דוד מטר | חכמים, נשיאים ורומאים בארץ ישראל: היסטוריה פוליטית של תקופת התלמוד הירושלמי

 

דוד מטר | חכמים, נשיאים ורומאים בארץ ישראל: היסטוריה פוליטית של תקופת התלמוד הירושלמי

ידיעות ספרים; 2025

 

היחסים הסבוכים שבין המערכת הפוליטית לבין מוסד החכמים בבית המדרש, או בלשוננו 'יחסי דת ומדינה', הם עתיקי יומין. במאות השלישית והרביעית לספירה, זמן שלטון האימפריה הרומית־ביזנטית בארץ ישראל, התנהל מאבק לא קל על הנהגת היהדות. מצד אחד עמדה שושלת הנשיאים לבית רבי יהודה הנשיא, ומן הצד השני עמדו חכמי בתי המדרש בציפורי, בטבריה, בקיסריה ובלוד. הספר שלפנינו מנתח לעומק מגוון רחב של טקסטים מהמקורות התלמודיים הארץ־ישראליים, ובכך מבקש להקים לתחייה את ההיסטוריה הפוליטית־חברתית של אמוראי ארץ ישראל, אשר הייתה כרוכה במאבקים לא קלים על הסמכות הגבוהה, על ניהול מערכת המשפט, על קביעת הלוח, על השליטה בקופה הציבורית ועוד.

כידוע, החומר התלמודי מתעתע ולא קל לדלות ממנו נתונים ברורים. נדגים זאת באחד המוקדים בחשובים בספר – הכרונולוגיה של שושלת בית רבי. אנו מוצאים חכמים מארבעת הדורות הראשונים של אמוראי ארץ ישראל הבאים במגע עם מנהיג המכונה 'יודה (יודן) נשייא (נשיאה)'. קשה להסיק מאזכורים קצרים אלו כמה נשיאים בשם יהודה פעלו במאות השלישית והרביעית ומה היה משך זמן כהונתם. ישנם חוקרים הסבורים כי יהודה השני, בנו של רבן גמליאל ברבי ונכדו של רבי, כיהן כנשיא החל בשנות השלושים של המאה השלישית ועד סוף המאה, כלומר כהונה ארוכה של כשבעים שנה, מול שלושה דורות של אמוראים. המחבר, שמפקפק באפשרות זו, מבקש להוכיח ממקורות התלמוד וממקורות חיצוניים את קיומם של אחד־עשר נשיאים לבית רבי, כאשר חמישה מהם – בשם יהודה – כיהנו במאות השלישית והרביעית. בראש הספר מובאת טבלה מפורטת של הנשיאים שכיהנו במשך חמשת דורות אמוראי ארץ ישראל, ובהקבלה לשבעה דורות של אמוראי בבל.

המחבר מראה כי בשלהי המאה השלישית חל מהפך ביחסים בין החכמים לנשיאות, כאשר הנשיא יהודה השלישי 'לא ידע את יוסף' וביקש לשבור מוסכמות שהיו מקובלות מימי סבו יהודה השני וסב־סבו רבי יהודה הנשיא. בין היתר הוא ביקש מרבי יוחנן, ראש ישיבת טבריה, גושפנקה הלכתית להנהגת דיני ירושת הבת לפי המשפט הרומי. ככל הנראה בעקבות סירובו של ר' יוחנן, מינה הנשיא דיינים שאינם בקיאים בדיני תורה ולא הוסמכו להוראה. בית המדרש לא הכיר בהם, ו'בעל כורחו' הקים הנשיא מוסד שיפוטי נפרד, המנותק מבית המדרש וכפוף ישירות לבית הנשיא. מימרות חכמים נגד העמדת דיין שאינו הגון משקפות את המלחמה שקמה נגד צעד זה מתוככי בית המדרש. המחבר מציע כי יהודים שכיהנו כחברי המועצה העירונית (הבולי) נרתעו בתחילה מלממש את תמיכתם ברפורמה בדיני ירושה, אך מרגע שהנשיא 'עבר צד' בוויכוח בין האצולה לחכמים, הוא לא הוצרך לגייס דיינים חדשים, אלא בתי הדין הנשיאותיים החליפו את בתי העירוניים ללא החלפת הדיינים עצמם. הנשיא הקים אפוא מערכת משפט מקבילה ומתחרה למערכת של חכמי בית המדרש, שאומנם לא עסקה בדיני איסור והיתר, אך שימשה חלופה לדיונים בענייני ממונות ומשפחה. הנשיא לא הפקיע את רשותם של חכמים לדון דיני ממונות, אך מכתב (רסקריפט) שכתב הקיסר הרומי דיוקלטיאנוס בשנת 293 לנשיא קבע כי רק דיינים מטעם הנשיא זכאים לגיבוי ולאכיפה שלטונית לפסקי הדין שלהם. מעמד בתי הדין של החכמים הפך למעמד של בוררות בהסכמה בעוד המערכת הנשיאותית לבדה זכתה למעמד סמכותי בעל כוח אכיפה. הרצון לאימוץ חלקים מהדין הרומי לא נבע משיקולים פוליטיים בלבד. כפי שהראה יאיר פורסטנברג, כבר בימי התנאים היו חכמים מודעים לעובדה שהמשפט האזרחי הרומי מפותח ומפורט יותר מדין תורה. על רקע זה מובנים דברי הספרא: "ושמא תאמר להם חוקים ולנו אין חוקים? ת"ל את משפטי תעשו ואת חוקותי תשמרו... עדיין יש תקוה ליצר הרע להרהר ולומר שלהם נאים משלנו? ת"ל כי היא חכמתכם ובינתכם".

למרות שיהודה השלישי היה לפני כהונתו תלמיד של ר' יוחנן בבית הוועד בטבריה, ואף לא ניתק את קשריו עם התורה או החכמים גם לאחר הרפורמה, מציע המחבר כי הוא נהג כן בהשראת מדיניותו של ראש הגולה בבבל אשר העניק חסות לבתי דין ואף מינה דיינים מבין חכמי בבל, זאת מכוח העיקרון של שמואל – 'דינא דמלכותא דינא'. אלא שחכמי ארץ ישראל דחו את הרעיון של פסיקה לפי הגויים. הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג נתן הסבר רגשני ולאומי לפער הזה, כשלדבריו "בארץ ישראל, החוק האימפריאלי היה החוק של המעצמה השנואה שהחריבה את בית המקדש וגזלה מעם ישראל את מולדתו, בעוד שבאימפריה הפרסית היה החוק האימפריאלי החוק של הכוח האציל שפעל בעבר כגואל ישראל" (מצוטט בעמ' 102). אך המחבר מתקשה לקבל הסבר זה ומבכר את הסברו של שמואל שילה, לפיו השלטון הפרסי היה ריכוזי וחזק, ואילו יהודי הגליל במאה השלישית נשלטו בידי פקידים ומצביאים שנשלחו מהשלטון ברומא הרחוקה שהיה מסוכסך עם עצמו ובלתי יציב בעליל. בעוד חכמי בבל לא יכלו להתעלם מהדרישות המשפטיות של השלטון הפרסי, חכמי ארץ ישראל לא חששו מהשלטון הרומי ודווקא עמלו לטפח את העצמאות המשפטית. הנשיאים שקדמו ליהודה השלישי היו תלמידי חכמים מובהקים, אך בדור השלישי השתנתה גישת הנשיא למעמד הבכיר של דין תורה. חכמי דורו לא הבינו מה השתנה בגישתו כי לא הרגישו את עוצמת הלחץ החברתי והשלטוני להחיל דין אזרחי בבתי הדין היהודיים.

לשם האנקדוטה, מציין המחבר כי תהליך זה חזר על עצמו כעבור 1650 שנה, כאשר בתחילת ימי המנדט הבריטי ביקשו מהרבנים הראשיים לפסוק בעד הקמת בית דין לערעורים ולשנות כמה סדרי בית דין. לדברי השופט גד פרומקין, הסכים בתחילה הרב קוק לפסוק לפי חוקי הירושה האזרחיים שהיו שוויוניים, אך לבסוף חזר בו והחליט בהתאם לגישתו הבלתי מתפשרת של ר' יוחנן.

בערך באמצע הספר מתחיל תיאור המפנה שחל לקראת ירידתו של מוסד הנשיאות. כפי שמציין המחבר, "בתור הזהב של הנשיאות, בתחילת המאה השלישית, ר' יהודה הנשיא שִעבד את הגדולה שלו – כוחו הפוליטי – לחיזוק שלטון התורה; על בסיס זה העניקו לו החכמים של דורו כוח מינוי בלתי מוגבל. כעבור שמונים שנה, צאצאו יהודה השלישי ביקש להשתמש בכוח המינוי הבלתי מוגבל שירש מסב־סבו, כדי להפריד בין התורה לכוח פוליטי" (עמ' 161).

אבל ההידרדרות לא הסתיימה אצלו. נכדו יהודה הרביעי, או יהודה נשיאה השלישי (310–350), אהב לשוחח על מדרשי אגדה עם חכמים, אך אהב יותר את התרבות הרומית. החכמים נעלבו כאשר הנהיג מינויים במשתאות יין, ומחו נמרצות כאשר בתי הדין של הנשיא חיקו את השחיתות והריקבון של מערכות המשפט הרומיות. יוקרתו של מוסד הנשיאות ירדה פלאים במשך המאה הרביעית, ובסוף המאה התעלמו עורכי הירושלמי התעלמות כמעט מוחלטת מהנשיאים שכיהנו לאורך המאה הרביעית. בקרב הציבור היהודי הכללי, לעומת זאת, התחזק מעמדו של בית הנשיא, כנראה הודות לגיבוי שקיבל מהמשטר הרומי־ביזנטי. הקיסרים הנוצרים ששלטו במאה הרביעית חיזקו את הנשיאים בכיבודים מפליגים ובגיבוי שלטוני לגביית מס הנשיא בתפוצות. בית הקברות – הנקרופוליס – הנשיאותי הקדום בבית שערים שימש מקום קבורה מועדף ליהודים מכובדים מארץ ישראל ומהתפוצות לפחות עד ביטול הנשיאות בשנת 429. אך כפי שציין ישראל לוין, חכמי התלמוד לאחר הדור הראשון נעדרים ממנו, וכפי הנראה העדיפו מערות קבורה ליד טבריה או במרחב הכפרי בגליל.

ראויים לציון גם ארבעה פרקים שעוסקים בסיפור שהמחבר רואה בו שיקוף של הפוליטיקה היהודית הסוערת בסוף המאה הרביעית. האירוע, המתועד בירושלמי, מספר על יהודה איש חוצי שנטמן במערה במשך שלושה ימים במטרה לברר את מקור ההלכה "עניי עירך קודמין". לאחר שהוא מספר לר' יוסי בן חלפתא היכן היה בימים אלו, קרא ר' יוסי לבנו אבדימוס וביקשו להשיב ליהודה על שאלתו. הבן פורס בפניו דרשה על הכתוב בספר יהושע "תהיינה הערים האלה עיר עיר ומגרשיה סביבותיה"; תהיינה – תחיינה, כלומר ראשית יש להחיות את אנשי העיר, ורק לאחר מכן את 'מגרשיה סביבותיה'. הסיפור מסתיים באמירה של אבדימוס או של אביו לר' יהודה, שהעובדה שלא למד עם חבריו גרמה שלא הכיר את המקור הזה. הסיפור מעלה כמה שאלות. ביניהן העובדה שהלכה זו מופיעה בכמה מדרשי הלכה ידועים, שבוודאי היו נגישים לכולם, שמוצאים את המקור להלכה זו בתורה ולא בנביאים; יהודה הכיר כנראה את המדרשים הללו כי הוא משתמש במטבע הלשון שלהם 'עניי עירך קודמין'; מה התועלת של תלמיד השוהה לבד במערה לבירור הלכה בדרך של דרשה הנמסרת לרוב מרב לתלמיד; מדוע אבדימוס פונה לדרשה דחוקה מן הנביאים ומתנכר למדרשי ההלכה; מיהו יהודה איש חוצי שאינו מוכר ממקור נוסף ומה היו הנסיבות שהביאו אותו לשאלתו. 

לאור שאלות אלו ושאלות נוספות מציע המחבר כי מדובר בכתב פולמוס חידתי המעוניין לערער על הלכה זו. הסיפור של יהודה איש חוצי אינו אותנטי ולא ניתן לשייכו לזמנו של ר' יוסי, שכן הוא מנוסח בארמית ולפי המקובל במחקר ארמית מלמדת על ניסוח בתקופה אמוראית, ומלבד זאת לא מוזכר שם של מוסר הסיפור. הכותב הוא אפוא עורך אנונימי של הירושלמי בסוף המאה הרביעית. הרקע לסיפור הוא החלטתו של הנשיא לתמוך בבעלי בריתו בעיר טבריה במקום לתמוך בחכמי ציפורי מתנגדיו, וזאת כביכול לאור ההלכה של 'עניי עירך קודמין'. משל יהודה איש חוצי הוא תגובה לשימוש הציני של הנשיא בהלכה זו, כאשר הכותב מבקש להראות בדרך מתוחכמת כי הלכה זו בנויה על יסודות רעועים, וכבר בדור אושא ובמקורות נוספים נשמעו דעות מנוגדות להלכה זו. המקור המשונה שבחר אבדימוס מבקש לרמוז, לדעת המחבר, על השאיפה להקדים את הלוויים לשאר העם. ה'לוויים' מסמלים בלשון חכמים את תלמידי החכמים, ומשתקף כאן מאבק של החכמים למען הכרה בצורך לפרנס אותם. את התהליך הפרשני הזה פורס המחבר בדרך ארוכה ומרשימה, באמצעים ספרותיים, תלמודיים והיסטוריים. איני בטוח שכולם ישתכנעו מה'דרוש' הזה, אך הדרך למסקנה רצופה מידע תלמודי והיסטורי מרתק, וכמו בפרקים רבים בספר, קשה להתעלם מההקשרים העכשוויים הטעונים.

ספרו של מטר הוא יצירה יפהפייה הסמוכה על שני שולחנות. מחד מדובר בחיבור אקדמי מופתי שעושה שימוש במיטב הכלים המחקריים, לרבות קריאה מעמיקה ופילולוגית במגוון מקורות תלמודיים, היסטוריים ומחקריים. מן הצד השני, מדובר בספר קולח ונעים לקריאה המונגש לקהל הרחב. ראוי לציון גם גיליון התמונות המרהיב של אתרים היסטוריים, בתי כנסת ופסיפסים, הקשורים לדיוני הספר. להתרשמותי הספר יכול לראות אור גם בהוצאה אקדמית, אך המחבר בחר כנראה לפנות לקהל רחב יותר. בגב הכריכה נכתב כי המחבר עוסק ברפואת ילדים זה ארבעים שנה, ואולי עובדה זו אפשרה את הפנייה לקהל הרחב ללא מחויבות לממסד האקדמי הדורש פרסומים אקדמיים. לצערי, הנגשה זו גם גררה את העברת הערות השוליים לסוף הספר. כבר ביקרתי לא פעם את הבחירה הזאת, אך בספר זה הבחירה הזו כואבת שבעתיים, שכן ההערות גדושות באינפורמציה נחוצה והנתק בינן לבין הטקסט הראשי מעיק על הקריאה. כך או כך, הספר המופתי הזה ראוי לכל שבח, ואני ממליץ עליו בכל פה.