש". לדבריה, "הוא בכה מפני שהוא כל כך אהב לחיות. בכל התורה כולה כתב משה – הלוחם האמיץ באמורי, בעמלק, בסיחון – על חשיבות ערך החיים [...] חז"ל מגלים לנו גם שמשה מבקש במילותיו האחרונות שלא ישכחו אותו. שיזכרו את קורבנו האדיר, את העובדה שעשה הכול כדי לראות את הניצחון, את החיים שיפרחו בארץ, ולא זכה." וכפי שמספר המדרש: "אמר להם: זכרו משה עבדכם שרץ לפניכם כסוס ארבעים שנה, ונפלו עצמותיו במדבר."

ויש במכתבים גם נמען נוסף, רחב יותר מציבור הקוראים: העולם. המילים המרגשות של סמ"ר שהם משה בן הרוש, שנפגע בקרב על מוצב כרם שלום בשבעה באוקטובר, לא נכתבו במקורן כצוואה – אלא כמכתב מלא אור לעולם (קצת בסגנון הפנייה בשיר 'תודה' של קרן פלס ורמי קליננשטיין); רק בדיעבד הן הפכו לצוואה עבורנו – לאהוב את העולם, גם אם הוא מפחיד, דפוק, שגוי ומלא חסרונות. "אני רוצה לחיות בעולם הזה," הוא מתחנן, אבל למרבה הצער הוא הלך מאיתנו. כמה מרגש, וכמה מתאים, שמשפחתו תרמה את אבריו – וכעת משהו ממנו "חי בעולם הזה" בתוך גופם של חמישה אנשים. וכך הוא כתב:

"העולם מעוות, העולם לא תקין, העולם מפחיד, העולם מלא בדברים שאתה לא יודע. העולם מוזר, העולם שגוי, העולם דפוק.

אבל אפילו עם כל החסרונות שלו העולם יפה, העולם פתוח בשבילנו לגלות אותו, העולם פתוח להצעות וזה בדיוק מה שיפה בעולם, שהוא לא יפה [...]

אז אני רוצה לומר לעולם משהו.

אתה מוזר לי, אתה אחר לי, אתה לא ברור לי, אתה שונה לי, אבל תודה לך. תודה שאני חי בעולם שונה, בעולם לא רגיל, בעולם מפחיד, באמת תודה!

אני לא רוצה לחיות בעולם אחר. אני רוצה לחיות בעולם הזה, בעולם המעוות והלא תקין הזה.

תודה לך שאתה מעביר אותי בניסיונות, תודה לך שאתה נותן לי כח. תודה לך שנתת לי אהבה, שנתת לי הורים, שנתת לי חברים, שנתת לי בית, שנתת לי חיים."