שולחנות ערוכים: אכילה, גבולות חברתיים ומעברים בין־תרבותיים | בעריכת ז' וייס, נ' וסרמן, י' פורסטנברג וד' קפלן

שולחנות ערוכים: אכילה, גבולות חברתיים ומעברים בין־תרבותיים | בעריכת ז' וייס, נ' וסרמן, י' פורסטנברג וד' קפלן

מנדל סכוליון ומאגנס; ירושלים תשפ"ה

 

לפנינו קובץ מאמרים המוקדש לאכילה משותפת ולמשמעויות החברתיות והפוליטיות שלה. המונח קומנסאליות (commensality) מציין את הפעילות הזאת ובוחן לא רק את המזון, אלא את הפעולה האנושית של אכילתו ביחד ואת ההעדפות עם מי לאכול או עם מי לא לאכול. המאמרים בקובץ פרוסים על פני מגוון תקופות, החל במזרח הקדום ובעת העתיקה, ועד לסיורי אוכל בני זמננו. ארבעת שערי הספר מחולקים לנושאים כלליים ללא הבחנה כרונולוגית: האכילה המשותפת כמסמנת גבולות קהילה וחיבורים חברתיים; כללי עיצוב של סעודות כמסמנים ערכים וסדרים חברתיים; בחינת מרחבים ציבוריים שבהם מתקיימת אי־בהירות מובנית בנוגע לטיב האכילה, ומתוך כך גם בנוגע למעמדם ולדימויים העצמי של המשתתפים; הקומנסאליות במצבי משבר, למשל צומות, נדרי אכילה עם בני זוג ועוד. אספר כי ברמה האישית אני מתקשה עם הגדרות סוציולוגיות ומתודות של מדעי החברה, ומשום כך מצאתי עניין רק במאמרים בודדים. אשתף בכמה פירורים מהשולחן.

זאב וייס, במאמרו 'לסעוד על שולחנם של עשירים', קורא בסאטירה 'ארוחה בביתו של טרימלכיו' המיוחסת לגאיוס פטרוניוס ארביטר, מבאי חצרו של נירון קיסר ולימים סנטור ברומא, שבה מתוארת סעודה ראוותנית שערך בביתו. הפרטים הרבים בסאטירה מלמדים רבות על נוהגי האכילה בזמנו. ממצאים ארכיאולוגים רבים משלימים את התמונה, ביניהם גם פסיפסים המתארים את אורח החיים ואת המשתאות. אחד הפריטים המעניינים במשתה הוא סדר ההסבה על הספות בטרקלין. שלוש הספות היו סדורות בצורת האות חי"ת, וסדר ההסבה עליהן היה בהתאם למעמד האורחים. האורח החשוב ביותר הסב בקצה הספה האמצעית, מקום שממנו ראה את מרבית הסועדים ויכול לשוחח איתם, בעל הבית הסב לצידו, בראש הספה התחתונה. מקבילה מעניינת לכך מצויה גם בתוספתא המתארת מצב דומה אצל היהודים: "כיצד סדר הסב? בזמן שהן שתי מטות גדול מסב בראשה של ראשונה שני לו למטה ממנו. בזמן הן שלש מטות גדול מסב בראשה של אמצעית שני לו למעלה ממנו שלישי לו למטה ממנו כך היו מסדירין והולכין" (ברכות ה, ה).

בקפיצה לזמננו, כמה מאמרים עוסקים בקומנסאליות בעידן המודרני. דפנה הירש וסמדר שרון, במאמרן 'ולנו יש פלאפל', פותחות בפרשייה תרבותית מאלפת בתל אביב המנדטורית. כעשור לפני ש'שיר הפלאפל' של דן אלמגור קיבע את מעמדו של הפלאפל כ'מאכל לאומי', כתב יהודי תימני מהשכונה היפואית מנשייה מכתב תלונה לנציב המחוז, ובו הוא מספר על עיסוקו במכירת פלאפל לצורך פרנסת משפחתו הברוכה. לדבריו, פקחי עיריית תל אביב מציקים לו, לוקחים לו את עגלות המכירה, משיתים עליו קנסות ומאסר בטענה שהפלאפל לא בריא. מדובר באפליה, שכן הוא מוכר את אותו פלאפל שמוכרים אחרים שזכו לרישיון, ואילו בקשותיו הרבות לקבלת רישיון אינן נענות. המאמר דן באימוץ מאכלים מן המטבחים הערבי והמזרחי בידי הרחוב הישראלי והפיכתם ל'מאכלים לאומיים' של ישראל, תוך מתן הדעת לשאלות חברתיות ותרבותיות, ביניהן הפחד מהשתלטות תרבות 'אוריינטלית' על הפרהסיה העירונית.

כמה מאמרים סוציולוגיים היו יכולים בעיניי להתעשר יותר מארון הספרים היהודי. במאמרה 'האם שמירת כשרות אכן מפרידה בין בני אדם?', מסיקה נדיה ביידר כי שמירת כשרות אכן מפרידה בין בני אדם. לפי מחקרה, המבוסס על ארבעה סקרים שנערכו בקרב אלפי אנשים, "נמצא מתאם בין הקפדה על איסורי אכילה לבין ההרכב הדתי של רשתות חברתיות. משמע, מי שנמנע מצריכת מאכלים או משקאות מסוימים מסיבות דתיות, נוטה ליצור קשרים חברתיים פנים־דתיים" (עמ' 98). היא מדגישה כי מדובר במתאם ולא בהכרח בקשר סיבתי, שכן אפשר שהתהליך הוא הפוך, והמרחק החברתי יכול לחזק את איסורי האכילה. כך למשל מחקר שעקב אחרי דפוסי צריכה של בשר בקרב הינדים ומוסלמים בהודו בסוף המאה הקודמת, הראה שבתקופות של עימות בין הקבוצות, שתי הקבוצות הקפידו יותר על הימנעות מבשר אסור, שכן הדת הפכה לרכיב מרכזי יותר בזהות שלהם. מלבד אזכור קצר במבוא של טענתו של דוד פרידנרייך לפיה איסורי אכילה נועדו לחזק גבולות חברתיים, אין כל התייחסות להגות היהודית הרחבה על אודות איסורי האכילה בתורה ואיסורי האכילה שהוסיפו חז"ל במטרה להרחיק מגויים, או למנהגים המשתקפים באגדות חז"ל דוגמת 'נקיי הדעת שבירושלים' ומעשה קמצא ובר קמצא. דומני שעבור שומרי כשרות מסקנת המחקר אינה מפתיעה.

אזכיר בקצרה מאמרים נוספים. שלומי צמח בחן סוגיות של נדרי אכילה בין בני זוג כמבחן של יחסי שליטה וכוח המערערים על ההיררכיה המצופה בחברה; נתן וסרמן כתב על הצום במזרח הקדום ובדתות המונותאיסטיות, שבראשיתו היה, לדעת הכותב, ניסיון לכפות על האל המתנתק בשעת משבר קירבה ומחויבות, כביכול המאמין מחקה את האל המתרחק מהמזון של בני האדם; לימור יונגמן ניתחה את ספרות הלכות השולחן בערבית הגדושה בהליכות ונימוסי שולחן וביקשה להבין את משמעותה ההיסטורית והסוציולוגית.