משה יגור | עוברים ושבים: זהות יהודית במצרים בימי הביניים

 

משה יגור | עוברים ושבים: זהות יהודית במצרים בימי הביניים

שזר; ירושלים תשפ"ה

 

"בשלישי בשבוע, שהוא חמישה עשר יום לחודש כסלו שנת אלף וארבע מאות ושישים ותשע שנים לשטרות, בפסטאט מצרים שעל נהר הנילוס מושבה, אני חסב בת שלה הלוי השר האדיר שר הלווים נ"ע וכל שם וכינוי שיש לי בקשתי מרצוני, בלא אונס, לא בשגגה ולא בטעות, אלא בלב שלם, [ו]שחררתי אותך, את צלף, שהיית אמתי מקדמת דנא, וכעת שחררתי אותך, הרי את בת חורין, הרי את לנפשך, ואת רשאית להיכנס בקהל ישראל, ולשנות לך שם בישראל, ולעשות כרצונך כשאר בני חורין. ואין לי אני חסב ולא ליורשי אחרי, ולא לכל מי שיבוא בשמי, עלייך שעבוד, ולא על זרעך שתקימי בישראל. וזה יהיה לך ממני גט שחרור וגט חירות ושטר חירות זה, כדת משה וישראל. [חתימות:] מבורך בר שר שלום נ"ע; מבורך בר נתן החבר ס"ט. [צד אחורי:] מסרה סת אלחסב בת אד[וננו] שלה הלוי שר הלויים פאר הנדיבים גט זה לצ[לף] המשוחררת בידיה. [...] נסתיים אתס"ט לשטרות..."

לא מדובר בנוסח של גט שחרור מזמן התלמוד; זהו גט שנכתב במצרים בשנת 1157, ואנו למדים ממנו שהגבירה חסב בת שלה הלוי החזיקה ברשותה שפחה בשם צלף. באמצעות הגט היא ביקשה לשחרר אותה ולהופכה ליהודייה בת חורין. הגט נמצא בגניזה הקהירית, והוא ושכמותו חושפים כמה מהמוסכמות הכלליות שרווחו בקהילה היהודית בנוגע לעבדים ולשפחות משוחררים: השחרור הופך אותם לבני חורין, והאדון מוותר על כל טענה עתידים כלפיהם; הם אינם רק בני חורין אלא גם רשאים להינשא ליהודים – "להיכנס בקהל ישראל"; הם רשאים לשנות את שמם; "ואין לי... עלייך שעבוד, ולא על זרעך שתקימי בישראל" – הם רשאים אפוא להקים זרע בישראל. מן הצד השני, בגיטין אלו בולטים בחסרונם גם כמה נתונים. אין בהם דרישות הלכתיות מהמשוחררים, לא טבילה במקווה וגם לא 'הודעת המצוות' כנהוג במקרי גיור.

נתונים אלו ועוד רבים, העולים מממצאי הגניזה וממקורות נוספים, מעלים שאלות רבות הנוגעות להגדרות הזהות היהודית בקהילות הגניזה – מרחב המזרח התיכון האסלאמי, בעיקר בין המאה העשירית למאה השלוש־עשרה. ספרו החדש של משה יגור מבקש לבחון את שאלות הזהות דרך בחינת המקרים הקיצוניים של חציית הגבולות – הן חצייה 'פנימה' אל תוך הקהילה הן חציית הגבול 'החוצה' מן הקהילה והלאה. במבוא לספר הוא מצטט את אבחנתו המוסכמת של האנתרופולוג פרדריק בארת': "רציפותה של קבוצה אתנית תלויה בחיזוק הגבול. המאפיינים התרבותיים שמסמנים את הגבול יכולים להשתנות, המאפיינים התרבותיים של חברי הקבוצה יכולים להשתנות, ואף המבנה הארגוני שלה יכול להשתנות... מנקודת מבט זו, המוקד החיוני לבחינה הופך להיות הגבול האתני שמגדיר את הקבוצה ולא התוכן התרבותי שאותו הגבול תוחם" (מצוטט בעמ' 13). "חוצי גבולות" בהקשר הקהילה היהודית הם עבדים ושפחות משוחררים שהשתלבו בקהילה היהודית, ומן הצד השני יהודים שהמירו לדתות אחרות. הספר מבקש להציג את אופי היחסים של הממירים עם חברי הקהילה היהודית, את הטקסים שביצעו לציון חציית הגבול והתפיסות המשתקפות בהם, את ההשפעה החברתית ארוכת הטווח של מעשה ההמרה על מעמדם החברתי של הממירים ועל יחסיהם עם יהודים ועם לא־יהודים.

מסקנות המחקר מורכבות למדי, אך דבר אחד ברור עולה מהן: הזהות היהודית בימי הביניים לא הייתה חדה ומובנת מאליה. המוקד הראשון שנבחן בספר, עבדים ושפחות משוחררים, מעלה תמונה מורכבת בשאלת היחס החברתי לאותם עבדים ושפחות, זיקתם לבעלים לאחר השחרור ומעמדם מבחינת ההלכה. גם המוקד השני שעוסק במומרים, הנראה לכאורה ברור יותר, מעלה כי זיקתם של מומרים ליהדות הייתה מורכבת משניתן לחשוב, הן מבחינת היחס החברתי אליהם הן מבחינת היחס ההלכתי אליהם כאשר ביקשו לשוב אל חיק היהדות.

מתבקש לשאול על היעדרם של גרים במחקר הזה, שכן אם הממירים הם "חוצי הגבולות" הנבחנים לעומק, הרי שהגרים הם הצד השני של המטבע. את התשובה לכך נותן המחבר במבוא – "לגרים ולגיורות לא הוצמדו תוויות חברתיות שסימנו אותם או את צאצאיהם כשונים מכלל הקהילה היהודית" (עמ' 28). בעוד שאלת היחס לממירים העסיקה רבות את אנשי הגניזה, היחס אל הגרים היה כאל יהודים מלידה ובלתי מוטל בספק. ניגוד זה הוא כנראה פרי התפיסה התלמודית לפיה ניתן להמיר רק בכיוון אחד – מגיות ליהדות, אך לא מיהדות לגיות, או בלשון התלמוד "אף על פי שחטא – ישראל הוא". ניתן כמובן לדון על תפיסה זו גופה, אך זהו כבר עניין לחוקרי תלמוד ולא לחוקרי תקופת הגניזה שבה כלל זה הופנם לכאורה כמובן מאליו.

ספרו של יגור מבוסס על עבודת הדוקטור שלו. ההשקעה המרובה בכל פרט, קטן כגדול, ניכרת היטב. יגור לא הסתפק בעבודות של חוקרי הגניזה הגדולים, ובחן מחדש לעומק כל מילה ומילה. הוא גם הרחיב בשאלות מתחום הסוציולוגיה ומתחומים נוספים. ברמה האישית, הקריאה בספר הייתה לא קלה. התאמצתי למצוא את הסיבה לכך; האם בתהליכי כתיבת הספר ועריכתו לא נעשו מאמצים לגרום לכך שהכתיבה תהיה גם מעניינת? או שמא החיסרון הוא בי, למשל בקושי שלי עם מונחים מתחום הסוציולוגיה או עם דיונים מתארכים סביב נקודה אחת? אני נוטה להכריע כמו הצד השני. כך או כך, אין ספק בתרומתו המשמעותית של הספר לחקר הזהות היהודית בתקופת הגניזה.