אהוד פירר | כחיות הנוהמות ביער

 

אהוד פירר | כחיות הנוהמות ביער

שתיים; ישראל תשפ"ה

 

"שישה חודשים קודם לכן, בסתיו של אותה שנה, הוא החל ללמוד את מסכת בבא קמא, בפעם השנייה. מהות החיוב בנזיקין, אחריות ממונית, היחס בין אדם לרכושו והאופן שבו בעלות על חפץ עוברת מאדם לרעהו. כל אלו היו שאלות מורכבות ורבות משמעות שהתשובה להן היתה משוקעת אי־שם בתוך דפי הגמרא, בינות למאות דיונים סבוכים להדהים על בורות ועל שוורים, על ממון־המוטל־בספק ועל ייאוש־שלא־מדעת. ומישהו היה צריך לדלות אותן משם. מישהו היה צריך לצלול אל תוך מעמקיו של הים הסמיך והמבעבע הזה, ולחלץ משם חידושי תורה שלא שמעתָם אוזן. וכך מדי בוקר, בשעה שבע וחצי בדיוק, הוא היה מתיישב במקומו הקבוע בפינת בית המדרש ופותח את הגמרא. מזנק אל תוך אוקיינוס של קושיות ותירוצים, של פלפולים אין־סופיים, שתחתם הסתתרו מערכות של מושגים שהלכו ונעשו מופשטים יותר ויותר. מסביב היתה המולת בית המדרש. באותה שנה נלמדה בישיבה מסכת שבת, והוא יכול היה לשמוע סביבו אנשים מתווכחים בלהט על דיני טלטול, על כוח הִינוחַ ועל בישול בכלי שני. הוא לא הוטרד מזה. מאז ומעולם העדיף ללמוד לבד, לפלס את דרכו בכוחות עצמו. לימוד רציני, כך ידע, דורש ריכוז מוחלט. הלומד נדרש בכל רגע להצליב את מסקנותיו בסוגיה זו עם מסקנותיו בחמש או שש סוגיות אחרות. להשוות את דברי רש"י בנוגע לקניין קרקעות, עם הדברים שאמר במסכת אחרת לגבי קידושין. לעמת את מושג הייאוש־שלא־מדעת בסוגיית קניין גזלה עם הייאוש־שלא־מדעת בסוגיית השבת אבדה. רמה כזו לא היתה אפשרית בלימוד בחברותא... המסעות הגדולים בים התלמוד לא נועדו לאנשים רכי לב... הרעש סביבו שוב התגבש לקולות, משפטים, בני אדם. זהו, מישהו אמר, מספיק להבוקר. בוא נלמד קצת מחְשוֹבֶה. שמעת את אהוד ברק אתמול אצל ניסים משעל? הוא התאמץ שלא להקשיב. התרכז בגמרא, חזר ואמר לעצמו. רק בגמרא... הוא עצם את עיניו ושב ושחזר במוחו את מהלכי הסוגיה. שום דבר לא הסתדר כאן, לעזאזל. הוא לא הצליח להעלות בדעתו שום פירוש הגיוני לדברי הגמרא. והראשונים רק סיבכו את התמונה עוד יותר."

אם לדבר גלויות, על ספרו של פירר קראתי כבר כמה סקירות ופרסומים. בכמה מהם הוא תואר כרומן המוקדש לדור ישיבות ההסדר בשנות ה־90 והכיוונים השונים אליהם הן פנו בשנים הבאות ("ביוגרפיה של דור", הגדיר את הספר צור ארליך). היו גם שהאשימו את המחבר בהיעדרם של קולות "נורמליים". למרות החשש שהמגזריות תרחיק אותי, נפש האדם אחת היא, ודווקא אני – נטול התניות מגזריות או ציפיות ביוגרפיות – מצאתי בו המון את עצמי. כמי שלמד בישיבות ובהמשך עבר גם בהר הצופים נהניתי מאוד מהלכידה המדויקת של סצנות, חוויות, רגעים ותנועות נפש שחוויתי גם אני. החל בתיאור הלהט והתשוקה בתוככי בית המדרש האטום, כפי הציטוט הפותח, וגם ברגע שיואש מפנים את השינוי בין בית המדרש לבין ספסלי האוניברסיטה העברית.

"נו, אז מה קרה? מה שקרה זה שנסעתי יום אחד לאוניברסיטה וישבתי שם עם 'המדריך לנרשם' ועברתי על רשימת הקורסים, וזה פשוט... פשוט היה הדבר הכי מדכא בעולם. כל הקורסים האלה על חוזים, וסדר הדין האזרחי, וסדר הדין הפלילי, וליטיגציה או מה שזה לא יהיה. רציתי למות. ואז חשבתי לעצמי, רבאק, זה מה שאני הולך לעשות בשלוש השנים הקרובות? זה מה שאני הולך לעשות בשארית חיי? אשכרה, התחשק לי באותו רגע ללכת לשירותים ולתלות את עצמי שם... בכל אופן סתם, מתוך שעמום, התחלתי לדפדף במדריך, והגעתי לקורסים במדעי הרוח. ופתאום הכול התחיל להיות מעניין. אלוהים, ומשמעות החיים, והרב קוק ורבי נחמן מברסלב והתפסן בשדה השיפון. ופתאום הבנתי שזה בדיוק מה שהייתי רוצה לעשות בשלוש השנים הקרובות. וזהו, והשאר היסטוריה.

היא השעינה את סנטרה על כפות ידיה. אז בקיצור, אמרה, אתה לומד לִשְמָה, לא חושב על העתיד ומחפש את משמעות החיים. אפשר להגיד שבעצם מעולם לא עזבת את הישיבה?

מה? צחקתי. כן, אפשר להגיד שבאיזשהו מובן נשארתי בחור ישיבה" (עמ' 120).

מיהו מרכז הסיפור? לכאורה נראה שהגיבור הוא גידי מנדלסון, זה שיושב על הספרים בישיבה לילות כימים ושואף גבוה, ואילו בהמשך מופיע כסוג של סהרורי שמחפש את עצמו, בסיני, בהודו, או כגורו ברחובות ירושלים. הלהט נשאר שם תמיד, וכאשר הלהט מוצא את מקומו הוא כבר לא לוהט, אז הוא חייב להתפרץ במקום אחר. האם הוא גיבור הסיפור? אני לא בטוח. בצל שלו מתנהל לאטו יואש ה"נורמלי", צועד במסלול קלאסי, אבל בסוף הסיפור שלו הוא כנראה הסיפור של רובנו. כדי לנהל טוב את האמצע, אנחנו חייבים גם קצוות. "חיות הנוהמות ביער לילות שלמים" יכולות להגיע להנהגה וליזמות שלשמן נדרש אומץ רב, אבל הסיכון הגדול שבקצה, כמו זה שנטל על עצמו גידי מהסיפור, משאיר בסוף את רובנו "אנשים כשרים", פשוטים כאלו, שעוברים במוסדות הקלאסיים, מתחתנים, מביאים ילדים ומחפשים משמעות "טובה דיה".

למרות הקפיצות מגוף ראשון לגוף שלישי, הספר כולו כתוב בשפה של יואש, פשוט כזה, לפעמים קצת מנומנם ולפעמים קצת מלנכולי, אבל זהו הקסם שבו. גם יואש מבין בסוף, אחרי ניסיון לערוך את כתביו של גידי, הבלולים מקטעי הברקות וקטעים חסרי פשר, שלכל סיפור יש מקום. בתובנה היפה הזו נחתם הספר (ספוילר?): "... אולם אף על פי כן יואש היה מרוצה מהספרון ומן העבודה שהושקעה בו, וחשב לעצמו שבתוך המוני הספרים הגודשים את מדפי הספרייה הלאומית, ספרים המלאים במעשים ובמחשבות ובסיפורים שהיו ובסיפורים שלא היו ובמחקרים בעלי ערך ובמחקרים חסרי ערך, הנה בין כל הספרים הללו יש מקום גם לספרון הקטן הזה. ממש כפי שבין המוני הסיפורים המשוטטים בחלל העולם, סיפורים המלאים בתשובה ובבדידות ובשיממון ובאמונה ובאלימות ובגעגועים וביופי ובהחמצה, יש מקום גם לסיפורו של גידי מנדלסון, ואולי אף לזה של יואש מורגנשטרן. היושב בשמיים, כבר ימצא לכל הסיפורים הללו פשר".