הרמב"ם וגניזת קהיר | עורך: מרדכי עקיבא פרידמן
הרמב"ם וגניזת
קהיר | עורך: מרדכי עקיבא פרידמן
האקדמיה הלאומית
הישראלית למדעים; ירושלים תשפ"ד
לחצתם פעם יד
לרמב"ם? ביקרתם אצלו בבית? ישבתם איתו לקפה? אני לא יכול להבטיח לכם חוויות
כאלו, אבל אם יש משהו קרוב לכך, זה פשוט לקרוא את הספר הזה. אפתח בכמה נתונים
טכניים על המבנה המעניין של הספר. חלקו הראשון, כנראה העיקרי, עוסק בתרומת הגניזה
לחקר הרמב"ם. מוצגות בו כמה סוגיות מעניינות מחיבורו הגדול של הרמב"ם
הנתרמות מהגניזה הקהירית ומקבלות אור חדש, היסטורי והלכתי. בנוסף, על יסוד הגניזה
יש בידינו ידיעות חשובות נוספות על חיי הרמב"ם ועל חיבוריו. חלק זה נכתב בידי
מ"ע פרידמן. החלק השני, שנכתב בידי אחיו שמא יהודה פרידמן, עוסק בעניין
ספציפי יותר – נוסח 'משנה תורה' הראשון בכתיבת ידו של הרמב"ם. שני החלקים
יסודם בהרצאות שנישאו בערב עיון באקדמיה הלאומית בנושא 'הרמב"ם וגניזת קהיר'
כשמו של הספר.
נדיר למצוא הבעת רגשות
בספרי מחקר, אבל בצדק חרגו הפעם כותבי הספר מהמנהג. הראשון הציג לראשונה נוסח מלא
של איגרת ר' דוד בן מימון אל אחיו הרמב"ם – "אחת התגליות החשובות ביותר
בגניזה על חיי הרמב"ם, ובעיניי המרגשת ביותר" (עמ' 206). כבר נודעה
איגרתו של הרמב"ם אל ר' יפת הדיין על אודות טביעתו למוות של אחיו ר' דוד, ועל
האבל העצום והחולי שאליו נפל הרמב"ם בעקבות המוות של אחיו האהוב. במכתב
המזעזע הזה כותב הרמב"ם בין היתר: "כל עת שאראה כתב ידו או ספר מספריו
יהפך עלי לבי ויעורו יגוני". ובכן, כפי שמספר מ"ע פרידמן, "בשנת
1953 הרצה גויטיין באקדמיה האמריקנית למדעי היהדות שבניו יורק על מסמכי הגניזה
הקשורים לסחר היהודי בהודו. כששאל אותו ליברמן אם מצא מכתב מאת דוד בן מימון, השיב
גויטיין: 'יכול אני לכתוב סיפור על מסעו, אבל מכתב ממנו אין אני יכול להמציא'.
מניו יורק נסע גויטיין לקיימברידג' והתחיל למיין את מסמכי הגניזה שרכשה ספריית
האוניברסיטה לפני מסעו של שכטר למצרים ואשר טרם סודרו. כתב היד הראשון שהעלתה ידו
היה איגרת אל הרמב"ם שכתב אחיו דוד בדרך להודו" (עמ' 208). האיגרת שרדה
בקושי רב, ופגעי הזמן והדרך טבעו בה את חותמם. מעניין גם הדמיון בין כתב ידו של
דוד לכתב ידו של הרמב"ם. באיגרת הוא פורס בפירוט רב את קורות מסעו להודו,
ובצדק מסכם פרידמן – "אותי קריאת איגרת זו עדיין מרגשת".
ש"י פרידמן, בחלקו
השני של הספר, פותח בניסוח מתפייט: "... אילו לא הייתה גניזת קהיר אלא חלום,
על מה הייתי חולם? לו נתתי לדמיון דרור, הייתי בוחר את הנוסח הראשון של משנה תורה
הכתוב ביד מחברו. והנה – לא אגדה ולא חלום – כמעט עשרים דפים בעלי סימני מקוריות
נפלאים ששרדו מכתיבת רבנו משה, דפים המציגים לפנינו בצורה גרפית את לב הפעילות
היצירתית של גדול המחברים, דבר שאף הדמיון והחוצפה הפרועים ביותר לא היו מעיזים
לבקש" (עמ' 303). חלק זה של הספר מבקש לעשות סדר בכול קטעי הגניזה של משנה
תורה בכתב ידו של הרמב"ם הידועים לנו עד כה. ידועים כיום כעשרים דפים כאלו,
ככל הנראה כולם מהמהדורה הראשונה של החיבור, ורובם מתוך ספר משפטים. כמה וכמה
חוקרים דנו בנפרד בחלק מהקטעים הללו, ופרידמן מבקש לסכם את כל הממצאים, לתקן
ולהוסיף, ובעיקר להציג לראשונה פרסום מלא של אוסף הממצאים בתצלומי צבע, כדי לאפשר
לחוקרים וללומדים לעסוק בהם באופן בלתי אמצעי.
ובחזרה לחלקו הראשון של
הספר – כמה סוגיות מעניינות עולות בו. אחת הפרשיות הידועות הכרוכות בשמו של
הרמב"ם, במצרים של המאה ה־12, היא פרשיית הטבילה או כפי שנקראת בפי חוקרים
"מרד הטבילה". לפי המתואר במחקר, נשים יהודיות חדלו מטהרה במקווה כפי
שמורה ההלכה, אלא רחצו במים שאובים. כאשר הגיע הרמב"ם למצרים ונוכח לגלות
זאת, הוא תיקן תקנה חמורה לפיה אישה שלא תטבול כדין תצא בלא כתובה. החוקרים תארו
את המגמה הזאת מצד הנשים כמרד שנבע גם מסיבות עקרוניות. למשל אברהם גרוסמן כותב
שהמרד נבע כנראה משני גורמים: נוחות אישית והשפעת הקראות ("מינות"). אך
מ"ע פרידמן מאריך לבסס את טענתו שלא מדובר כלל במרד אלא בטעות בדבר הלכה.
ה'מינות' לא נבעה ממרד אקטיבי, אלא מהימשכות אחר מנהג הקראים מתוך בורות. הגניזה
משלימה את התמונה דווקא בדרך של שתיקה. כפי שהעלה גויטיין, אין בכל התעודות הרבות
ממצרים של המאות ה־11 וה־12 כל זכר לקיומו של מקווה, אף לא במסמכים העוסקים
בתיקוני בניינים השייכים לקהילה. גם הנשים המעטות שטבלו כדין, כפי שמזכיר
הרמב"ם בתקנתו, עשו זאת בנהרות ולא במקוואות, וכפי שעולה מתשובה אחרת של
הרמב"ם. התחום רחב מאוד, והסתפקתי בטעימה קלה מתוך 18 עמודים בספר המוקדשים
לנושא חשוב זה.
אחד המוקדים החשובים
שבהם נתרם חקר משנת הרמב"ם מתוך הגניזה הוא בענייני לשון. ביטויים רבים
בערבית־יהודית בכתבי הרמב"ם הם נדירים ואינם ידועים ממילונים נפוצים, אך
לעתים מכתבי הגניזה שופכים אור. למשל, בהקדמה למורה נבוכים דימה הרמב"ם את
החיפוש אחר נסתרות התורה לחיפוש אחר פנינה שנפלה בבית חשוך מלא 'דבש', ובתשובה
הלכתית גינה את התפילה כאשר בין המתפלל לקיר חוצצים דברים ובהם 'דבש' – בשני
המופעים אין פשר למילה זו. אך במכתבי סוחרים שנמצאו בגניזה עלה כי השתמשו במילה זו
לציון חפצים קטנים או חבילות קטנות.
נושא מעניין נוסף הוא
יחסו של הרמב"ם לתימנים. כידוע, יהודי תימן הם הנאמנים ביותר לתורת
הרמב"ם, אבל מה חשב עליהם הרמב"ם? במכתבו הידוע של הרמב"ם לחכמי
פרובנס, הוא משבח את שקידתם של אנשי פרובנס בתורה ואת היותם בעלי חכמה ובינה,
"אבל בכל המקומות האלה אבדה תורה מבנים ורוב המדינות הגדולות [מתות] ומיעוטן
גוססות [...] ובכל ערי תימן וערי הערביים כולם מעט עוסקי[ם] בתלמוד אבל אינם
מכירים אלא דרוש וקבל שכר לפי שבקצוות [הן] [...]" (מצוטט בספר, עמ'
118–119). לעומת הנימה השלילית הזאת, באיגרת תימן כותב הרמב"ם לאנשי תימן:
"ואתם שם במקום המרוחק ההוא, ואף על פי שאתם חכמים וגבורים בתורה...".
הסתירה הזאת קשה, וכי משוא פנים לפני הרמב"ם? אלא שבקטע קדום של האיגרת שנמצא
בגניזה חסרות המילים "ואף על פי שאתם חכמים וגבורים בתורה". אומנם אפשר
שמילים אלו נשמטו בטעות, אך אפשר שמישהו הוסיף אותם מדעת עצמו, ודעתו של
הרמב"ם כלפי התימנים היא כפי שביטא באיגרת לפרובנס. כנראה שלא כל התימנים
אהבו את זה. הרב קאפח למשל, מגדולי חכמי תימן בדור האחרון, טען שהאיגרות לחכמי
פרובנס מזויפות. החוקרים הפריכו את טענתו, ופרידמן מציין בהערה כי קיימת עדות ממנה
משתמע שהוא עצמו לא החליט בוודאות כי מדובר בזיוף.
דרך אגב, באותה איגרת
בולטים בחסרונם מרכזי התורה באשכנז ובצפון צרפת, שבהם פעלו בזמן הרמב"ם בעלי
התוספות וחכמים נוספים. שמחה עמנואל כתב על כך כי הרמב"ם לא הכיר את מפעלם
התורני הגדול או שהכיר אותו והתעלם ממנו בכוונה. פרידמן מצדד באפשרות השנייה
ומאריך במשך כמה עמודים להסביר את פער התפיסות המשמעותי בין הרמב"ם לחכמים
אלו. בעוד הרמב"ם סבר שניתן לוותר על לימוד התלמוד ולהסתפק בחיבורו הגדול (גם
משיקולים הלכתיים אך גם מחמת השתבשות ההמון באגדות התלמוד), הרי שחכמים אלו נקטו ההפך.
הפער השני ביניהם התבטא בענייני אמונות ודעות, למשל בנטייה להגשמה שבה האשים
הרמב"ם כמה חכמים.
אוצרות הגניזה חושפות
פיסות מידע על עוד מגוון נושאים הקשורים ברמב"ם ובדרך לימודו לעצמו ולפני
תלמידים. אסתפק בדוגמה מעניינת. ממחברת של תלמיד הרמב"ם לשיעוריו במסכת בבא
קמא שרדו במפוזר בגניזה כמה גיליונות. הפירוש נפתח בכותרת: פירוש ממה ששמענו מן מרנא
ורבנא משה הרב הגדול בישראל שמרו צורו מן [מסכת בבא] קמא. הנתון המעניין שעולה
ממחברת זו הוא שהרמב"ם מסר את השיעור על סדר הלכות הרי"ף ולא על התלמוד
הבבלי, שכן הוא פותח את אחת הסוגיות בציטוט מהתלמוד הירושלמי שבו פותח הרי"ף
את הסוגיה. פרידמן עוסק גם בתוכן המחברת ומשווה אותו לדיונים נוספים בדברי
הרמב"ם.
אסיים בתיאור מיוחד
במינו של ביקור בבית הרמב"ם, שמצא יוסף פנטון בתעודה בגניזה. האורח, שנשלח
כנראה לצורך עניין רגיש, מספר שבכניסתו לבית הרמב"ם הוא נישק את ידו,
"והוא קיבל אותנו בסבר פנים יפות מאוד [...] והוא רמז לי לשבת על יד קצת
ה'איואן' (-אכסדרה לקבלת אורחים). וישבתי והוא קרא את המכתב שנתתי לו מראש עד
סופו, ושמח בחפצים ושיחק עם אלגלאל ש[מרו] צ[ורו] (-בנו של האורח). ולא היו יושבים
ב'איואן' אלא הוא, ר' אברהם (-בן הרמב"ם) ואני [...] הגישו קופסאות והוא החל
לאכול מעוגות הלימון [...]" (עמ' 237–238). תיאור לבבי ומרגש זה מעניק לנו
הצצה ביוגרפית נדירה. אנחנו יכול לדמיין את עצמנו יושבים בביתו החמים של
הרמב"ם סביב שולחן שבמרכזו צלחת עוגיות לימון, כשהוא מחייך לילד המבקר בביתו
ואף משתעשע עמו. אנקדוטה זו, כמו עדויות נרחבות יותר, הופכות את הספר הזה למסע
מהנה אל ביתו של הרמב"ם, והסוגיות העמוקות שנפרסות בספר מקרבות אותנו אל
שולחן עבודתו של הרמב"ם ואל בית מדרשו. אוסיף גם שהכתיבה הבהירה והמדויקת של
הספר מקרבת אותו לכל נפש.
תגובות
הוסף רשומת תגובה