יהושע גרנט | אזכרה מזמור: מזמורי תהילים בפיוטי יוסף אבן אביתור

 

יהושע גרנט | אזכרה מזמור: מזמורי תהילים בפיוטי יוסף אבן אביתור

בן־צבי; ירושלים תשפ"א

 

ר' יוסף אבן אביתור, פייטן ומשורר ייחודי שפעל בסוף המאה העשירית בספרד ובמזרח, נחשב לאחד מגדולי יוצריה של שירת הקודש העברית לדורותיה. כבר משה אבן עזרא ויהודה אלחריזי מזכירים אותו לשבח. בראשית תנועת 'חכמת ישראל' זיהה יוט"ל צונץ עשרות מפיוטיו, ובעקבותיו קבע י"מ אלבוגן כי אבן אביתור הוא "האיש שיצר בספרד את הדפוסים ואת החוקים שעל פיהם נהגו כל הבאים אחריו". כמו במקרים רבים, גילוי הגניזה הקהירית חשף עושר בלתי נדלה של פיוטי אבן אביתור שלא נודעו מחוץ לגניזה, כמו גם נוסחים נוספים לפיוטים שכבר היו ידועים. מנחם זולאי היה הראשון שהפנה את תשומת הלב לעושר זה, ועזרא פליישר הגדיל לעשות כשהקדיש לו את עבודת הדוקטורט שלו. הספר שלפנינו הוא הראשון שמציג מקבץ מרשים של פיוטי אבן אביתור, כשמסגרתו היא פיוטים המיוסדים על מזמורי תהילים (אציין כי מאז שראה הספר אור בשנת תשפ"א, הופיעה גם מהדורתם של יהלום וקצומטה ליוצרותיו של אבן אביתור, בהוצאת כרמל תשפ"ד). עצם הביסוס של פיוטים רבים על מזמורי תהילים אינו תופעה שגרתית, ובייחוד השימוש בקורפוס זה עבור פיוטים מסוגים שונים: פיוטי יוצר ומעריב מגוונים - לשבת, למועדים (כולל מערכת יוצר מקיפה לשמחת תורה על פי תהילים קיט) ולעיתות אבל ושמחה - וכן פיוטי שבח, סדרה מקיפה של פיוטים על מזמורי שירי המעלות, שבח עצמאי המבוסס על תהילים ק"נ, 'נשמת' לחתן וקינה לתשעה באב. 

התופעה העיקרית של פיוטי אבן אביתור לתהילים היא 'הסיומת המקראית הרציפה', כלומר שילוב הפסוקים המקראיים כטורי הסיום של כל מחרוזת ומחרוזת, ובמקרה שלנו באופן רציף – מזמור אחד לאורך פיוט שלם. אדגים זאת בשלוש המחרוזות הראשונות של היוצר היפה לחג הסוכות המיוסד על תהילים כ"ג: "אֲהוֹדה בקֶרב נוחלי מוסר / בשביעי בחמשה עשר / יי רועי לא אחסר // גאים בגערו וירצני / דרור בקראו ויחלצני / בנאות דשא [ירביצני] // העלה שכבת טל ויכלכליני / ויגז שלוים ויאכילני / על מי מנוחות ינהלני [...]" (עמ' 448). היוצר הזה מעוצב בתבנית הנקראת 'קיקלר', מחרוזות סדירות בנות שלושה טורים כל אחת, ובמקרה שלנו הן גם מכילות אקרוסטיכון אלפביתי. הטור האחרון שבכל מחרוזת הוא חלק מפסוקי המזמור בתהילים, וכך הוא גם בהמשך הפיוט (שסופו קטוע).

גיבושו של היוצר הזה למהדורתנו הוא גם חרך הצצה לשולחנו של המהדיר. מן הפיוט הזה שרדו רק 39 טוריו הראשונים מתוך כתב גניזה יחידי, אלא ששני קטעים מכ"י זה שרדו בגניזה בנפרד והם נתגלגלו לספריות השוכנות בשני עבריו של האוקיינוס האטלנטי – הראשון לאוסף אדלר שבבית המדרש לרבנים בניו יורק, ואילו השני, המשכו הישיר, לאוסף טיילור-שכטר שבאוניברסיטת קיימברידג'. את הקטע השני ציין עזרא פליישר בעבודת הדוקטורט שלו בשנת תשכ"ז כמקור יחיד לגוף יוצר מפרי עטו של אבן אביתור, ואילו את הקטע הראשון פרסם א"מ הברמן כ־14 שנה מאוחר יותר בתור יוצר לסוכות ש"נתחבר על ידי הפייטן יוסף אלברדאני". בעקבות האחרון צעדה גם טובה בארי שפרסמה את הקטע במהדורתה המקיפה לפיוטי יוסף אלברדאני בשנת תשס"ג. אלא שאז הגיע גרנט ובשורה של ראיות – צורניות, לשוניות ותוכניות – הראה שמדובר בלא יותר מאשר שני קטעים רצופים המשתייכים ליוצר אחד שמחברו הוא אבן אביתור.

נושא מרתק נוסף שעולה בין הפיוטים הוא הפולמוס הקראי־רבני על הלגיטימיות של חידוש פיוטים ליטורגיים על פני נוסח התפילה הקדום. הקראים סברו כי ספר התהילים ממלא את צורכיהם של המתפללים בכל הזמנים, לכן אין הצדקה להוסיף עליו תפילות שנתחברו בידי אדם, ושיש בהן בהכרח שגיאות וטעויות. אומנם מדובר בכלל הברכות והתפילות שתיקנו חז"ל, אבל במיוחד זכו לניגוח הפיוטים, על שום היותם הביטוי המובהק ביותר ללגיטימציה שניתנה לשילובם של טקסטים מחודשים במסגרת התפילה הרבנית. הרבנים לא התעלמו מטענות אלו והביעו את עמדתם העקרונית, בין היתר על יסוד הכתוב (תהילים סח, כז): "במקהלות ברכו אלוהים אדוני ממקור ישראל", פסוקים שמבחינת הרבנים היו מכוונים לפייטנים שחידשו תשבחות שאינן מן הכתוב אלא 'ממקור ישראל', כלומר מפרי יצירתם העצמאית והמתחדשת. גם רס"ג מביע עמדה דומה על יסוד הכתוב (הושע יד, ג) "קחו עמכם דברים" – "תחנון מאתכם אמורים כמפי [עבד] לאדון המלוכה". יתרה מזאת, רס"ג הגביל את אמירת מזמורי התהילים לעבודת המקדש, וטען כי מה שמצווים לעשות במקדש, אסור לעשות בשום מקום אחר. איננו יודעים מהו מקור האיסור, ומעבר להקשר הפולמוסי הברור, ייתכן כי הוא ראה במזמורי התהילים הרחבה של עבודת המקדש, ומכאן גם איסור על עבודה מחוץ למקדש. אבן אביתור מביע את פעולת החידוש בכמה מפיוטיו, למשל: "נשמת | ורוח עמך שרידי שרי גם נפש נוגני / ו[חית] נבוני גם יחידת רוזני / וכולם נבוני לב לחדש לך רנני / ובניהם יראו ושמח יגל לבם ביי". הוא מביע בכך את העובדה שהעם הם נבוני לב הראויים לחדש רננות מעבר לרננות הקדומות. השורש 'חדש' מופיע אצלו במקומות נוספים כהצדקת הפיוטים החדשים. אך מעבר לחידוש, הוא משלב את פיוטיו במזמור התהילים, אולי כתגובת נגד לקראים המאשימים את הרבנים בזניחת מזמורי התהילים. בכך הוא מביע שמזמורי התהילים לא נשכחו, ובד בבד יש לחדש שירה על יסוד המזמורים ובמקביל להם.

ראוי לציון גם עושר הביאורים בתחתית הפיוטים. דוגמה לדבר ביוצר לשבועות המיוסד על תהילים י"ט: "לב | ישמחון חמשת ספרי תורה / הלא עמם נלוו ששת סדרי משנה היקרה / ותשעת ספרי חיצונות ותלמוד וגמרה..." (עמ' 340). פירוט הספרים מובן לכל רואה, אך מהם "תשעת ספרי חיצונות"? המהדיר מציע כי מדובר בתשע חטיבותיו של מדרש תורת כוהנים, על פי החלוקה המתועדת במקורות בתר־תלמודיים שונים. הוא מתבסס על מחקרו המפורסם והמעמיק של פרופ' שלמה נאה על תורת כוהנים, והוא גם מודה לו בשולי ההערה, לצד עוזי פוקס. במחקרו של נאה מצוינים מקורות נוספים מתקופת הגאונים שכינו את תורת כוהנים על שם תשעת חלקיו. לשם השוואה, גם במהדורת היוצרות של אבן אביתור שראתה אור אשתקד הופיע היוצר המדובר, אך המהדירים התעלמו מההצעה של גרנט וסתמו בקצרה שאולי הכוונה למסכתות קטנות, הצעה שבעיניי אינה מבוססת ואף תמוהה. העבודה היסודית של המחבר והנכונות להיעזר בתחומי ידע נושקים ראויה לכל שבח.

נגעתי אך ורק בנקודות ספורות מתוך העושר העצום שמכיל הספר הזה. פרקי המחקר שבחלקו הראשון של הספר אינם מניחים פינה וזווית שלא נידונו בעושר יצירותיו של אבן אביתור. המחבר כדרכו תרם רבות לחקר הפיוטים גם מבחינת המינוח והדיוק של תופעות פייטניות שטרם זכו לעיון שיטתי ומינוח מספק. אסיים בהערה שכבר הזכרתי כמה פעמים. מהדורה כה חשובה ראויה לכריכה קשיחה למען תעמוד בארון הספרים ימים רבים. אם נוכל לשתוק על ספר מחקר בכריכה רכה, שבן לילה נקרא ובן לילה נשכח, לא נוכל לקבל זאת לגבי ספר יסוד שבוודאי יפאר את ארון הספרים היהודי לדורותיו. ומן ה'חוץ' אחזור ל'פנים'. מדובר כאמור במהדורה משובחת ומדויקת, שלפניה גם פרקי מחקר מחכימים ומאלפים.