יהודה גודמן | גלות הכלים השבורים: חרדים בצל השיגעון

 

יהודה גודמן | גלות הכלים השבורים: חרדים בצל השיגעון

אוניברסיטה חיפה וידיעות ספרים; 2013

באחד מבתי הכנסת שאותם אני מכבד בנוכחותי לפרקים נכנס מדי שבת בחור פגוע נפש. כאשר רואה אותו מרחוק רב בית הכנסת, חרדי בן עדות המזרח, הוא מיד רץ לקראתו. הוא תופס את ידיו של הבחור, מניח אותן על ראשו ומבקש ממנו ברכה. "הוא רואה דברים, הוא נשמה גבוהה," הוא אומר לאביו של הבחור ברצינות תהומית. המחזה הזה עורר בי בתחילה תחושות משונות, אך בהמשך חשבתי לעצמי שהאמונות הללו נועדו לשם הענקת משמעות לסבל ובסך הכול הן מהוות דרך התמודדות אנושית.

איך מתמודדים אנשים מאמינים עם הפרעות נפשיות? ובאופן ספציפי, איך מתייחסת החברה החרדית לפגועי נפש? כאשר ראיתי את ספרו של גודמן, סברתי למצוא בו תשובות לשאלות אלו, אך מצאתי בו דווקא דברים אחרים. כידוע לכם אני לא איש של סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, וגם הספר הזה די ישן במונחים של שדה המחקר שלו. אבל בלא מעט מהספרים שאני קורא, אני חוטא למטרת המחבר, וכמו ילד שרק "עובר על התמונות" אני בוחר לעצמי את הפונקציה שלשמה אני קורא. ובכן, במהלך הקריאה מצאתי את עצמי קשוב יותר לסיפור מאשר לניתוח המדעי. אפתח בדיון על הספר, ואשוב להרהר במה שפתחתי בו.

גודמן חקר שני מוסדות ידועים, אלא שהוא טשטש את שמות המוסדות, המטפלים והרבנים בשמות בדויים. המוסד הראשון שהוא שהה בו הוא קהילת "גמילות חסד" שחייה נסבים סביב דמותו של המנהיג ר' שמעון. הקהילה כולה עוסקת בטיפול במתמודדי נפש ובסובלים ממצוקות. דמותו של ר' שמעון (שכבר נפטר מאז קיום המחקר, אם כי פטירתו לא מוזכרת בספר), משכה אליה מגוון מדהים של אנשים מכל שכבות האוכלוסייה. הכרתי במשפחתי הרחבה לפחות שתי נשים מבוגרות שמצאו מענה נפשי בקהילתו. במסגרת הקהילה הוקם ארגון גדול של חלוקת ירקות וסלי מזון לנזקקים, כאשר העוסקים במלאכה הם אותם מתמודדי נפש, ובכך נוצר מעגל של עזרה וסיוע הדדי. המוסד השני שבחן המחבר הוא המפעל השיקומי "חסדי אברהם" שבמרכזו בית דפוס שבו מועסקים מתמודדי נפש. הזוג שמנהל את המוסד התחיל את דרכו בקהילת "גמילות חסד" ובהמשך יצא לדרך עצמאית והקים מוסד משלו. לשני המוסדות קווים משותפים ואנשים ממעגלים זהים. 

דרך אגב, את שני המוסדות הכרתי מבחוץ כבר בתור ילד, אך מעולם לא הצלחתי להציץ אל מה שמתרחש פנימה. אפשר לומר שיותר מכל סיפק לי הספר את יצר הסקרנות. אני כמובן לא אחרוג מהאתיקה שנקט בה המחבר, ואומר רק שהיכרות קלה עם המרכז החרדי של ירושלים או אפילו שוטטות שטחית בגוגל יעלו מיד את הזיהוי של אותם מוסדות.

במחקרו ביקש גודמן לבדוק שני דברים. ראשית, כיצד התרבות החרדית משפיעה על הטיפול וכיצד היא באה בו לידי ביטוי. ושנית, וזו זווית משלימה לשאלה הקודמת, כיצד מתייחסים המטפלים החרדים לאתוס החרדי תוך כדי הטיפול. מטרתו היא אפוא בעיקר בחינתה של החרדיות של פגועי הנפש, ולא של פגיעות הנפש של חרדים. בעקיפין נזכרים פה ושם רעיונות תאולוגיים כמו דימוי "הנשמות הגבוהות" שבו פתחתי וכדומה, אך עיקרו של הספר ממוקד בניתוח מקומי של סיטואציות, אמירות, יחסים והבניות שכרוכים בחברה החרדית. פרקי הספר נשענים על כמה זוויות שמצויות בטיפול החרדי: 'הקול השמרני: טיפול כחיקוי חברתי'; 'הקול החתרני: טיפול כהתחדשות דתית'; 'הקול המהפכני: טיפול כערעור חברתי'. הפרק השישי שנקרא 'טיפול כביקורת התרבות' מהווה כעין סיכום המסקנות שהעלה המחקר. אחת המסקנות היא כי "האתוס החרדי – המתברר מחדש באמצעות הקולות השונים – צומח מתוך שניות הקיימת בחברה החרדית ומתוך קיומה האמביוולנטי בתוך ההקשר העכשווי, המודרני, החילוני והמערבי". מחד המסגרות הללו הן חרדיות לחלוטין, שמורות ומסתגרות, ומאידך מצויים בהם קולות שחותרים תחת הסדר החברתי הרגיל, החל בהכנסת הפסיכולוגיה המערבית והחילונית, אִפשור לא רגיל של הבעת רגשות, מעמד הנשים בקשרי חוץ ופנים, וכלה בהחלפת האתוס הבלעדי של לימוד התורה באתוס של קרבת אלוהים המשתקפת בתפילות, קברי צדיקים, צדקה וחסד ועוד. 

במהלך הקריאה שאלתי את עצמי האם ניתן לראות בנתוני השטח הללו עדות לקולות חתרניים או מהפכניים. ראשית, ברמה הספציפית, גודמן נסמך כנראה על מודל 'חברת הלומדים' של מנחם פרידמן, מודל שנבנה סביב החברה הליטאית, בעוד שהסתכלות רחבה יותר הכוללת גם את הציבור החסידי, הייתה לוקחת בחשבון גם את מודל 'חברת הקדושה' שהציעה נאוה וסרמן כמודל חליפי. המוסדות שהוא בדק מזוהים מגזרית עם המודל האחרון, ונתינת המקום ל'עבודת השם' לצד לימוד התורה קיימת אפילו במוסדות המיינסטרים של אותו מגזר חסידי. אבל גם אם נוותר על דקויות אלו, יש לפקפק באפשרות שהצביון במוסדות אלו מהווה קול חתרני. נדמה לי שגם קנאֵי האתוס החרדי הטהור, לפחות בדימוי שמציג המחבר, כאתוס של לימוד תורה בטהרתה, חסימה רגשית וחומה בפני העולם, אינם סבורים שיש להחיל אתוס זה גם על החוליות החלשות בחברה. לא מדובר כאן ב"חלשים" בסולם ה"נורמלי", אלא בפגועי נפש שרואים בהם חלק זר של החברה, חלק שאין ממנו ציפיות חברתיות, ולכן דווקא הלגיטימציה שניתנת לחלק זה, מחדדת את מה שאינו לגיטימי לכלל החברה. מן הצד השני, ראוי להודות, מגמות רבות של טיפול והקשבה לרגש שהולכות ומתפתחות במגזר החרדי התחילו דווקא בשולי החברה, כך שלא ניתן להצביע על קו אדום וממשי שקיים בין חלקי החברה. גודמן אולי זיהה זאת בזמן המחקר, לפני שנים רבות, אך כיום הדברים ברורים יותר.

אם אחזור למה שפתחתי בו, ונדמה לי שלא ניתנה בספר תשומת לב לנקודה זו, אחד המוקדים החשובים לשאלת יחס החברה לפגועי נפש הוא האופן שבו החברה מתמודדת מבחינה תאולוגית ואנושית עם אותם פגועים. בעוד בחברה הכללית ישנה שאיפה לשילוב מלא ושוויוני של פגועי נפש בקהילה, הרי שאותו רב שרואה באדם שמולו "נשמה גבוהה", לא רואה לפניו אדם שווה בין שווים, הוא לא מדבר איתו אלא עם הנשמה ש"מעליו", מבקש ממנה ברכה וישועה. הפגוע הופך לאובייקט שיש להתמודד אתו, אולי אפילו ל"חפצא דקדושה" שיש לדאוג לו ולקיים בו מצוות של חסד ונתינה. מי שהתייחסה להבחנה זו היא רויטל ממן, שכשנה לאחר הופעת ספרו של גודמן הגישה עבודה בנושא קרוב ("כל משבריך וגליך עלי עברו": נטל סובייקטיבי בקרב הורים למתמודדים עם מוגבלות נפשית מהחברה החרדית, האוניברסיטה העברית, תשע"ד). היא פתחה בסקירת תנועת האל־מיסוד שהתעוררה בארה"ב בשנות השישים, ושאפה לשחרר את פגועי הנפש מהמוסדות הייעודיים ולשלבם בקהילה פנימה. בישראל החלה התנועה להשפיע רק בשלהי שנות התשעים. ממן עמדה על כך שבציבור החרדי מחלת הנפש גוררת בידוד וכקהילה שמרנית וקולקטיביסטית המקום של מי שנתפס כסוטה מן הקהילה בעייתי מאוד וגורר אחריו צורך בהסתרה. מתוך תפיסה זו היא בחנה את ההתמודדויות של הורים עם המוגבלות הנפשית של ילדיהם אל מול הקהילה. 

אבל גם את ההבחנה הזו חשוב לסייג ולדייק. ראשית, מדובר בתהליך שמתרחש גם בציבור החרדי, למרות שכמגזר שמרני הוא איטי יותר. מגמת השילוב של פגועי הנפש בחברה מתרחשת ברמה המוסדית, ברמה החברתית, וגם בטורים אישיים וכתבות בעיתונות המגזרית. כבר כתבתי בעבר שבניגוד לתפיסות פשטניות שתופסות את המגזרים השונים כמעגלים סגורים, שונים ונפרדים, אני רואה את המגזרים כקווים סמוכים בגובה שונה. כלומר, התהליכים יהיו משותפים לכולם, אלא שישנו מִתאם בין רמת השמרנות לזמן שיידרש להנעת התהליכים הללו. 

שנית, השילוב של מתמודדי נפש בחברה הכללית, נעשה באופן מאוד מודע, מתוחם וממוסד, בעוד שבציבור החרדי, מתרחשים תהליכי שילוב אורגניים ופשוטים בהרבה. היכנסו למשל ל'שטיבל' חרדי מזדמן, תוכלו למצוא בו פגועי נפש רבים שמשתלבים במרחב באופן טבעי מאוד, הם מקבלים תשומת לב ואם הדבר מתאפשר הם גם ניגשים לעמוד התפילה. זה משהו שקורה לעתים בבתי כנסיות בכל המגזרים, אך יש משהו ייחודי במוסד ה'שטיבל' הפרוז וחסר־‏המשטר שמאפשר שילוב טבעי במיוחד. לא מדובר כמובן בשילוב שוויוני שלם שניכר גם בקבלה למוסדות או בשידוכים, אבל השילוב ה"פראי" הזה מקדם שילוב מהדלת האחורית. לעתים אנו דורשים או מצפים לתהליכים בדמות ובצביון מסוימים, אך הפורמולות הייחודיות שבכל מגזר, מובילות את התהליכים באופנים מגוונים.

לסיכום, הספר של גודמן לא בלתי מעניין. כאמור, מעבר למחקר שבספר, אפשר למצוא בו סיפור מרתק עם תובנות חשובות. ראוי לציון הנספח הראשון שמספר על המקום האישי של החוקר ועל הרפלקסיה שבה הוא מעמיד את עצמו לאורך כל המחקר, מתוך מודעות לכך שמחקר אנתרופולוגי אינו נעשה בחלל חברתי ריק, וכמו הצד הנחקר, גם הצד החוקר מביא עמו זהות שלמה של ערכים והנחות יסוד. זהו מסע מרשים בכנותו ויש בו גם כדי סיכום שקוף יותר של המחקר בספר.