חוט של חן: שי לחוה טורניאנסקי | בעריכת י' ברטל, ג' חזן־רוקם, א' טים, ק' רוזנצווייג, ע' רפפורט־אלברט, ו' שיפריס

חוט של חן: שי לחוה טורניאנסקי | בעריכת י' ברטל, ג' חזן־רוקם, א' טים, ק' רוזנצווייג, ע' רפפורט־אלברט, ו' שיפריס

מרכז שזר והמרכז לחקר תולדות יהודי פולין ותרבותם; ירושלים תשע"ג

 

פרופ' חוה טורניאנסקי היא מגדולי חוקרי היידיש בדורנו אם לא הגדולה שבהם. היא מוכרת לרבים בעיקר בזכות מהדורתה לספר הזיכרונות של גליקל מהמלין, מהדורה איכותית שאני נזקק לה לעתים קרובות, הן לשם ידע היסטורי הן לעיון ולמחקר מילים ביידיש ותרגומן. המאסף שלפנינו מכיל מאמרים מובחרים ומשובחים, כיאה לכבודה, ולהלן אסקור כמה מהם. אציין רק כי הספר שלפנינו הוא כרך אחד מתוך שניים. הכרך השני, חוט של חסד, מכיל מאמרים ביידיש, באנגלית ובגרמנית, ולא אתייחס אליו בסקירה זו.

לצד הוויכוח במחקר אודות הגדרת הבעש"ט כ'מייסד החסידות', ברי כי ה'חצר' החסידית, כמוקד עלייה לרגל ומפגש עם הצדיק החסידי, הופיעה מאוחר יותר. עמנואל אטקס מבקש לבחון את התפקיד שמילאה החצר החסידית בתהליך התפשטותה של החסידות, והוא מתמקד בשתי חצרות חסידיות –של המגיד ממזריטש ושל תלמידו ר' חיים חייקל מאמדור. לדבריו, הדפוסים הזהים בשתי החצרות מלמדים שחצרו של המגיד שימשה מעין דגם אב שהשפיע על עיצוב דמותן של החצרות שייסדו תלמידיו. הביקור בחצר, שנתפס בעיניהם כדרך חשובה ביותר לקרב אנשים לדרכה של החסידות, ההשתתפות בחוויות ובטקסים, המפגש הבלתי אמצעי עם הצדיק ועם המסר שבפיו – כל אלה היו אמורים להביא את המבקרים לאימוץ דרך החסידות. איני יודע כמה משמעותי מחקר שמבוסס על שני מקרים, מרכזיים ככל שיהיו, אך העדויות מפיו של שלמה מימון על חצרו של המגיד וממחבר הקונטרס הפולמוסי 'שבר פושעים' על חצרו של רח"ח מאמדור, לצד המתודולוגיה המבקשת לברר עובדות מתוך חומרים של מתנגדים, יש בהן כדי להפוך את המאמר למרתק.

סיפורו המסעיר של יוסף דילה ריינה, שניסה להביא את הגאולה באמצעים מיסטיים ולבסוף הפיל אותו הס"מ בפח, העסיק מקובלים וחוקרים לא מעטים, אך אופיו המסתורי והמטלטל הביא אותו גם אל עולמות הספרות והמחזות. ש"י עגנון, יהושע בר יוסף, יורם קניוק ודן צלקה הם רק חלק מרשימה של סופרים ומשוררים שעסקו בסיפור הזה. מיכל אורון בחנה את הסיפור במופעיו השונים, ומצאה כי הסיפור עבר גלגול תמטי מעניין. הוא נוצר כסיפור העוסק בניסיונות להביא גאולה לעולם ובסיבה לדחיית הגאולה המצופה, בהמשכו הפך לסיפור דידקטי המזהיר מדחיקת הקץ באמצעים מאגיים, ואילו בספרות העברית החדשה החל לסמל תופעה רעיונית המתקשרת לרעיון המשיחי ולהגשמתו. "עתה זהו סיפור על דמות טרגית, המשמש את היוצר בן זמננו לבטא את תהייתו שלו על גורל העם היהודי ואת ביקורתו על הרעיון הציוני ועל הגשמתו".

רבים מאיתנו שמעו על הספר 'צאינה וראינה' שנכתב ביידיש ודורות של נשים יהודיות גדלו עליו. לא רבים יודעים שהמחבר, ר' יעקב בר' יצחק מיאנוב, חיבר לאחריו ספר נוסף באותה מתכונת ובאותה שפה – 'מליץ יושר'. שלהבת דותן־אופיר חקרה את שני הספרים במקביל, ובדקה מדוע הספר השני לא זכה לאותו פרסום שזכה לו קודמו. מעיון משווה מדוקדק בספרים היא הסיקה שישנו פער גדול בין השניים.  הראשון פונה לשכבה העממית של החברה, ואילו השני פונה לשכבת "הלומדים שבדרך" (הגדרה שלי), בעלי ידע בסיסי במושגים ובמתודות למדניות. החיבור מיועד לפרק זמן מסוים בחייהם, בזמן שבו טרם הגיעו להשכלה למדנית גבוהה. "החיבור 'מליץ יושר' מהווה למעשה מקור חשוב ואולי בלעדי ללמוד על קיומה של קבוצת משנה בתוך החברה היהודית האשכנזית במעבר מימי הביניים לעת החדשה", כפי שהיא מסכמת.

יהושע גרנט הקדיש מאמר חשוב ל'עקבותיהן היידיים של לשונות פיוט', כלומר שקיעי לשונות פיוט שמצויים בין מילים וביטויים ביידיש, הן ביידיש העתיקה הן בגלגוליה הקרובים יותר אלינו. מדובר למעשה ביחסי גומלין הדדיים, וכמה זוויות ליחסים אלו. הוא פותח בדוגמה מרתקת שהיא למעשה העדות המוקדמת ביותר לספרות יידיש שבידינו – איחול מחורז קצר ביידיש שנכתב בתוך האותיות החלולות שמרכיבות את מילת הפתיחה 'בדעתו' של הפיוט 'בדעתו אביעה חידות', ב'מחזור וורמיזא' משלהי המאה ה־13: "גוט טק / אים בטגא // ש ויר דיש מחזור אין בית הכנסת טרגא" [=יום טוב / יזומן לו // למי שיישא מחזור זה אל בית הכנסת]. הטקסט הקצרצר הזה נדון כבר לא מעט במחקר, אך גרנט פורס ניתוח לשוני וספרותי מרתק המציב לפנינו תמונה חדשה של יחסי ה'פנים' וה'חוץ' המשתקפים במיקומו של החרוז במרחב הליטורגי ובחפץ הפיזי. זוויות נוספות הנסקרות במאמר הן מילים וביטויים מתוך לשונות הפיוט שנקלטו לשפה המדוברת ולשירי העם של שפת היידיש. מאמרו מורכב כאמור מכמה זוויות מרתקות, ובאופן אישי הייתי שמח אילו היו אותן זוויות מתלכדות לכדי סיכום כללי.

אסיים בשני מאמרים מעניינים שעוסקים בנשים מסוימות בעת החדשה המאוחרת. נורית אורחן בחנה טקסטים של שתי סופרות שפעלו בראשית המאה הקודמת: רחל פייגנברג ורחל ברנשטיין. יצירותיהן שופכות אור על חינוכן המסורתי של הבנות היהודיות בעיירות ובערים בשלהי המאה התשע עשרה, על חומרי הקריאה שלהן, על עיצוב עולמן התרבותי ועל מקומם של הספרים בו. שתיהן גדלו בבתים ליטאיים, אלא שהראשונה גדלה בבית עני לאב מלמד, ואילו השנייה גדלה בבית סוחרים אמיד. שתיהן מתארות לבטים וקרעים נפשיים או משפחתיים מול התשוקה ל'ביכלעך' [=ספרונים] במקום להתפלל ולקרוא בספרי מוסר. אצל אחת מהן האב גוער בה על הזנחתה את חובות הבית ועל השתקעותה בספרים שאינם לרוחו: "... דאס זענען אלץ דיינע ביכלעך שולדיק. פארברענט זאלן זיי ווערן!" [=בכל זה אשמים הספרים שלך, שיישרפו!]. אחת המסקנות שגוזרת המחבר מהמחקר היא שבניגוד להנחה המקובלת, הגורסת שבגלל שוליותן של הנשים לא הייתה הקפדה על סוג הספרים שקראו (הזכרתי כאן בעבר את ספרה של איריס פרוש), הרי שסיפוריהן של השתיים משקפים תמונה אחרת. המחברת עצמה אינה בטוחה במסקנתה, ודומני שאכן קשה ללמוד מהתככים שבבית על הציפיות הכלליות בחברה.

המאמר השני הוא ביוגרפיה של הרבנית בת־שבע זינגר, אותה דלה נתן כהן מתוך יצירותיהם המפורסמות של שלושת ילדיה: הינדה אסתר קרייטמן, ישראל יהושע זינגר והידוע שבכולם – יצחק בשביס־זינגר. שלושתם כתבו חיבורים אוטוביוגרפיים שמהם ניתן ללמוד לא מעט על האם בת־שבע. החידוש במאמרו אפוא אינו חשיפת חומר חדש, אלא איסוף החומר הקיים וניתוחו ההיסטורי והספרותי, אך די באלו כדי לקבל דמות מורכבת ומרתקת.