אילה שקלאר | ולוּ רַק הֵד: מחלקת החרדים בקרן הקיימת לישראל 1926–1945

אילה שקלאר | ולוּ רַק הֵד: מחלקת החרדים בקרן הקיימת לישראל 1926–1945

בר־אילן; רמת גן תשפ"ה

"הקופסה הכחולה היתה תלויה בבתי מאות־אלפי יהודים, בבתי ספר, בבתי־כנסת, בבתי־ציבור ובבתי־עסק. קרן קיימת איפשרה לכל יהודי, בכל מקום שישב שם, מבגדד וקהיר ועד קזבלנקה, ורשה, בודפשט, לונדון, ניו־יורק או בואנוס־איירוס, מבוגר כילד, להיות שותף למפעל הציוני ונתנה לו הרגשה כי הוא עושה בממש למען בניין הארץ [...] הילד והמבוגר, ששילשלו את פרוטותיהם בחריץ הקופסה־הכחולה, חשו שגם אם רחוקים הם אלפי קילומטרים מהארץ, הריהם שותפים לנעשה בה. פעילות זו עודדה את התודעה הציונית והביאה לעלייתם של רבבות ולהתערותם בין בוני הארץ. קרן קיימת היתה הביטוי הגדול בעולם היהודי לקשר ולגעגועים לארץ־ישראל" (שלמה שבא; מצוטט בספר שלפנינו בעמ' 18). הקופה הכחולה הייתה רק אחת מאמצעים רבים שנקטה המחלקה לתעמולה של הקק"ל, וכמותה היו גם עיתונים, בולים, ספרים, חוברות, משחקים, סרטים, כרזות, תרומות לנטיעות עצים ויערות ועוד. מאוחר יותר נוסדה לצד קק"ל גם 'קרן היסוד' במטרה לאיסוף תרומות לבניין הארץ. 

קיומן של שתי קרנות על המגרש, הניע את קק"ל להקים מחלקת תעמולה (מילה לא שלילית אז). תעמולה צריכה כמובן להתאים לקהל היעד, וכאן גבר הקונפליקט בין הקרנות לחרדים. מערכת היחסים בין החרדים לקרנות הייתה טעונה למדי, שכן כבר מראשיתן היו הקרנות מזוהות עם הציונות ועם מקימיה, וכמתחייב מכך הן תמכו ביישובים של מחללי שבת. הקרנות הבינו שיש צורך בדמויות שיש להן יכולת תקשורת עם המגזר החרדי. מתברר שגם בקרב החרדים לא כולם השלימו עם הנתק בין החרדים לקרנות, ובאותם ימים התעוררה יוזמה לתעמולה למען הקרנות מצד שתי דמויות ירושלמיות: הסופר יהושע רדלר־פלדמן (המוכר בכינויו הספרותי 'ר' בנימין') והרב ישעיהו שפירא, "האדמו"ר החלוץ". אלו קיימו קשרים גם עם האדמו"ר מדרוהוביטש והרב קוק. מבין שניהם עלה הרעיון להקים עיתון שיחזק את הקשר הזה וירבה נפשות למען יישוב הארץ גם בקרב החרדים, וכך בעצם נולד עיתון 'ההד'. בעיתון הופיעו כתבות חדשותיות מהנעשה בארץ, אך גם מאמרי דעה בעד חיזוק היישוב באמצעות הקרנות. בשנותיו הראשונות של 'ההד' לא צוין כלל שהוא נתמך כספית בידי הקרנות, כדי לא להסתכן באיבוד התמיכה החרדית.

את סיפורה של "המחלקה לתעמולה בקרב החרדים בקרנות הלאומיות", או בקיצור "מחלקת החרדים", בשילוב הביוגרפיות של ר' בנימין והרב שפירא, מגולל הספר שלפנינו באופן מרתק. הרואי במיוחד הוא סיפור מאמצם של אנשי המחלקה לחבר את החרדים דאז ליישוב היהודי, כאשר למרות המטרה הרשמית של רתימת הקהל חרדי לסייע לביסוס היישוב, עמדה לנגד עיניהם מטרה של פיקוח נפש. הם חשו שההישארות בגולה עשויה להביא לאסון עצום, חשש נבואי שהתברר לבסוף כנכון, כאשר מיליוני היהודים שלא שעו לקריאתם לעלות ארצה נספו בשואה. תחושת השליחות העזה של הרב שפירא למשל, עולה מתוך התיאור המרגש שנכתב בביוגרפיה שלו בידי הסופר שבתאי דון־יחיא. בספר מתוארות תחושות ההחמצה העזות שייסרו אותו בשנות חייו האחרונות, "בעמדו בשדה הירוק, בין עציו וכוורותיו, לוליו ודירו, עומד ושוקד על עבודתו, היה לפתע מפסיק את עיסוקיו, מתכנס בפינה, כשראשו נתון בין ידיו, ובוכה בכי עמוק, ממושך, המרעיד את כל אבריו. על כנסת־ישראל הטבוחה בארצות השואה הוא בכה, על מיליונים אחים חנוקים ושרופים, הזיל דמעותיו. לעיניו עברו מראות מן העבר בקרוב‏־רחוק. מאדמו"ר לאדמו"ר, מבית חסידים לבית חסידים, מעיר לעיירה, היה מכתת את רגליו ומתחנן לפניהם: יהודים רחימאים, חסלו את עסקיכם, מכרו את בתיכם ורכושכם ועלו בכל הדרכים לארץ ישראל [...] ויהודים יקרים וקדושים לא שמעו את הרעמים המתקרבים אליהם, לא ראו את הבאות" (מצוטט בעמ' 102). המשבר הנפשי שלו הוא שהביא כנראה לפטירתו כשבועיים לאחר סיומה של השואה.

דרכה של המחלקה לא הייתה סוגה בשושנים, והפעילים בה נתקלו בהתקפות מכאן ומכאן. סיפור היחסים בין המחלקה ל'מזרחי' ו'הפועל המזרחי' למשל, מורכב ומעניין. למרות שלתנועות אלו היה הרבה מן המשותף למטרותיה של המחלקה, בפועל הן לא ראו תמיד עין בעין את ההתבדלות החרדית מהקרנות. מאידך הן התקיפו את המחלקה על פשרותיה עם הקרנות שלא מילאו את דרישותיה הדתיות בכל עת. לצד זאת, מוקדש בספר פרק מיוחד לתיאור ההתנגדות החרדית למחלקת החרדים. התנגדות זו בוטאה בעוז מעל גבי העיתונות החרדית בכלל ובעיתונות אגודת ישראל בפרט. 'ההד' בראשות ר' בנימין הגיב להתנגדויות אלו בצורה מורכבת. הוא ידע להטיח טענות קשות נגד אגו"י וד"ר יצחק ברויאר, על כך שבסירובם לשתף פעולה עם הקרנות הם מחמיצים הזדמנות שיש לה השלכות קשות על עתידה של היהדות החרדית באירופה, אך לרוב הוא עשה זאת באופן מתון ומכבד מאוד. גם כאשר הוא הותקף בידי חוגים קיצוניים, בבמות תורניות בסאטמר או בעיתון 'קול ישראל' האגודאי בעריכת עמרם בלוי, המשיך העיתון להמשיך לנהוג בכבוד כלפי אגו"י ושאר המתנגדים. המורכבות העיקרית הייתה בעיתון 'דרכנו' של אגודת ישראל בפולין, שהחזיק בעמדות דומות לאלו של 'ההד' ולכן התאמץ יותר לבדל את עצמו מ'ההד', לעתים באופן חריף ובוטה. כך, נאלץ 'ההד' להתמודד עם השמצה של 'דרכנו' לפיה מחלקת החרדים מוליכה שולל את קוראיה תמורת בצע כסף. 

הפרק האחרון בספר מסכם את קורותיה של המחלקה החרדית מאז שנת 1945 ועד לסגירתה בשנת 2000. בשנים אלו השתנו המשימות של המחלקה, בעיקר לאור הצמצום הקשה והכאוב של יהודי התפוצות. כך למשל בשנת 1953, כאשר בראש המחלקה הועמד הרב ד"ר ישראל ויינשטוק (אגב, חוקר קבלה מעולה, שיצא לי להיעזר במחקריו), שונה שם המחלקה ל'מחלקה הדתית של הקהק"ל", מתוך הבנת השינויים הפוליטיים וקהל היעד השונה שנגזר מהם. כתב העת 'שנה בשנה' המוכר לרבים מאיתנו, צמח בשנת 1960 כהרחבה של 'לוח דינים ומנהגים' שיצא בכל שנה מטעם המחלקה. בראשית שנות האלפיים הוחלט בקק"ל על סגירתה הסופית של המחלקה, כתב העת 'שנה בשנה' המשיך לצאת מטעם 'היכל שלמה' ואיחוד בתי הכנסת, ולא עבר זמן רב עד שגם הוא שבק חיים.

בסיכום הספר בוחנת המחברת את ההשפעה של המחלקה ומוצאת אותה מוגבלת למדי. מחד הצליחה המחלקה להנחיל לציבור חרדי נרחב למדי תרבות שחיברה בין הדת היהודית ובין הלאומיות העברית המתחדשת. עם זאת נראה כי היא לא הצליחה לחולל מהפכה תרבותית של ממש, בין היתר משום שרבים מן המיזמים של המחלקה קודמו גם בידי תנועות דתיות לאומיות אחרות. קהלי היעד של המחלקה היו חשדנים בדרך כלל כלפי מסריה, ולרוב לא אימצו מנהגי גבייה רשמיים לטובת הקרנות. כיום פונה קק"ל לציבורים מגוונים, ביניהם גם הציבור החרדי, אך לא במטרה למציאת אפיקי הכנסה נוספים, אלא כמו במטרתה הישנה, לשמש סוכנת תרבות לאומית בקרב הציבורים השונים.

רגע לפני סיום, הערה קטנה. רבים מן המסמכים הארכיוניים שמוצגים בספר, לא נסרקו בצורה איכותית המאפשרת קריאה נוחה, ומן הראוי לתקן זאת. אסיים בכך שלמרות שהנושא היה נראה לי משעמם, הופתעתי לגלות סיפור היסטורי מרתק. מן היכולות החשובות הנחוצות להיסטוריון, בעיניי, היא היכולת להפוך אוסף עובדות ארכיוניות לסיפור זורם. גם בלי להיות ארוך במיוחד (236 עמ'), הספר שלפנינו עומד בדרישה זו בהצטיינות רבה.