מירי אליאב־פלדון | הרנסנס של השטן: רדיפת מיעוטים באירופה בעת החדשה המוקדמת
מירי
אליאב־פלדון | הרנסנס של השטן: רדיפת מיעוטים באירופה בעת החדשה המוקדמת
מאגנס;
ירושלים תשפ"ה
"קתרינה
קפלר, אמו האנאלפביתית של התוכֵן הנודע יוהאנס קפלר, הואשמה בכישוף בעיר הלותרנית
הקטנה לאונברג שבדוכסות וירטמברג. המאשים הראשון היה אחד מבניה, שחזר לביתו אחרי
שירות צבאי ממושך וכינה בזעם את אמו 'מכשפה' משום שלא הגישה לו בשר לארוחה.
באווירה של הימים ההם – מחסור במזון באזור כולו ומשפטי מכשפות בערים סמוכות –
האישומים החלו להתגלגל ועד מהרה היא הועמדה לדין. בין העדים נגדה היו גם מורה בבית
הספר, שקרא וכתב בשבילה את ההתכתבות עם בנה המפורסם, שטען במשפט כי היא גרמה לו
לשיתוק; חייט שטען שהיא הרגה ילדים רכים רק במבט של עין רעה; יערן שהאשים אותה
שהרגה את חזיריו; וקברן שסיפר שקתרינה ביקשה ממנו לחפור ולהוציא מקבר אביה את ראשו
כדי לעשות ממנו ספל שתייה – העדות המרשיעה מכולן. ההליך המשפטי נגדה ארך לסירוגין
שש שנים (1615–1621). יוהאנס קפלר עשה את כל המאמצים לסייע לה וניצל את קשריו, בין
היתר במכתבי חנופה לדוכס וירטמברג... הוא לא שלל את עצם קיומן של מכשפות שטניות,
אך טען כי במשפט של אמו לא קיימו כהלכה את עקרונות החוק... אחרי איומים חוזרים
בעינויים וסירובה של קתרינה להודות, השופטים השתכנעו מטיעוניו של קפלר ואמו
שוחררה..."
קתרינה
אומנם ניצלה מגזר הדין, אבל אלפי נשים שהואשמו בכישוף, הוצאו להורג בשלל מיתות
משונות, כמו עריפת ראשים או שריפה על המוקד. מכשפות היו רק קבוצה מובחנת אחת מתוך
כמה קבוצות מיעוטים שדינן היה לרדיפה ולהשמדה או לפחות לגירוש אכזרי. ביניהן היו
ה'מוריסקוס' – הנוצרים החדשים, היהודים והמוסלמים, שנותרו בספרד לאחר הגירושים
הגדולים; ה'מינים' – תנועות נוצריות שונות, למשל הוולדנזים והאלביגנזים; הצוענים
הנוודים, שהוגדרו כשרצים, והטרמינולוגיה נגדם מזכירה באופן מפליא את השיח
הגזעני־נאצי במאה ה־20 (לצוענים גם קווי דמיון מפתיעים ליהודים, כפי שמפורט בספר);
ה'טמאים' וה'סוטים'.
כמות
עצומה של משאבים בכוח אדם ובממון הושקעה ברדיפות המיעוטים: חקיקה, בתי משפט,
שופטים, לבלרים, מלשינים, מדפיסים, צנזורים, תליינים ועוד. כל אלו הועסקו
באינטנסיביות באיתור, בחקירות, בעינויים, בהשפלה, בגירוש ובהרג של מאות אלפי נשים
וגברים, זקנים וטף, שלא הרעו לאף אחד. הסבר מרכזי אחד היה לכל הרדיפות הללו – הפחד
מפני השטן ומשרתיו. בהיעדר ידע מדעי על גורמים למחלות ולמגפות, ייחסו את אלו
לקבוצות החותרות תחת אושיות החברה, עליהן חוסה השטן ובעזרתן הוא פועל את כל אותן
הזוועות. לקבוצות אלו לא היה כל פתרון מלבד גירוש או השמדה.
רדיפות
המיעוטים הביאו לתנועות הגירה גדולות ברחבי אירופה. יהודים ומוסלמים רבים היגרו
לרחבי העולם. למשל, לאחר גירושי ספרד ופורטוגל, היגרו עשרות אלפי יהודים לצפון
אפריקה, לאימפריה העות'מאנית, לאיטליה ולהולנד. אנחנו מכירים את תופעת הפליטים
בימינו (בספר מצוטט דו"ח האו"ם, לפיו מספר העקורים בעולם בשנת 2022 הגיע
ליותר מ־10 מיליון בני אדם!). בעוד רוב הפליטים בימינו הם מאזורים מוכי רעב או
מלחמות, ההגירות הכפויות בעת החדשה המוקדמת היו רובן ככולן תוצאה של רדיפות
וגזירות גירוש מטעמי דת. קשה להפריז בסבל והייסורים העצומים שליוו את הגולים הללו.
תנועה זו גם השפיעה משמעותית גם על הדמוגרפיה העולמית.
מלבד
סקירה יפה של מגוון הרדיפות, בחלוקה לקבוצות, הספר עוסק גם בשאלות כלליות יותר.
למשל, בתפנית שאירעה במחצית המאה העשרים בהיסטוריוגרפיה של "ציד
המכשפות". את זו מסבירה המחברת בזיקה לעליית המחקר של השכבות הרחבות של
החברה, ובאופן ספציפי יותר – באופנה המתפתחת של לימודי נשים ומגדר (עמ' 137). שאלה
מעניינת נוספת שנשארת פתוחה היא מדוע הסתיים עידן האכזריות הפומבית ברוב ארצות
אירופה במאה ה־18? "האומנם נבע הדבר מתהליך העידון, כלומר מסלידה גוברת מפני
ביטויי אלימות, כפי שגרס נורברט אליאס? או שמא צדק מישל פוקו בספריו על 'החברה
הממשמעת' שסגרה את האלמנטים הלא רצויים לה בבתי סוהר, בבתי משוגעים, בבתי חולים
ובבתי ספר? כך או כך", מסיימת המחברת, "דומה שהייתה זו רק הפוגה
זמנית" (עמ' 33).
המחברת
באה לשנות דבר מה נוסף בתפיסת ההיסטוריה של עם ישראל. אני מזכיר כאן בקצרה את עמדתו
הידועה של סאלו בארון נגד מה שכינה "התפיסה הבכיינית של ההיסטוריה
היהודית" (הנושא רחב וגולש מעבר לענייננו; ראו בקובץ מאמריו של בארון בעברית,
'ממדיה העולמיים של ההיסטוריה היהודית', שזר: ירושלים תשנ"ו – בו מופיע גם
דיון בעמדתו של בארון ובתמורות שחלו בה). אליאב־פלדון מזכירה את בארון רק בפרק על
רדיפת מינים נוצרים, בהקשר ובהשוואה להיסטוריוגרפיה "שטופת דמעות" של המרטירולוגיה
הנוצרית, אבל בהקדמת הספר היא מאירה זווית דומה. לדבריה, מלבד הצורך המדעי בספר,
הוא בא גם לתקן רושם שגוי. "כתוצאה מן ההפרדה הנהוגה בלימודי ההיסטוריה בבתי
הספר ובאוניברסיטאות בארץ בין היסטוריה 'כללית' לתולדות עם ישראל, מקבלים רבים
מבוגרי מערכת החינוך תמונה חלקית ומעוותת של העבר. שנאת ישראל, ביטויי אנטישמיות,
פוגרומים ומעשי טבח, גירוש קהילות שלמות או סגירת היהודים בגטאות, נלמדים תדיר
במנותק מן המציאות הכללית, הלא היא התרבות והאמונות שרווחו בחברה הסובבת את
הקהילות היהודיות. לפיכך מצטיירות לעתים רדיפות היהודים כתופעות לא מובנות,
כהתפרצויות של פגעי טבע" (עמ' 1). מטרת הספר היא, בין היתר, להבהיר את המציאות
ואת המנטליות שיצרו את התנאים לרדיפתם של מאות אלפים מקבוצות שונות, לא רק
יהודיות. לפי העולה מהספר, המניע העיקרי של כל הרדיפות הוא הפחד מפני הבלתי נראה
לעין. היא מבקשת להשתמש בביטוי של חנה ארדנט, הבנאליות של הרוע, אך במשמעות קצת
שונה: בנאלי במובן של אוניברסלי ומובן מאליו. רק אנשים מעטים השמיעו קול נגד מעשי הרשע
והפגיעה ב"אחר".
חשבתי
להוסיף הרהור קל בעניין זה. אני עדיין מתחבט בדבר ואכתוב זאת ברמיזה. כידוע ישנו
פער בין 'זיכרון' ל'היסטוריה', בין השאר בפונקציה שממלא הזיכרון, בתחושות ההזדהות
שהוא מעורר ובמחויבות המעשית אליו. אני מתכוון כמובן להבחנתו של יוסף חיים ירושלמי
בספרו הידוע 'זכור'. אם ניצור רצף דמיוני בין 'זיכרון' ל'היסטוריה' נוכל למקם על
הציר הזה חוקרים שונים של ההיסטוריה של עם ישראל. מפולמוס "ההיסטוריה
הבכיינית" שהתקיים בין בארון לאחרים, יצחק בער למשל, עולה רושם שהמחלוקת
נעוצה בתפיסת התפקיד של ההיסטוריוגרפיה היהודית בעיני ההיסטוריונים, ואולי גם בתפיסה
הלאומית או היהודית של החוקרים עצמם. דומני שהמודעות לכך עשויה להשכין שלום בין
הגישות, כאשר עלינו לשאול את עצמנו בכל עיסוק היסטורי, במה אנו עוסקים כעת –
בזיכרון הלאומי שלנו או במדע היסטורי "אובייקטיבי". הספר שלפנינו, שעוסק
בכלל בהיסטוריה 'כללית', בוודאי מחויב ל'היסטוריה' ולא ל'זיכרון'. הדברים כמובן
מורכבים בהרבה, אך כאמור זהו הרהור ראשוני שאינו מפותח (עדיין).
תגובות
הוסף רשומת תגובה