אריאל הורוביץ | עורך צללים

אריאל הורוביץ | עורך צללים

כתר; 2024

פרופ' חַגִי נאור הוא מרצה פופולרי למחשבה יהודית. משורות האקדמיה הוא יצא אל העם, המשיך להתקדם במכוני יהדות ליברלית, ולהרצאותיו ולספריו יש ביקוש רב. מן הצד נראה ששאיפתו המרכזית בחיים היא צבירת כוח וכבוד. אנחנו לא באמת יודעים מה מתרחש בראשו, אך אנחנו עושים ניסיון לדעת זאת דרך שלוש דמויות שלמראית עין קיימו קשרים פוריים עם חגי. בשלושה מונולוגים שמרכיבים את הספר, יושבות הדמויות הללו כמספרות על העבר, על הזמן העגום שבו הם הביעו את אמונם בחגי, ועל הבגידה שלו בהם, כאשר הוא ממשיך בינתיים לכיבוש היעד הבא בקול רעש גדול, מותיר אותם לדמם ולשקוע. הראשונה היא גליה, עורכת טלוויזיה שיוזמת תוכנית לפרשת השבוע, אך לאחר השתלטותו של חגי על השיח, היא נאלצת לסגת ולבסוף היא גם מוצאת את עצמה מחוץ לביתה המקצועי; השני הוא הרב פרופ' מרדכי יבין־יסלזון, חוקר אמריקני מבוגר, מייסד המכון ליהדות ישראלית, שמאמץ את חגי למכון, אך לבסוף מוצא את עצמו "נזרק" למעלה אל הנשיאות, ומנושל למעשה מכל השפעה על המכון שבנה בעשר אצבעותיו; השלישי הוא חנן בר־נר, עורך לשון חרוץ ומקצועי, שמתבקש לקחת חלק בעריכת ספרו הפופולרי של חגי, אבל כאשר הוא צולל לעומק, הוא נדהם לגלות מגוון מקורות, מביכים בחלקם, שמהם נגנב החומר. 

אגב, באופן אישי התחברתי הכי חזק לדמותו של העורך חנן, שבחלקו השלישי של הספר, מתאר יפה את החוויות והקשיים שלו מול הטקסטים שאותם הוא עורך. הוא קצת הזכיר לי את עצמי ואפילו קצת את בני: "הסיפור המכונן של ילדותי, זה שהוריי סיפרו פעם אחר פעם, הוא שכבר בגיל חמש מצאתי טעות באחד מספרי הילדים שלי. זו הייתה טעות, אולי בכתיב, אולי בדקדוק, והבחנתי בה, להפתעתם המוחלטת של הוריי. ממש כאילו הוסללתי לחיים של מאתר שגיאות. כשהדבר הזה קרה, וההורים שלי התמוגגו, ודיווחו מייד לסבא ולסבתא, וסיפרו בגאווה לכל החברים, איך חנן מצא טעות בספר, הם הצביעו עליי ואמרו: זה – זה יהיה עורך לשון יום אחד! זה ימצא פסיקים עודפים! זה יתמחה באיתור רווחים כפולים ויודים מיותרות (ולא מיותרים)!" (עמ' 171).

אפשר לקרוא את הספר בכמה רבדים. הקורא התמים יכול לקרוא אותו כסתם סיפור על נוכל שבדרך לצבירת הון אינטלקטואלי־כוחני דורס בחלקלקות את כל שנקרה בדרכו, אבל הוא עשוי לחוש כמו זר שנכנס למגרש לא לו. הקורא ה"מקומי" שמכיר ולו מעט מן ההקשרים בספר, עשוי לשבת עם חיוך מרוח ולצהול מול אינספור הרמזים והקריצות לדמויות פופולריות ידועות בזירה האינטלקטואלית בישראל, הן באקדמיה, הן במכוני 'יהדות מתחדשת / ליברלית / פלורליסטית', הן בכל הסצנה של השמאל האמוני הפעיל במדרשות שונות, במניינים שוויוניים ועוד. דומה שמאז הסרט 'הערת שוליים', לא הייתה פרודיה כה עוצמתית על עולם מדעי היהדות והזווית הפופולרית שלו. בסקירות על ספרי פרוזה אני בדרך כלל בוחר מספר קטעים חזקים מהספר, אבל בספר שלפנינו לא ידעתי במה לבחור. אין כמעט פסקה בספר שאין בה הֶרמז בועט או משעשע עד דמעות. הכותב לא עושה חסד עם אף אחד מהמוסדות ומהדמויות, והוא עמוס סטריאוטיפים עד להתפקע, נוגע־לא־נוגע בשמות האמיתיים של הדמויות, של המוסדות, לפעמים גם רומז למקומות מוכרים בעיר. הרובד הרכילותי עשוי להיות כיפי ומשגע. אחד הסימנים לכך שהמחבר מכוון את הספר לאנשים אלו הוא היעדר תכנים מהספר, כלומר הספר מלא באזכורי נושאים או הקשרים הגותיים שבהם עוסקים חגי ואחרים, אך לעולם לא נקבל דוגמה לרעיון שנאמר בהרצאה או נכתב בספר. המחבר מניח שאנחנו מכירים די את התכנים האלו, אם מעלוני השבת ואם מהרצאות שחוקות של לילי שבועות.

בהרהורים במהלך הקריאה ולאחריה חשבתי על רובד קריאה רציני יותר. זה התחיל בכך שחשתי באי נוחות עם היצר הרכילותי שלי שהתעורר לחיים. אני מכיר באופן אישי לא מעט פרופסורים ורבנים פופולריים שחולקים מקום של כבוד בתוך דמותו מרובת הגוונים של חגי. הקריקטוריזציה שנעשתה להם בספר שעשעה אותי מאוד. אין כמו להתכבד בקלון חבריך ומוריך. אבל בסוף השעשוע הוא בעיקר על חוסר מודעות, הרבה יותר מאשר על תכונות נפש רעות. ואם בחוסר מודעות עסקינן, מי יספר לנו על חוסר המודעות שלנו עצמנו? ואולי, שאלתי את עצמי, אם צוחקים כאן על כל כך הרבה אנשים, אז הסיפור הוא גם עליי ועליך ועל כולנו? בכל אחד מאיתנו יכול להיות חגי קטן. אין אדם שחסין משכרון הכוח, מהפופולריזציה, מהנטייה לרדד בציניות כל נושא חשוב. והרי גם ה"פשעים" של חגי אינם פשעים חד משמעיים. כאשר חנן מנסה "לצוד" את חגי ולחשוף את פשעיו לאור השמש, העורכת שלו מבקשת ממנו להתאפק: "איזה דברים איומים בדיוק, קטעה אותי יערית, מה הוא עשה, תגיד לי, הוא רצח מישהו? הוא אנס? הוא גנב כסף? בסך הכול לקח כמה קטעים מכל מיני מקומות, אני מניחה שמשפטית זה בסדר [...] אתה, חנן, רוצה להיזכר כמי שהוריד את חגי נאור, שר לשעבר, אינטלקטואל בכיר, על דברים שבאמת, תסלח לי, לא נראים חמורים כל כך?" (עמ' 247). הפשעים של חגי הם בגבול האפור, בגבול שרבים מאיתנו מתחככים בו, ובמובן זה הספר מהווה תמונת מראה נוקבת לחברה כולה. מרומן משעשע ובועט הוא נראה לי פתאום תמרור אזהרה רציני ותובעני. 

כך למשל בחלק האמצעי של הספר יש תיאור משובב לב מפי פרופ' יבין־יסלזון, המספר כי בתור חבר ועדת פרס ירושלים למחשבה יהודית, הוא מעולם לא קרא בעצמו ספר שהתבקש לחוות עליו דעה. "מצופה מאיתנו לקרוא את הספרים שהוגשו לוועדת הפרס. כן, לקרוא! לקרוא ממש! אני, הרב פרופסור מרדכי יבין־יסלזון, ראש המכון ליהדות ישראלית, פרופסור בתל אביב, איש עסוק לכל הדעות, אמור לשבת ולקרוא חיבורים של דרשנים בוסריים ודוקטורים צעירים, שמשוועים לכספי הפרס – בחלומות הלילה של פרעה! וכך עשיתי: חילקתי את הספרים שקיבלתי ממזכירות הפרס לאנשים שסביבי [...] וביקשתי מהם שיכתבו לי דוח על הספר [...]" (עמ' 115). זה קטע נהדר ומשעשע (המספר דווקא על עמיתו של חגי ולא עליו; במשחקי הכוחות חגי גבר עליו), אבל אחרי שצחקנו, נשאל את עצמנו האם אנחנו לא שופטים ספרים באותה מידה. כמובן שבינינו לבין אדון פרופ' עובר קו מוסרי שמתחייב גם ממעמדו, אבל אנחנו עשויים ללקות במידה זו או אחרת באותה מגרעת. 

זהו. זה מה שרציתי לכתוב על הספר. האמירה שלי לא נועדה לבאס את הקריאה, אלא להוסיף לה הרהור נלווה. הספר הזה כיפי ומצחיק, לקרוא ולהתענג מכל משפט. גם הכתיבה שלו קולחת ויפה, אולי למעט הספונריזם, או 'ביטויים משוכלים' כפי שהציע רוביק רוזנטל. בשיחת חברים זה נחמד, אבל בספר כה רציני היה מביך לפגוש את 'יזרחו מפירחוני' או את 'סיים חביר' (-חיים סביר). מיותר להוסיף שאני ממליץ בחום על קריאת הספר, במיוחד עבור מי שיש לו היכרות עם עולם מדעי היהדות או היהדות המתחדשת.