בועז הוטרר וצוריאל חלמיש | פרשת גיורי וינה: התהוותה של מחלוקת

 

בועז הוטרר וצוריאל חלמיש | פרשת גיורי וינה: התהוותה של מחלוקת

מכון הר ברכה; ישראל תשפ"ד

 

הספר שלפנינו מתאר את פרשיית 'גיורי וינה' הסוערת שהתרחשה בשלהי שנות השישים, כחלק ממערך גיורים גדול שהתפרס על פני כמה מדינות לקראת עלייתם ארצה של יהודים רבים ממדינות סובייטיות. לא מעט אנשים מתוך אותם יהודים היו נשואים בנישואי תערובת לבני זוג שאינם יהודים, ולחלקם היו ילדים שאינם יהודים על פי ההלכה. ראשי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית חששו מאוד מעלייתם של נוכרים ארצה, אך ידיהם של בתי הדין בארץ היו עמוסות למדי, ובנוסף החזיקו רבנים רבים בעמדה נוקשה בעניין גיורם של עולים אלו. לאור זאת החליטו ראשי מחלקת העלייה להקים מערך גיורים כבר במחנות המעבר. אחד המחנות הוקם בסמוך לעיר וינה, ובו הוקם מערך גיורים בידי רבנים שמונו לתפקיד זה מטעם מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית. על סמך שמועות שונות על הנהגתו הליברלית של הרב הראשי של וינה, הרב ד"ר עקיבא אייזנברג, הסתייג הרב אונטרמן מאישור הגיורים שלו. בעקבות זאת החליטו הרב מרדכי קירשבלום והרב שמאי גינזבורג, אנשי הסוכנות, על הקמת בית דין שיפעל תחת חסות רבנית מוסכמת. בראש בית הדין הועמד הרב חיים גרינפלד, רבה של קהילת 'קהל ישראל' בווינה ומראשי 'אגודת ישראל' באירופה. אלא שבעקבות יחסיו המורכבים של הרב גרינפלד עם הרב אייזנברג, כמו גם בעקבות חששותיו מחוגם של חסידי סאטמר בעיר, אשר היו מסוכסכים עם 'אגודת ישראל', חשש הלה להעניק חסות פומבית על בית הדין לגיור.

במקביל, בשנת 1970, התעוררו דיונים בישראל בנוגע לחוק השבות ובשאלת 'מיהו יהודי'. בתיקונים לחוק נקבע שיהודי לעניין חוק השבות הוא מי שאימו יהודייה או שהתגייר, ואילו בני זוג וילדים לא־יהודים, הזכאים לעלייה ארצה מכוח חוק השבות, יירשמו כלא־יהודים. אנשי המפד"ל ראו בכך הישג, שכן קביעה זו ביטלה את קביעת בג"ץ שדי בהגדרה אישית כדי לרשום אדם כיהודי. אך ניסוח החוק על 'גיור' ולא 'גיור כהלכה' הביא להתנגדויות מצד גורמים שחששו מגיורים שאינם אורתודוקסיים. החריף ביותר במאבק זה היה הרבי מלובביץ' שישב בניו יורק. הוא סחף אחריו גם גורמים מרכזיים במפלגות פא"י, אגודת ישראל, חלקים מאנשי המפד"ל ותנועת המזרחי. המפד"ל העדיפה להסתפק בניסוח הקיים כדי לזכות בקונצנזוס לאומי, במיוחד לאור העובדה שעליית גרים שאינם אורתודוקסים הייתה חשש רחוק. אך הרבי מלובביץ' ראה בכך טשטוש חמור בין יהודים לגויים והגדיר את החוק כגזירה האיומה ביותר בתולדות ישראל, שגם גררה אחריה אסונות קשים.

בדיוק בשנה זו החלו להגיע לאוזניו של הרבי שמועות שפקידים של הסוכנות משכנעים גויים לטעון שהם יהודים, וכך מגיעים ארצה גויים שנרשמו כיהודים. את המוקד העיקרי ל'תעשייה' זו הוא ראה בווינה. בד בבד, פתח חסיד סאטמר בווינה בשם רטק מסע השמצות נגד בית הדין לגיור בווינה. טענותיו הגיעו אף הן לאוזנו של הרבי, וכך החלה מלחמה כפולה וקשה מצדו נגד גיורי וינה.

הטענות הרבות הובאו לדיון במועצת הרבנות הראשית, והוחלט לשגר משלחת רבנית כדי לבדוק את הטענות מקרוב. לדברי המחברים, המסקנות של דו"ח המשלחת הושפעו מהטענות הרבות והתבססו על בדיקת עובדות חלקיות בלבד. באספה הראשונה של הרבנות הוחלט לאשר בדיעבד את כל הגיורים, אך באספה השנייה, לאחר שבוע של לחצים גוברים, הוחלט אומנם לא לפסול את הגיורים, אך להותיר כל אחד ואחד מהם לדיון פרטני, במידה שירצה המתגייר לברר את מעמדו האישי. בחירת הסוכנות בשתיקה נגד הטענות כדי שלא לפגוע ברבנות הראשית, שיחקה לידי המשמיצים, ופעילי חב"ד הוציאו חוברת בשם 'השערוריה בוינה'.

את דבר הפרשייה על כל פרטיה והשלכותיה מגוללים המחברים בהרחבה ובטוב טעם. את הפרשייה הם מסכמים בעובדה ששוב לא הוקם בית דין חלופי בווינה, וגם לא בית דין דומה בארץ ישראל. בית הדין בווינה התבטל, ובעקבות כך עלו ארצה גויים רבים. באפילוג לספר קושרים המחברים את פרשיית גיורי וינה גם לפרשיות הגיור שבאו בעשורים הבאים, בידי הרב גורן, ובהמשך בידי הרבנים מרדכי אליהו ואברהם אלקנה כהנא שפירא, כאשר נגדם נלחמו לא רק תנועת חב"ד, אלא גם דיינים ליטאים כמו הרב יוסף שלום אלישיב והרב חיים קרייזווירט.

כקורא הדיוט אני מודע לכך שמשאביי מוגבלים, ואין לי את היכולת לשפוט בעצמי באשר לעובדות ההיסטוריות. אבהיר רק לשם הגילוי הנאות שאני מיודד עם שני המחברים ומעריך מאוד את יושרם ודיוקם. ליתר ביטחון ערכתי חיפוש ברשת כדי לקרוא דעות מהצד השני. כמה מאמרי תגובה נכתבו בידי אנשי חב"ד בתגובה לטורים של הרב מלמד, שתחת חסותו נערך הספר. ככל שקריאתי מגעת, כל המקורות הללו נידונו בהרחבה בספר. טרם מצאתי עדות ברורה על אנשים מסוימים שהתגיירו בגיורים הפיקטיביים או שניתן להוכיח שהגיור שלהם נעשה שלא כדין. עם זאת, אנו מודעים לכך שישנו קושי לחשוף שמות של מגוירים כאלו, ככל שהיו, מחמת צנעת הפרט ורגישות הנושא. מלבד זאת, כפי שהעיר הרב נריה גוטל בכתבה על הספר (בשבע, 1129, ט"ז בטבת תשפ"ה), הספר בהכרח מונע ממגמת הרב מלמד ותלמידיו בעד גיורי חו"ל ובעד עידוד גיור במקרים של קרובי ישראל. ניתן גם להבין רבנים שמחזיקים בעמדה מנוגדת, ומלאים חרדה מול כל חשש קל בשאלות לא פשוטות אלו.

לסיכום, מדובר בתעודה היסטורית חשובה ומאלפת. למהדורה הבאה הייתי ממליץ למכון להאמין יותר במחקריו, ולהשקיע במעטפת של הספר. הדברים אמורים הן בעניין העריכה, למשל בהחלטה האם לקבוע כל נתון בטקסט העליון או בהערות השוליים, הן בעניין העימוד.