אוריאל סימון | דיוקן של פרשן: ר' אברהם אבן עזרא

 

אוריאל סימון | דיוקן של פרשן: ר' אברהם אבן עזרא

בר־אילן; רמת גן תשפ"א

 

"על חיי המעשה של ר' אברהם אבן עזרא שרדו ידיעות מעטות מאוד, ועל כן אי אפשר לכתוב ביוגרפיה שלו. לעומת זאת, יש בכתביו שהגיעו לידינו מידע רב על חיי הרוח שלו, המאפשר להרכיב דיוקן אינטלקטואלי." את השורות הללו קבע המחבר בגב הספר, ובנוסח דומה בהקדמתו. בהתאם לכך אין לפתח מהספר ציפיות הראויות לספר ביוגרפי. הספר מורכב מתשעה פרקים, שחמישה מהם פורסמו קודם לכן כמאמרים בפני עצמם (וכדרכם של כמה מספריו הקודמים של המחבר). ועדיין, ציפיתי לקבל לפחות פרק ביוגרפי אחד, או למצער מבוא מסכם ומסודר של קורות חייו של ראב"ע כפי שידוע לנו לאחר מחקריו החשובים של המחבר ושל עמיתיו. בפועל, פרקי הספר מכילים רק עיונים נקודתיים בכמה מן הפרשיות המחקריות בביוגרפיה של ראב"ע ובמשנתו, וכפי שאתאר.

ארבעת הפרקים שמרכיבים את השער הביוגרפי עוסקים בדמותו הכללית של ראב"ע כאיש אשכולות וכמממש את האידיאל ההשכלתי של תור הזהב בספרד; באי הצטרפותו של ראב"ע לר' יהודה הלוי במסעו לארץ ישראל; בגורמי עזיבתו של ראב"ע את ספרד, ובהפצתה של חכמת ספרד בארצות הנצרות בידי ראב"ע. שלושת השערים הבאים מציגים חמישה פרקים על פרשנותו ועל משנתו, ביניהם דבקותו בדרך הפשט, מתכונת פירושיו לתורה והיחסים בין הפירוש הארוך לפירוש הקצר, עיקרון שוויון הדורות או יתרון חכמת חז"ל ומיצובו של ראב"ע בין נאמנות לביקורתיות, כהגדרת המחבר, ולבסוף בשלילת החושניות ודחיית הנשים המגלמות אותה, כפי שעולה במקומות רבים במשנתו.

החלק הביוגרפי מורכב מכמה עיונים נקודתיים בתולדותיו של ראב"ע ובנדודיו. אציין כי המחבר לכאורה לא חושף תעודות לא ידועות מן הגניזה, אך הוא מתייחס רבות למספר חוקרים שעשו זאת ובוחן את דבריהם בעין ביקורתית. לא תמיד קל ללמוד על עובדות מתוך שירים או מכתמים, ואפילו לא מתוך מכתבים לא ברורים, אך מאמץ מחקרי רב־דורי העלה כמה נתונים חשובים על חייו של ראב"ע. להלן אתמקד דווקא בפרקים שעוסקים במשנתו של ראב"ע.

בערב שהתקיים לכבוד הוצאת ספרו הקודם של המחבר, "אזן מלין תבחן: מחקרים בדרכו הפרשנית של ראב"ע", נשאה דברים שרה יפת ז"ל. דבריה נדפסו מאוחר יותר בשנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום (כג, תשע"ד). בדבריה היא ביקשה להעלות שאלה עקרונית מעניינת ומפתיעה: "האם אפשר ונכון להגדיר את אבן עזרא 'פרשן פשט'?" ביסוד השאלה, הנראית מוזרה במבט ראשון, עומדת ההנחה ש"המאפיין העקרוני החשוב ביותר של הפשט כמתודולוגיה פרשנית הוא הסוברניות של הפשט [...] הנחת היסוד שאין לפשט אדון ואין לו סמכות מלבד עצמו. האדון היחיד של הפשט הוא הטקסט, המדובר או הכתוב, שהוא האמצעי האוניברסלי לקומוניקציה בין בני האדם באשר הם, ומהותו זאת של הטקסט היא הקובעת את מאפייניו והיא המחייבת את דרך פירושו". דרכו של ראב"ע נראית לנו ברורה, אלא שעיון באחדים מפירושיו מגלה כי הוא לעתים ביטל את הרובד הפילולוגי מפני סמכותם של חז"ל בהלכה, למשל בפירוש הציווי על התפילין, או מפני עליונות המדע היווני־ערבי של זמנו. תפיסה זו מטשטשת את הגבול בין פירושיו ה'פשטיים' של ראב"ע ובין מדרשי חז"ל הנסמכים על רב־הרובדיות של הכתוב. ולכן ניתן לומר במידה מסוימת כי בקורפוס הגדול של פירושיו הפשטיים הוא אכן בעל פשט, אך אין נכון להגדירו 'פרשן פשט'.

בפרק החמישי בספר שלפנינו, פותח המחבר את הנושא הזה לדיון רחב. לטענתו, "בשיח העממי אכן רווח השימוש במילה 'פשט' בהוראה של 'נכון', וזאת מחמת הערכת־יתר של דרך הפשט. אך בלשון מושגית בלתי מוטה צריך להגביל את השימוש במילה 'פשט' לאפיון שיטת הפירוש". מצוי בהחלט שמתודה פשטנית תניב ביאור מוטעה, ומתודה לא־פשטית תניב ביאור פשטי ונכון. מקובל אמנם שהפרשנות המדעית היא בחזקת פשט, אך בפועל רבים הוויכוחים בשדה המחקרי, ורבים מפירושי חוקרי המקרא נדחים על ידי קויפמן כ'פיוט מחקרי'. סימון מדגים זאת יפה בכמה מקרים, ומתוכם עולה כי לעתים קרובות ההנחות החוץ־טקסטואליות מובילות לפרשנות שנראית כרחוקה מהפשט ה'יבש', אך בפועל הן מבקשות דרך פירוש חילופית הקוראת בין השורות של התורה שבכתב כדי למצוא שם את השלמתה ההכרחית – התורה שבעל־פה. ובכלל, מהם גבולות הטקסט או ההקשר האמיתי של הטקסט שאותו מגדירה יפת "האדון היחיד של הפשט", הספר המקראי שבו הוא מופיע, כ"ד הספרים, התורה שבכתב והתורה שבעל־פה, הברית הישנה והחדשה? השאלה המתודולוגית המכרעת אפוא אינה האם מרחיב הפרשן את היקפו של הקורפוס המפורש, אלא, כיצד הוא מבצע את ההרחבה הזאת? [הזכרתי בעבר את מאמרו של הרב מיכי אברהם על הרמנויטיקה של טקסטים קנוניים, והדברים קרובים]. את מאמרו הארוך והמורכב הוא מסכם בשלושה פרמטרים הקובעים את היותו של ראב"ע בעל פשט, ביניהם עצמאותו וספקנותו לצד היחס לסמכות ולמסורת; שליטתו בתורת הלשון ובתורת הפרשנות; הרציונליות של התהליך הפרשני שלו. זהו מאמר חשוב שמציב יסודות חשובים בהגדרת הפשט בכלל ובהגדרתו של ראב"ע בפרט.

כמה ממרכיבים אלו במשנתו של ראב"ע זכו להרחבה בפרקים מיוחדים. אחד מהם הוא עיקרון שוויון הדורות ויתרון חכמת חז"ל, לו מוקדש הפרק השביעי. בפרק זה בוחן המחבר את מקומו של ראב"ע בתוך ההנחה המסורתית אודות עליונותם של הדורות הקדמונים. ראב"ע, כרס"ג בשעתו, שלל את עיקרון ה'תקליד', כלומר קבלה סמכותית לא־ביקורתית של המסורת. אחת הדרכים להתמודד עם הפער בין מעמד המסורת לבין הקדמה היא התאוריה של 'ננס על כתפי ענק'. אברהם מלמד טען כי ראב"ע הוא הראשון ביהדות שאימץ את הרעיון הזה, אך סימון בוחן האם טענה זו אינה סותרת את גישתו הכללית. בסיום הפרק החשוב הזה, מדגיש המחבר כי למרות שראב"ע לעיתים אינו מקבל את דעתם של החכמים, הריהו מקפיד לשמור על כבודם ומעמדם.

הפרק הבא בספר, הפרק השמיני, מרחיב את הדיון במיקומו של ראב"ע בין נאמנות לביקורתיות. בפרק זה הוא גם בוחן את הבנתו של שפינוזה, האנכרוניסטית לדעתו של המחבר, כי ראב"ע היה מבקר מקרא כמותו, המסתיר את דעותיו כאחד האנוסים.

לסיכום, מדובר בספר עיוני לא קל. למרות לשונו השקולה של המחבר, הוא מרחיב מאוד כמה סוגיות נקודתיות, הוא עושה זאת בעזרת דוגמאות ועיונים רבים, ולא תמיד הקורא מקבל תמונה בהירה ומסקנות ברורות. אפשר שסיכומים בסופי הפרקים, או פרק מסכם בסוף הספר, היו משפרים את המצב. כך או כך, מדובר בספר יסודי וחשוב, לא רק למתעניינים בתורת ראב"ע, אלא לכל שוחרי הפשט.