זלמן שזר | פגישה מחודשת: אסופת כתבים | בעריכת נתן שיפריס ויהונתן הרשברג
זלמן שזר | פגישה מחודשת: אסופת כתבים | בעריכת נתן שיפריס ויהונתן הרשברג
שזר; ירושלים תשפ"ה
״...ואבא שלי לא סופר היה ולא רב. סוחר
היה ולעיתים קרובות סוחר טרוד. והספרייה של אבא לא הגדולה שבספריות העיירה הייתה. הספרייה
של הרב הייתה גדולה הרבה יותר ממנה [...] אבל הספרים שהיו בביתו לא מקריים היו ולא
רק לנוי. ספרי חיים היו הם לאבא ונחוצים לו, ספר ספר בזמנו וספר ספר וערכו. מדוע הרשה
אבא רק לי לעזור לו בשעת 'אוורור' הספרים, ולא היה יכול להיעזר בכך באחיותיי הגדולות
ממני? משום שעיקר האומנות היה לדעת היכן להעמיד אחר כך את הספרים, ספר ספר במקומו,
ולא לערבב את סדר הספרים. [...] ש"ס שלם לא היה בספריית אבא. הש"ס הגדול
הוצאת ראם, בכריכות בד שחור וגבי עור מוזהבים, עמד בשטיבל, ומשם היה אבא לוקח לו תמיד
את הגמרא שהוא למד בה באותה שעה. [...] אולם גמרות בודדות היו רבות בספרייה, מאלו שלומדים
בחדר, ומאלו שהן שיירי ש"ס. [...] האם היו גם ספרי השכלה בספרייה? בודדים ומקריים,
אולם מה רב היה קסמם ללב. [...] וזמן מה עמד שם גם 'דור דור ודורשיו' לא. ה. וייס,
שאבא הביא לי פעם תשורה ליום הולדת [...] וסבא בא, ראה, נאנח קשה, הוציא את הספר מתוך
הארון וגנזו״.
לרגל שנת היובל לפטירתו של זלמן שזר,
הנשיא השלישי של מדינת ישראל, בחר מרכז שזר להנציח את דמותו באסופת כתבים נבחרים, המשקפים
זוויות שונות בדמותו הרב־גונית. הקטעים מסודרים בעיקר לפי סדר כרונולוגי, תחילה בזיכרונות
ילדותו, כתיבתו ההיסטורית, פעילותו הציונית, כתיבתו בזמני המלחמות וביניהן, הקמת המדינה
וימי נשיאותו. נאומיו של שזר לא ידעו צמצום, על כל נושא היה לו מה לומר. בנאומו הראשון
כנשיא סיפר שבמהלך לבטיו לגבי קבלת תפקיד הנשיאות, הוא נזכר במה שאמר לו פעם ברל כצנלסון:
"זלמן, על כל הדברים שבעולם טוב שתהיה לך דעה משלך, אבל עליך – טוב שתשמע מה שאומרים
חברים" (עמ' 317). לכן את תפקיד הנשיאות קיבל ב"הכנעה", אבל ביתר הידור
הוא קיים את ראשית דבריו של כצנלסון.
מתוקף תחומי העניין שלי, נמשכתי יותר
לחלק המחקרי־ההיסטורי בחייו של שזר. שלושה חוקרי שבתאות מפורסמים מונה יעקב ברנאי בספרו
'שבתאות: היבטים היסטוריוגרפיים': גרשם שלום, זלמן שזר ויצחק בן־צבי. שני הראשונים
הכירו כבר בברלין, ואילו האחרון הצטרף אליהם כאן בישראל. לטענת ברנאי, הציונות הייתה
גורם מרכזי בהתעניינותם בשבתאות. בעוד שלום המשיך והתעלה במחקר, בן־צבי ושזר התקדמו
במישורים הפוליטיים והציבוריים והיו לנשיאים (השני והשלישי, בהתאמה). שזר למד אצל דובנוב
והושפע ממנו רבות, ובוודאי גם מגרֶץ שהיה הראשון שחקר באופן יסודי את השבתאות. אך בעוד
דובנוב וגרץ תיעבו את השבתאות, שזר היה מראשוני החוקרים שחיפשו דמיון בין השבתאות לבין
הציונות. הוא ניקה את שבתי צבי ומאמיניו מהתווית השלילית שדבקה בהם בתודעה היהודית,
והשפיע בכך גם על שלום. אלא ששלום, שהיה חוקר מקצועי ומתוחכם יותר משזר, לא נתן לאידאולוגיה
הציונית שלו להובילו בחקר השבתאות בגלוי ובבוטות, כפי שמרחיב ברנאי.
שנים רבות לפני קום המדינה שאף שזר ואף
פעל רבות להקמתה. בשאיפה זו הוא ראה את מטרת־העל של היהודים. במכתב למרדכי מכטיי משנת
1904, הוא כותב באריכות על המשיחיות: "דע לך כי לכל עם ועם יש איזה דברים משונים
ואיש מן הצד אשר יחסר לו אותו הרגש הלאומי אשר ירחוש זה העומד בתוך העם יחשוב זאת לשיגעון.
אך על צד האמת לא שיגעון הנהו ואין אנו רשאים לשחוק עליו. גם לנו היהודים ישנם איזה
רגש כזו, והוא 'להתפתח כראוי בארץ־ישראל'" (עמ' 54).
את הרגש המשיחי העמוק שפיעם בו הביע שזר
גם בנאום שנשא כחודש לאחר ההכרזה על הקמת המדינה: "אילו יכולנו – היינו מדברים
היום אל מעמקי דורות, אשר הם התחילו, ודורנו היום גומר. [...] אילו יכולנו היום לדפוק
על קברו של רבי יהודה החסיד, זה רבי יהודה החסיד שעכשיו, בימינו, התעלל אויב בחורבתו
והפך אותה מחדש לעיי מפולת, זה רבי יהודה החסיד, הסגפן הנלהב והמשלהב, אשר הנחיל ראשונה
לישראל בגלות אירופה, בגלות אשכנז ופולין [...] את הדעה המשונה כי לא תבוא גאולה לישראל
ולא יבוא משיח לישראל אם לא תהיה עלייה המונית מן הגולה לארץ ישראל [...] אילו יכולנו
היום לדפוק על קברו ולהגיד: חורבתך היום נחרבה, אך המטרה שלשמה עלית ומקדשך בחורבה
הזאת הקימות, מטרתך זאת הנה היום [...] והדגל אשר אתה הרימות – הנה את ניצחונו הוא
חוגג" (עמ' 268).
שזר נתן דעתו גם לקהילות ישראל שבחרו
להישאר בגולה. לעתים הוא ביקר אותן בחריפות. עם עליית השלטון הנאצי הוא פרסם מסה שנכתבה
אמנם במעטה סרקסטי, אך היא כולה זעקת חרדה המופנית ליהודי גרמניה השאננים: "לצון
מר חמד לו הלוח ביהודי גרמניה של ימינו. בעצם נחשול המשטמה [...] נמלך הלוח והכריז:
מלאו תשע מאות שנה לקיום בית הכנסת המפורסם אשר לקהילת ישראל בוורמס. ויהודי גרמניה,
כידוע, אינם משגיחים ביותר בלצון, אבל משגיחים מאוד בלוח. עמדו ראשי רבינריהם למיניהם,
חבשו צילינדריהם ויצאו בסך לקהילת וורמס המהוללה, לחוג את החג הזה המיוחד [...] הנה,
ראו: 'כותלי הבית הזה המה יעידו כי לא אסופי אני, כי מגילת יוחסין גרמנית לי; כי תשע
מאות שנה תקועים כותלי בית תפילתי בעיר הזאת, כמסמרים נטועים. עצמות קדושיי הפרו אדמותיה,
רשמי אגדותיי חקוקים בתוך חומותיה; עוד טרם היות לכם כל גרמניותכם זאת, פירשו כאן מפָרשיי
ופייטו פייטניי והתקדשו חסידיי' [...]".
אבל הגויים לא ממש התעניינו בגאווה ההיסטורית
הזו. "אף הרוח הגרמנית המפורסמת, המכבדת עתיקות ומחבבת יובלות, שכולה דרך ארץ
בפני ההיסטוריה ובפני שרידי אומנות [...] לא נפנתה ליובל הזה כלל". יהודי גרמניה
ראו עצמם קשורים קשר הדוק לקהילות שו"ם [שפייאר, וורמס ומיינץ], אבל מהי רוח זו
של שו"ם? "מי נאמן יותר לרוח הזאת ולסגנון הזה, שאפפו בכל תשע מאות השנים
הללו את כותלי הבית ההוא אשר בוורמייזא: האם ה'שטרימר' הצווח בראש חוצות: 'שנואים אתם
עלינו, דם נוצרים אתם שותים, צאו מכאן', או הרבינר, הנאחז בקרנות הבית ונשבע אמונים?
ממי משניהם ריח שו"ם נודף יותר?" לאחר שהוא מפרט את עלילות הדם הרבות שספגו
היהודים בגרמניה לאורך כל הדורות, הוא עוקץ את אותם רבינרים מתחדשים, אלו שבקושי יודעים
תלמוד מהו, שאינם ממשיכי המסורת. אדרבה, האנטישמיות האדוקה ותיקה ונאמנה להיסטוריה
יותר מהם.
לשזר הייתה אפוא תודעה יהודית עמוקה,
זאת למרות שהוא עצמו לא היה מזוהה עם ההלכה. אדרבה, הוא כינה את עצמו אפיקורס. כרגיל,
קשה להבין את המשמעות של המורכבות הזאת, אבל אפשר לנסות. בישיבת מזכירות מפא"י,
על רקע הדיון הראשון בכנסת בסוגיית 'מיהו יהודי', ביטא שזר את עמדתו: "העם הלך
וקיבל שאנו שייכים לדת ישראל, לא לרבנים ולא למצוות המעשיות, אבל אנו שייכים לדת ישראל.
יש כל מיני גילויים בדת. היו בוודאי גם בימינו וגם בדורות אחרים. איש לא עשה את נטורי
קרתא למערופיא, למונופול של כל הדת בישראל. אנו אפיקורסים בדת ישראל ולא אפיקורסים
בסין או בנצרות. גם אפיקורסותנו בנויה מבפנים. אנו יהודים, ובפנימיות היהדות יש איחוד
של עם ישראל עם דת ישראל [...] על כל פנים כך גודלתי במפלגת פועלי ארץ ישראל"
(עמ' 297–298). אגב, לקראת סוף ימיו התחבר שזר לשורשיו החסידיים, והתקרב לחסידויות
חב"ד וברסלב.
בחרתי כאן דוגמאות אחדות מתוך העושר הרב
הטמון באסופה נאה זאת. לשונו של שזר שזורה בלשון המקורות. ייתכן שדוברי עברית בת זמננו
לא יזהו בהכרח את מטבעות הלשון, ראשי התיבות והקיצורים שבטקסט. נסיבות אלו הביאו את
העורכים להוסיף הבהרות בסוגריים מרובעים, בהנגשה הראויה לשבח, גם אם מוגזמת לעתים.
כך למשל, על המשפט של שזר "אויב האומה העיקרי זוהי העם־ארצות" נוספה הבהרה:
[בורות]. בעיניי, תוספת הבהרה זו מזכירה לנו, למרבה האירוניה, כמה צדק שזר במשפט הזה,
אבל מדובר כנראה בעניין של טעם. אחזור ואומר כי האסופה מרשימה ביותר, ההשקעה המרובה
ניכרת בעריכה היפה ובכריכה המהודרת.
בימים שנדמה כי מורשתו של שזר נשכחה מלב
האומה, אסופה זו מהווה הנצחה ראויה מאין כמותה, וכבר אמרו חכמים "דבריהם הם זיכרונם".
תגובות
הוסף רשומת תגובה