דרור יהב | אל תראה אותי ככה
דרור יהב
| אל תראה אותי ככה
כנרת,
זמורה, דביר; ישראל 2026
הסקירה
הבאה נכתבת משתי נקודות מבט שמתקיימות במקביל: מצד אחד, מדובר במותחן פשע שעובד היטב
גם ברמת העלילה והטוויסט; מצד שני, ואולי בעיקר, זהו ספר שמנסה ללכוד תהליך נפשי מוכר,
כמעט תבניתי, שעוברים בעלי תשובה רבים. בשני חלקי הספר, המשולבים זה בזה, שתי עלילות
פשע הולכות ומתפתלות ללא מוצא ברור. הסיפור הראשון הוא על מעצר שגרתי של עריק שמסתבך
ועל חייל צעיר במשטרה הצבאית בשם אמיר שנפגע קשות במהלך מרדף אחר העריק. הסיפור השני
הוא על אברך בעל תשובה ובעל משפחה מרובת ילדים בשם מאיר שמתבקש על ידי רבו לחקור פרשייה
מורכבת של השחתת ספר תורה בבית כנסת בלב שכונה חילונית בצפון תל אביב. בתחילה נדמה
שמדובר בשתי חקירות בלשיות נפרדות לגמרי; רק בהמשך נחשפת ההצטלבות ביניהן, וזו משנה
את הקריאה ומספקת טוויסט מצוין.
אינני
מצוי די הצורך במותחנים כדי לדרג איכות, ואוכל רק לומר שמנקודת מבטי הייתי מעניק לדרמת
הפשע הזאת ציון גבוה. אבל אחרי שאמרתי את זה, אעבור מן השאלה 'מי עשה מה' אל השאלה
שמעניינת אותי יותר: מה קורה לנפש בתוך המעבר הזה? אני בספק אם הניתוח שלי דורש אזהרת
ספוילר; אסתפק בהבטחה שאיני נוגע בעלילה עצמה אלא רק בתהליכים הנפשיים שברקע.
כאמור
הספר מורכב משני חלקים מסורגים. לאורך הספר ישנם פרקים שממוספרים בספרות ופרקים שממוספרים
באותיות, פרק מזה ופרק מזה. הפרקים בספרות מספרים את סיפורו של אמיר, אותו חייל שנפגע
במהלך מבצע ללכידת עריק; הפרקים באותיות - סיפורו של מאיר, אותו אברך שקיבל הצעה לחקור
את השחתת ספר התורה.
שני הסיפורים
משקפים שני תהליכים שעוברים על בעלי תשובה רבים, בעיקר בסגנון החזרה בתשובה הוותיק,
זה שדרש טוטאליות ומעבר תרבותי מוחלט. התהליך הראשון הוא ההתקרבות, תהליך המתחיל בחיפוש
אחר משמעות וסופו בחוויה של התגלות, הארה, קדושה והתעלות. כמו אמיר בספר שלנו:
"הוא חש שהוא חלק מתוך משהו גדול. האינסוף הקיף אותו, מילא אותו במלאות שאין לה
תואר ואין לה שם. לרגע חדל להיות אמיר והפך למשהו אחר, זך וטהור. תחושת עונג מילאה
אותו. תחושה שהכול במקומו. הלוואי שיוכל להישאר כך לנצח" (עמ' 271). כשהוא יפגוש
את הרב, יספר לו: "הייתי לבד. בלילה. והרגשתי... הרגשתי נוכחות. אור. משהו גדול
ממני. שאני לא לבד. שיש תכלית" (עמ' 369). בתהליך זה החוזר בתשובה מנסה להשתלב
בחברה החדשה, לרוב החרדית, ולאמץ את אורחות חייה, לא רק הרוחניים אלא גם החיצוניים.
החברים הזהירו מראש: "בסוף תמצא את עצמך בכולל, חי על אלף שקל בחודש. בלי עבודה,
בלי השכלה, בלי דרך חזרה. תסתובב בין גמ"חים, תחפש הלוואות, תתחנן לעזרה. כי זה
מה שיש שם – המון אהבת תורה, נכון, אבל גם המון עוני והמון בדידות... עד שאתה מבין
מה קרה לך כבר יהיו לך אישה, ילדים ומחויבויות עד מעל לראש..." (עמ' 181). אבל
האור שמכוון אותו מסנוור אותו והוא לא מתייחס לסיכוני ההתאקלמות, או שמא הוא נכון לשלם
את המאמץ הזה.
מתוך האור
הגדול הוא מכוון הכי גבוה. נר לרגליו היעד העליון שהציב לו הרב שכטר: "הדבר הכי
גדול שאדם יכול לעשות בעולם הזה הוא ללמוד תורה. להיות אברך, אב בחוכמה. אני לא מדבר
על אחד שעובד כאברך, אלא על אדם שדבוק בלימוד, שמרוכז כל כולו בעולמה של תורה, שחי
את הסוגיות. רבּ שמעון שקופ, חידושי הרב רוזובסקי, ספרים שאתה צריך שכל מברזל כדי להתחיל
להבין – זה נשמת החיים שלו! ... אבל כדי להיות בן אדם כזה, זה מצריך לוותר על דברים.
להגיד לך שזה קל? זה לא קל... אם אתה רוצה להיכנס לקדושה, אתה צריך להחליט על מה אתה
מוותר" (עמ' 60).
אבל אז
הוא מגיע לפסגה, שם משהו נשבר וכאן בעצם מתחיל התהליך השני. חולפות מספיק שנים כדי
"לנרמל" אותו בחברה החדשה. השלב שבו הוא נטמע, או בנוסח ההלצה המוכרת, הוא
כבר מפטפט בחזרת הש"ץ. אבל רק לכאורה הוא נטמע. הוא מגלה שהחברה הקולטת לא מקבלת
אותו כשווה בין שווים. הוא עשוי למצוא את עצמו מחוסר אמצעים, מנסה לפרנס בית ברוך ילדים.
לעיתים הילדים פונים לכיוונים שמהם הוא ברח, כביכול קולטים את התהליך שעשה ולא מוכנים
לקבלו. ואז מתחיל התסכול, ופה ושם מבצבצים הרהורי חרטה.
מאיר למשל
הולך ומסתבך בתוך החובות והבית דורש את שלו. "הילדים צריכים נעליים ובגדים...
הגיעה עוד התראה מחברת חשמל. כתוב שאם לא נשלם תוך שבוע ינתקו לנו את הזרם". ומרים
שואלת אותו: "כשעמדנו מתחת לחופה, ככה דמיינת את זה? ככה ראית את החיים שלנו?
חיים מהיד לפה, מגלגלים חובות? בשביל זה חזרנו בתשובה?" (עמ' 53). מרים למדה עיצוב
אופנה, אבל עם המעבר לעולם החרדי הבינה שזה פחות מתאים לבית של תורה, והגיעה לתפקיד
של גננת.
גם ההתאקלמות
לא עוברת חלק. אפילו פטריק מנגריית "האחים לוי" שואל אותו מאיפה הוא במקור,
לפני בני ברק. "מאיר הופתע והנהן. זו לא הפעם הראשונה שאנשים זיהו אותו בקלות
כחוזר בתשובה, למרות החליפה והמגבעת, למרות שנים של התאמצות להשתלב. מה יש בו שמסגיר
את עברו החילוני מהר כל כך?..." (עמ' 262). לא פלא שהישגיו הלימודיים הגבוהים
של בנו אברהם לא עומדים לזכותם כשהם מתדפקים על דלתה של אחת הישיבות הטובות. הם עמדו
בכל התנאים, אבל זה לא עזר להם. "מצטערים, אין מקום," אמרו להם. "מאיר
כבר שמע מחברים שזו הייתה תשובה סטנדרטית לבעלי תשובה. איזה טיפש היה. מה חשב לעצמו,
שיצליח לעבור את המכשול הזה? הרי עם כל הכבוד, יכול להיות שהילד הוא צדיק הדור, אבל
בכל זאת הוא פוגש סבא וסבתא חילונים, ומי יודע אילו עוד השפעות שליליות הוא סופג בבית?"
כל הקשרים שניסו להפעיל לא הועילו, ואברהם נרשם בינתיים לישיבה ליד הבית. בהתחלה הוא
מנסה ללמד זכות על החברה החדשה שלו, אבל עם הזמן הוא מגלה שמבפנים הדברים נראים אחרת.
אין שלמות, ולכל קהילה יש את חסרונות ועיוותים. לקראת סוף העלילה מאיר מגלה שלפעמים
המטרה מקדשת את האמצעים, וכדי להציל את הקודש כביכול, אין גבול לתהומות השחיתות אליהן
ניתן לרדת.
הספר של
יהב הוא ריקוד מושלם בין שני התהליכים האלו, וההקבלה המופתית שהוא עורך ביניהם מעוררת
השתאות. בשני התהליכים, שלב אחר שלב, הגיבור מגלה עוד רובד בעולם החדש, עובר התפכחות
מסוימת ממעמדו הקודם, וחותר לאמת פנימית יותר. רק בהשלמת שני התהליכים הוא מגיע לאיזון.
הוא מבין את הצורך בהשתייכות לחברה רוחנית יותר, אך לא פחות מבין שהשתייכות למגזר אינה
יעד לעצמו ואת ה"אני" האותנטי שלו אף אחד לא יכול להחליף.
שני התהליכים
הללו עוברים על בעלי תשובה רבים, וניתן להיווכח בהם בלא מעט יצירות. רק לאחרונה נראתה
על המסך סדרת הדוקו המופלאה "סיכוי להינצל" על אביתר בנאי, שבה ניתן לחוות
באופן יוצא מן הכלל את הריקוד הזה בין שני התהליכים. אותו המסלול: איבוד משמעות בחיי
ההבל, גילוי האור הדתי, קפיצה למים, טוטאליות והשתקעות בלימוד, רגע של משבר, ואז גילוי
מחודש של תשוקת הנפש הייחודית הנמשכת אל היצירה.
אבל ה"רצוא
ושוב" הזה אינו מתרחש רק במופע כה קיצוני של מעבר מלא לעולם אחר, אלא גם באופן
שגרתי אצל כל אדם באשר הוא. לר' נחמן מברסלב מיוחסת האמרה: "אט איז מען א מלאך,
אט איז מען א גלח", כלומר: טבעו של האדם שיכול להיות ברגע מסוים מלאך ובמשנהו
- כומר. או בגרסת המוזיקה המקומית: "בשבת מרגיש כמו בעל שם טוב, במוצ"ש מרגיש
כמו שבתי צבי"; "ביום אסתר, בלילה ושתי" וכן הלאה. דומה שאת נקודת השבר
של התהפוכות הללו, הנוגעת לרבים מאיתנו, לכד יהב בצורה מופתית, ואם תרצו זהו סוד קסמו
של הספר. עלילת המתח היא רק השמן לגלגלי התהליכים הנפשיים ומטרתה להניע אותם ולמשוך
את הקורא. ולמרות זאת, חשוב שלא יתקבל רושם שמדובר בספר כבד על חזרה בתשובה – אפשר
ואפשר לקרוא אותו כמותחן מעולה, בלי להתעסק בכלל בשאלות הזהות שהצגתי.
לסיום
אוסיף מילה על המחבר. דרור יהב שירת ב־8200, היה קצין ביחידות מודיעין, בהמשך עבד בתחום
ההייטק ובתהליך ארוך חזר בתשובה והפך למרצה ומחבר. מסקנות התהליך שלו באו לידי ביטוי
כבר בספרו הקודם "רק מתעניין: יהדות בקצב שלך" (מגיד, 2019). ההיכרות העמוקה
שלו עם שני העולמות ניכרת היטב בכל שורה בספר. פה ושם מצאתי תיאורים סטריאוטיפיים מדי
של "האושר הדתי" מול "האומללות החילונית", ולמרות שהמחבר מתאר
את החוויות האישיות שלו מהמסע הכפול הזה, לטעמי היה מן הראוי לברוח מן הקוטביות הזאת.
כך או כך, מדובר בספר מותח שהוא גם מרתק ומרגש, עד שהתקשיתי להניחו מידי.
תגובות
הוסף רשומת תגובה