אבריאל בר־לבב ומשה אידל | שער לקבלה: נתיבות למיסטיקה יהודית | כרכים א–ד

 

אבריאל בר־לבב ומשה אידל | שער לקבלה: נתיבות למיסטיקה יהודית | כרכים א–ד

למדא – האוניברסיטה הפתוחה; רעננה תשפ"ב–תשפ"ד

 

סדרת 'שער לקבלה' נועדה לפתוח פתח לעולם המסתורי של תורת הקבלה. מטרתה הבסיסית היא היכרות עם לידתה של הקבלה מתוך הקשר היסטורי ותרבותי רחב, אך בראש ובראשונה מתוך הקשר יהודי הנטוע עמוק במקורות היהדות הקדומים. הכרך הראשון, הנושא את הכותר 'שורשים', פורס מבוא רחב על המונחים הבסיסיים והכלליים של הקבלה, ומעניק היכרות ראשונית עם זרמי המחקר מאז החלה הקבלה להיחקר כתחום מדעי. חלקו השני של הכרך הזה מראה את הרקע המקראי של עולם הקבלה, והוא נכתב בשיתוף עם פרופ' ישראל קנוהל.

הכרך השני, 'ניצנים', עוסק ביסודות המיסטיים מאז המקרא ועד לראשית הקבלה ה"רשמית". החל בפילון, ספרות חז"ל, ספרות ההיכלות והמרכבה, וכלה בזרמים מיסטיים מובחנים כמו הצופיות היהודית בארצות האסלאם וחסידות אשכנז. כרך זה נכתב אף הוא בשיתוף מומחים בתחומם, כמו אדם אפטרמן, שרגא בר־און ונעמה בן־שחר.

הכרך השלישי, 'פריחה', פונה לעולם הקבלה בהתהוותו כתחום ידע מובחן, החל בהופעתו בקרב המקובלים הראשונים בפרובנס ובספרד, דרך הפולמוס שהתעורר נגד הקבלה, ועד לר' אברהם אבולעפיה והקבלה הנבואית שלו. הכרך הרביעי, 'זוהר', מהווה המשך לכרך השלישי ומתאר גם את ספרות העיון, קבלת האחים הכוהנים, ולבסוף את ספרות הזוהר והתקבלותה.

אסקור כמה נקודות שבלטו בעיניי במהלך הקריאה. במבוא ישנה הבהרה חשובה שכנראה באה בתגובה לערעורים שעלו בשנים האחרונות על יצירת קטגוריות במחקר הקבלה. לדברי המחברים, ללא יצירת קטגוריות קשה לדון בצורה מופשטת בחומרים מסורתיים. בשונה ממונחים שיכולים להיות מצומצמים, קטגוריות הן צירוף אנליטי של מונחים במסגרת תיאוריה מארגנת. על החוקר להגדיר את המשמעות של המונחים שאותם הוא מייבא מן השיח הכללי, כדי שלא תיווצרנה אי־הבנות אצל הקורא, וגם כדי שיהיה ברור שהקטגוריות אינן חצובות מתוך החומר עצמו, אלא באות מבחוץ. בדומה לפילוסופיה שכוללת בתוכה מגוון רחב ביותר, למרות שפילוסופים רבים יגידו שכל שנכתב עד זמנם אינו פילוסופיה אלא טעות, כך גם המונח מיסטיקה כולל בתוכו מגוון רחב של תופעות הקשורות לאמונה באפשרות של מגע אינטימי עם כוחות עליונים. אמונה כזו מופיעה בדתות שונות ובצורות שונות שלפעמים לא הולמות זו את זו. בעיקרו המונח מיסטיקה מתאר עולם של חוויות יותר מאשר עולם של מונחים מופשטים, ובכל זאת גם הידע התיאורטי במיסטיקה יכול להיכלל בקטגוריה זו. כך למשל תורת הספירות שייכת לתחום התיאולוגיה, אבל היא חושפת פן נסתר של המציאות, מקובלים האמינו בה וכתבו עליה, ויש בה גם בסיס לחוויות מיסטיות, למשל כוונה בתפילה לספירות מסוימות, בניסיונות להתאחד איתן ובחוויות של איחוד שכזה.

כדרכי נמשכתי לסוגיות של השפעות אפשריות של דתות ותנועות אחרות על זרמים בקבלה. אחת הטענות הבולטות בספר היא התאוריה של סימו פרפולה, חוקר פיני של הספרות האשורית, שהראה כיצד בעולם האשורי הייתה מערכת של עשרה כוחות אלוהיים, שלעתים גולמה בתרשים של עץ. לטענתו, זרמים של מסורות הגיעו מבבל למזרח התיכון, משם לכל אירופה, וכך נוצר במידה מסוימת הרעיון הקבלי של עשר ספירות. למרות הפקפוקים בטענתו, המחברים מציעים להתייחס לדבריו בכובד ראש. כנספח לחלק הראשון מובא לראשונה תרגום לעברית של מאמרו של פרפולה בנושא 'עץ החיים האשורי'. הטיעון המאלף שלו נראה טוב מכדי להיראות אמיתי.

המוקד השני, שמסוקר בכרך השני, עוסק בצוּפיות – תנועת המיסטיקה המוסלמית. כאן מדובר בסיפור מורכב יותר. מבחינה כרונולוגית היהדות קדמה לצופיות, ואין ספק שהיא תרמה לה תרומה משמעותית. למרות התעלמותם של חוקרים מהשפעה זו, הצופיות שימרה לא מעט מעשיות מוסריות על אודות חסדי בני ישראל, הידועות בשם 'אִסְרַאִילִיַּאת'. גם המיסטיקה היהודית הקדומה הייתה מוכרת בקרב הצופים, כפי שניתן לראות למשל בתיאור צופי בן המאה האחת־עשרה של מפגש עם מלאכים, באופן דומה מאוד לספרות ההיכלות. אבל מאז שהצופיות הופיעה ככוח רוחני עולה, היא השפיעה על היהודים. השראה כזאת ניתן לראות כבר בשירת אבן גבירול, אך באופן מובהק יותר בספר 'חובות הלבבות' של ר' בחיי אבן פקודה הנושא חותם צופי מובהק (כבר יצא לי להזכיר זאת בסקירות בעבר). בעוד ר' בחיי היה הוגה יחיד שהושפע מהתנועה, במצרים קמה תנועה צופית בהנהגת ר' אברהם בן הרמב"ם, אף שספריה לא נשתמרו ברובם ושמה נודע בעיקר לאחר גילוי הגניזה הקהירית.

מוקד נוסף של השפעה, המופיע בכרך הרביעי, מתואר במאמרם של מיכאל אבשטיין וצחי וייס, המופיע כנספח לפרק 9. לדבריהם, ממדים אזוטריים ומיסטיים התפתחו באִסְמַאעִילִיַּה, ענף של המסורת השיעית. במאות הראשונות לאסלאם התפתח מיתוס על קיומם של עשרה שכלים המצויים בעולם האלוהות שנאצלו זה מזה; בשכל השלישי חל משבר מסוים, הוא נפל לשכל העשירי, ומשם הוא מנהיג את העולמות הגשמיים; האגף השמאלי במערכת הוא שלילי. את הפרטים הללו ואחרים מבקשים המחברים להשוות לתורה הקבלית שהתפתחה בספרד במחצית השנייה של המאה השלוש־עשרה, בידי יצחק הכהן, תלמידו משה מבורגוס, וכן טודרוס אבולעפיה. לאחר בחינת הדומה והשונה, הם מסכמים כי אין יסוד להניח השפעה אסמאעילית ישירה על המקובלים היהודים, אך בוודאי ישנו נתיב כלשהו ביניהם. לצד זאת ידוע לנו על שימוש אסמאעילי במקורות יהודיים, דוגמת אמרת חז"ל 'בעשרה מאמרות נברא העולם', המשמשת יסוד למערכת הקוסמולוגית של עשרה שכלים נאצלים. נקודות הדמיון מלמדות על החלפת מסורות בין יהודים ואסמאעילים כבר בתחילת המאה האחת־עשרה. בכל הנוגע למסורות המיסטיות לפני הופעת הקבלה רב הנסתר על הגלוי, ואלמנטים משותפים שצצים במרחב זה מהווים צוהר למעברי המסורות מהסביבה האסלאמית אל זו היהודית ולהפך.

אסיים בכמה מילים על הסדרה. את הכותר 'שער לקבלה' אפשר להבין באופן דו־משמעי; או שער ומבוא לחפץ בכניסה לתורת הסוד, או שער שהוביל להתפתחות הקבלה מבחינה היסטורית, כלומר המצע שאִפשר את צמיחת המיסטיקה היהודית בימי הביניים. המשמעות הראשונה היא הפשוטה והמקובלת, אך בפועל נראה שהסדרה נעה בין משמעות זו לרעותה. אומנם חלקים אחדים בספר הם מבואיים ונחוצים בהחלט. למשל הכרך הראשון מכניס את הקורא לעולם המושגים של המונחים המיסטיים כמו גם למפת המחקר של הקבלה מראשית ימיה ועד ימינו. כמו כן הפרק העשירי, המכיל את חציו השני של הכרך הרביעי, מעניק מבוא יפהפה וסיכום מרתק של כל השיטות המסורתיות והמחקריות באשר לכתיבת הזוהר ועריכתו. חלקו הראשון של הפרק פורס את השאלות ההיסטוריות והלשוניות באשר לאופן חיבורו, ואילו חלקו השני מטעים כמה דוגמאות המכניסות את הקורא לאווירה של ספרות הזוהר. שלושת הנספחים לחלק זה, שנכתבו בידי יהודה ליבס, רונית מרוז ואבישי בר־אשר, משלימים יפה את המוקדים שנידונו בפנים. אך חלקים אחרים בספר אינם ראויים להיכלל במבוא. למשל חציו הראשון של הכרך הראשון והכרך השני משרטטים את היסודות המיסטיים ביהדות שמהם כנראה צמחה הקבלה, גם כאשר הקשר ביניהם אינו כה חד משמעי. זהו ידע היסטורי, שאינו בהכרח שייך לקומות הראשונות הנדרשות למי שחפץ בלימוד קבלה. בנוסף, הפרופורציה בין הזרמים השונים אינה כה ברורה בעיניי. למשל חלק משמעותי בכרך השלישי מוקדש לאברהם אבולעפיה, שלמרות שהוא הכי קרוב ל'מיסטיקה' בטוהרתה, בפועל השפעתו על תורת הסוד לדורותיה מצומצמת ביותר. חלקים נוספים בספר או מאמרים שמובאים כנספחים מרחיבים בסוגיות מקומיות באופן שלהתרשמותי חורג ממסגרת של מבוא, ובכלל נראה שהספר מכיל מאמרים נפרדים ולא נארג לכלל סיפור רציף ומבוא שיטתי.

מכאן לנקודה נוספת. בניגוד לתפיסה המסורתית הרואה בזוהר את ראשית היצירה המיסטית, הרי שהכרכים שלפנינו מסתיימים בספרות הזוהר. השוואות אינן תמיד חיוביות, ובכל זאת מתבקש להשוות לסדרה הרחבה של יוסף דן ז"ל - 'תולדות תורת הסוד העברית'. בשלושה עשר כרכי הסדרה דן פורס את מופעי המיסטיקה העברית דור אחר דור, כאשר כרך י"א מוקדש לספרות הזוהר וכרכים י"ב–י"ג מוקדשים לספרות שבעקבות הזוהר. בימי השבעה על יוסף דן אמרה לי בת זוגו כי הכרך ה־14 מוכן ברובו, ויש לקוות שהוא יראה אור בקרוב. איני יודע מה הוא אמור להכיל ובוודאי לא מה תכנן דן לכרכים הבאים, אך מסתבר שהתכוון להמשיך גם בסקירת הזרמים החדשים יותר, כמו הרמ"ק, האר"י והבאים אחריהם. בעיניי היה מן הראוי להקדיש כרך, או למצער פרק, עם מפת זרמי הקבלה בדורות שלאחר הזוהר. הדבר נחוץ במיוחד לאור הבטחת המחברים בגבם של הכרכים כי ספרם מבקש לתת מענה לתופעת ההתקרבות אל עולם הקבלה המתרחשת בשנים האחרונות.

לסיכום, הסדרה שלפנינו היא בשורה חשובה לחקר הקבלה. עבור הלומד המתחיל הייתי ממליץ לוותר על כמה חלקים מהספר בשלב הראשון, ולהתמקד בעיקר בחלקים המבואיים. תועלתם של החלקים הנוספים היא בסקירה ההיסטורית של המיסטיקה היהודית וכסיכום מעולה של מצב המחקר. אציין גם כי הסדרה עברה עריכה מעולה והיא נעימה לקריאה.