תהלה דרמון מלכה | נעדרים: חיפוש קרובים אחרי השואה
תהלה
דרמון מלכה | נעדרים: חיפוש קרובים אחרי השואה
יד
ושם ומרכז שזר; ירושלים תשפ"ה
"התוכנית
ששודרה מדי יום ביומו יצרה חוויית שואה נוכחת ומרכזית בתוך הבתים עצמם. [...]
הפינה ברדיו גררה תגובות רבות, ונהייתה עד מהרה המייצגת המרכזית של המדור לחיפוש
קרובים במרחב הציבורי. [...] רבים מבני התקופה הנידונה מספרים כי חוויית ההאזנה
למדור הייתה בעלת משמעות ובלתי נשכחת עבורם. שידורו של המדור לחיפוש קרובים בשעות
שהילדים שָבו ממוסדות החינוך הביא לכך שמעגל המאזינים גדל, והפך מקהל המאזינים
הטבעי שהדברים נוגעים לו אישית לקהל מאזינים רחב שספג לקרבו את חוויית ההאזנה
למדור גם בלי כוונה מיוחדת. למעשה הילדים נשאבו ישירות אל תוך עוצמת החוויה של
ההאזנה הדרוכה של ההורים בחיפושם אחר כל שביב מידע על קרוביהם. בבתים רבים היה
אסור להוציא הגה במהלך השידור. הדממה הייתה מוחלטת. רגע מקודש כמעט. זאת ועוד,
שידור פינת הרדיו דווקא בשעות הצהריים הביא לשבירת הדיכוטומיה ששררה בבתים רבים של
ניצולי שואה ואף של בני הארץ בין העבר להווה, ולפיה לא מדברים על מה שאירע
באירופה, והשואה אינה מעניינם של הילדים שנולדו אחריה. ההאזנה למדור לחיפוש קרובים
בעיצומה של ההתרחשות הביתית עם שובם של הילדים מבית הספר הביאה לכך, שנוצר בבית
שיח שואה גם אם לא מכוון או לא ממוקד" (עמ' 164).
המדור
לחיפוש קרובים היה אחד האפיקים המשמעותיים בחיפוש קרובי משפחה שנעדרו במהלך השואה.
היו גם עיתונים ייעודיים לשם כך, וגם פעילות מסועפת מצדם של הסוכנות היהודית
וארגונים נוספים בארץ ובחו"ל. לאחר השואה, כאשר החלו להתברר ממדי ההשמדה
המפלצתיים, בלט מקומם של הנעדרים, אותם מיליונים שמקום הימצאם לא נודע. אינספור
מחקרים וספרים חוברו על נספי השואה כמו גם על שורדי השואה. בתופעת הנעדרים, לעומת
זאת, עסקו רק מחקרים בודדים. במבוא לספר שלפנינו מסבירה המחברת כי אחת הסיבות
האפשריות לכך היא מורכבות ההגדרה של נעדר. בהתאם למושגים האובייקטיביים הביולוגיים
מת או חי, הנעדר הוא במידה רבה הגדרה סובייקטיבית; אדם יכול להיות נעדר במקום אחד
וחי או מת במקום אחר. מה שמאפיין אותו הוא חֶסר מתמשך, כעין "חור שחור"
שגבולותיו מוגדרים על ידי אלה אשר מעידים על היעדרו. הספר שלפנינו מבקש להוסיף את
הנעדרים כקטגוריה שלישית על שתי הקטגוריות המוכרות, ניצולים או נספים. הנעדרים
"לא היו חיים ממש אך גם לא מתים. הם לא נכחו במציאות בגופם, אולם נכחו תמיד
בתודעתם של קרוביהם. הם לא נמצאו במרחב הממשי אולם היו יכולים, לכאורה, להופיע בכל
רגע ולערער את הדר הקיים" (עמ' 18).
לאורך
הספר מתוארים המסלולים שבהם צעדו ניצולי השואה ובני משפחותיהם בניסיונם לאתר את
קרוביהם הנעדרים. חלקו הראשון של הספר מתמקד בעיקר באירופה המשוחררת, כאשר המאמצים
לאיתור נעדרים נעשו בד בבד עם הליכי השיקום הראשוניים של הניצולים עצמם, במחנות
עקורים, בנתיבי הבריחה או בדרכם לביתם.
מחנות
העקורים היו ציון דרך מרכזי בהתמודדות עם סוגיית הנעדרים. היו רבים שבחרו להישאר
במחנות ולא לחזור לביתם, מתוך ידיעה שלא נותר איש ממשפחתם ואין להם לאן לשוב.
מחנות העקורים ברובם הוקמו בחלקים הבריטיים והאמריקניים של גרמניה. בשנת 1945
השהות במחנות הייתה קשה מאוד. לא פעם הם נאלצו לשהות באותם מרחבים עם שוביהם
ומעניהם מן העבר הקרוב. בנוסף הם ספגו יחס פוגעני ולעתים אף אנטישמי מרשויות
הצבאות המשחררים. מציאות זו השתנתה לאחר דו"ח חריף שפרסם ארל הריסון, שליחו
של נשיא ארצות הברית טרומן, על אודות מצב היהודים במחנות העקורים. בלטה במיוחד
אמירתו הבוטה: "לאור מצב העניינים עתה נראה, שאנחנו מתייחסים ליהודים כשם
שהנאצים התייחסו אליהם, פרט לכך שאין אנו משמידים אותם". אמירה זו השפיעה
רבות והביאה לשיפור המדיניות ביחס ליושבי המחנות. נתוני ההשמדה שהלכו והתבררו
במהלך החיפושים היו מזעזעים. למשל, במחנה לנדסברג במרס 1946 עלה כי מתוך 4,500
שוהי המחנה רק ל־1,591 היו בני משפחה נוספים במחנה. רוב ה"משפחות" מנו
שני אנשים בסך הכול, ומשפחות גדולות מכך היו בודדות ביותר – 139 משפחות של שלושה
בני משפחה; 18 משפחות של ארבעה בני משפחה ורק במשפחה אחת שרדו שישה.
בפרק
העוסק בניסיונות הראשוניים לפתרון, מוקדש מקום נכבד ל'בעיית העגונות', כלומר נשים
שבעליהן נעדרו ועל פי ההלכה לא הותרו להינשא שנית. אחת הדמויות הבולטות בהקשר זה
הייתה דמותו של רבי שלמה דוד כהנא, שהצליח לברוח ארצה במהלך המלחמה, ולהביא איתו
רשימות של גברים שמתו. הרב כהנא, כרבנים נוספים, התמסר בכל מאודו לכתיבת תשובות
הלכתיות במטרה להתיר מכבליהן כמה שיותר נשים עגונות (הרב כהנא נודע בכינוי 'אבי
העגונות'; מכתבים רבים, ממנו ואליו, השתמרו עד לימינו ורבים מהם נמכרים בבתי
מכירות. מ"ש). רבנים מבחוץ לא תמיד עמדו על גודל השבר, ונתפסו כמי שאינם
ראויים לדון בשאלות אלו. ביטוי לכך העניק הרב יעקב אביגדור, שבעצמו שהה במחנה
הריכוז בוכנוולד שם איבד את משפחתו, כאשר כתב בספרו תחיית יעקב: "אני מודה
ומתוודה, שאין אני מוצא מנוח, ולדעתי רק אותם חכמים והת"ח [=והתלמידי חכמים]
שחיו במצור ובמצוק, ושתו את כוס התרעלה, ובעיניהם ראו את הנעשה, רק הם ראויים לדון
בדינים הללו, רק הם ראויים לאמר דעתם וסברתם במכשלה הזאת, ומי שלא הי'[ה] שם, הוא
בשום אופן א"א [=אי אפשר] לו להבין ולהרגיש מה שהי'[ה]" (מצוטט בעמ'
84).
חלקו
השני של הספר מתמקד במאמצים הארגוניים לאיתור נעדרים בארץ ישראל, לא רק בידי
ניצולי שואה אלא גם בידי קרובי משפחותיהם שלא חוו את השואה על בשרם. מקום מיוחד
מוקדש למדור לחיפוש קרובים שהקימה הסוכנות היהודית, לפרסומים שבכתב, לשידורים
ברדיו ולאינספור המכתבים והפניות שהגיעו למדור מאת המחפשים.
המחברת
מבקשת להבין את להיטותה של הסוכנות להפוך לגוף המרכזי העוסק בתחום ולסייע בידי
אנשים מסוימים, למרות שמרבית עיסוקה הייתה כללית וציבורית. מלבד המניע הפשוט שהוא
היענות טבעית ובסיסית לקריאתם של הניצולים ובני משפחותיהם, היא מציעה כי הסוכנות
קיוותה לקבל בכך הכרה מאוכלוסיות שעד אז לא הכירו בסוכנות כגוף המייצג אותן. כך
למשל נוכל למצוא מכתב שנשלח ממאה שערים אל הסוכנות בבקשה לאתר קרוב משפחה. בנוסף,
קיוותה הסוכנות לקבל הכרה מגופים בין־לאומיים, יהודיים ולא יהודיים, זאת גם במטרה
ליצירת קשרי עבודה עימם, למשל היצ"ם, הג'וינט, הצלב האדום ואגף חיפוש הקרובים
בצבא ארצות הברית. אבל מעל כל המניעים, טוענת המחברת, בולטת מגמת הסוכנות להעלות
ניצולים לארץ, הן מתוך רצון כן לסייע לשארית הפליטה מתוך הבנה כי אירופה כבר איננה
מקום בטוח ליהודים, הן מתוך רצון להשפיע על המאזן הדמוגרפי בארץ ולהפוך את היישוב
היהודי לרוב.
ההסבר
האחרון מתחבר לאנקדוטה נוספת הנזכרת בספר. בפברואר 1951 פנה אדם משכונת עג'מי מיפו
ל'קול ישראל' בבקשה למסור ד"ש לבני משפחתו. מנהל המדור השיב לו:
"לדאבוננו לא נוכל לשדר ד"ש לקרוביך כיוון שאין אנו מקיימים שידורים
בשפה הערבית. אנו מציעים לך איפוא לפנות לנציגות הצלב האדום הבינלאומי יפו,
שיעבירו את בקשתך לתחנת השידור ברמאללה שבודאי ישדרו דרישת שלום זו" (עמ'
143). הפונה הערבי הניח באופן טבעי כי המדור לחיפוש קרובים מיועד לכל תושבי מדינת
ישראל, אך התברר לו להוותו כי למרות שמכתבו נכתב הן בעברית הן בערבית, ולמרות
שרשות השידור הקריאה מכתבים שנכתבו בשלל שפות אירופיות, המכתב שלו כערבי ישראלי
נדחה משידור.
הפרק
האחרון בספר מוקדש לסוגיית ההנצחה של קורבנות השואה, בעיקר במסגרת 'יד ושם'. אחת
הדרכים שבהן פעל המוסד הייתה מפעל 'דפי העד'. למרבה האכזבה נתקל המיזם באדישות
הציבור, ולנוכח ההשוואה בין מפעל זה למדור לחיפוש קרובים אליו הגיעו פניות לאין
ערוך, עולה השאלה מדוע לא השתתפו הישראלים במפעל דפי העד? המחברת מציעה כמה הסברים
שכבר ניתנו בעבר, אך מפקפקת בהם ודנה באפשרויות נוספות.
לסיכום,
הספר מאיר זווית חשובה שטרם זכתה להתייחסות מחקרית הולמת. אף כי ניתן היה להרחיב
מעט יותר בסוגיות מסוימות (למשל ב'בעיית העגונות'), ניכרת בו מגמה מודעת לשמור על
איזון בין עומק להיקף ולהציג את מירב הנושאים בתמצות. בשל אופיו הטעון והרגשי של
הנושא קשה להתבטא על הספר במונחים של תענוג או הנאה, אך הכתיבה הקולחת והעדינה
ראויה לכל שבח.
תגובות
הוסף רשומת תגובה