חנן גפני | מפי סופרים: תפיסת התורה שבעל פה בראי המחקר

 

חנן גפני | מפי סופרים: תפיסת התורה שבעל פה בראי המחקר

שזר; ירושלים תשע"ט

 

את תנועת ההשכלה שנולדה במאה ה־18 או את אחותה הצעירה תנועת 'חכמת ישראל', שהחלה באופן רשמי במאה ה־19, ניתן לבחון בכמה דרכים. בא חנן גפני והעמידן על אחת – תפיסת התורה שבעל פה: אימתי נכתבה לראשונה, מי כתבה, ומה היו המשמעויות של תהליך הכתיבה לקיבוע אותה מסורת. דרך שאלה זו הוא חולף ביעף על דורות רבים של חכמים וחוקרים ששאלת כתיבת התורה שבעל פה העסיקה אותם.

בספרות חז"ל הדברים מעורפלים ועד היום חלוקים ביניהם חוקרים על מקורות קטועים ורמזים קלושים העשויים להכריע שאלה זו. בימי הביניים נחלקו חכמי ישראל בשאלה זו. בקרב חכמי צפון אפריקה וספרד נפוצה ההנחה כי המשנה נכתבה עוד בזמנו של רבי יהודה הנשיא עצמו. ברם חכמי צרפת ואשכנז החזיקו בעמדה לפיה עד לאחר תקופת האמוראים נשמר האיסור על כתיבת התורה שבעל פה בקפדנות. אחד המקורות הידועים בשאלה זו מצוי באיגרת של רב שרירא גאון על שלשלת הקבלה. למרות שהאיגרת הייתה מוכרת בימי הביניים, נראה כי החכמים לא נתנו דעתם לשיטתו בשאלה זו. רק לאחר הדפסת האיגרת, בשנת 1566, הצביעו כמה חכמים על הנכתב בה כי המשנה נכתבה בימי רבי. אלא שבמאה ה־19 התגלו כמה כתבי יד חדשים של האיגרת, והתברר כי ישנם שני ענפי נוסח לאיגרת. בין ההבדלים ביניהם בולט ההבדל בשאלתנו, כאשר לפי הנוסח החדש שהתגלה עולה כי המשנה נכתבה רק דורות רבים לאחר פטירתו של רבי.

מהו יסודו של הדיון על כתיבת התורה שבעל פה? הכול מתחיל בדרשה המופיעה בתלמוד לפיה "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב". בדיעבד הועלתה התורה שבעל פה על הכתב מטעמי היחלשות הדורות, אך על פשרו של האיסור מלכתחילה תהו כבר חכמים בימי הביניים, והטעמים השונים שנתנו משקפים אידאלים שונים. רבים מהחכמים פירשו זאת כניסיון לבסס היררכיה בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. חכמי ספרד הפליגו במעלת לימוד התורה שבכתב על פני התורה שבעל פה. בהתאם לכך הם טענו שכתיבת התורה שבעל פה נאסרה לשם כך. חכמי צרפת ואשכנז, לעומת זאת, עודדו את הלימוד בתורה שבעל פה, וטענו כי האיסור לכתוב את התורה שבעל פה נובע דווקא ממעלתו ומהרצון לשמור אותו אך ורק בחברה היהודית, כשהוא נמסר מפה לאוזן וללא חשש שיגיע לידיים נוכריות.

עידן הנאורות של המאה ה־18 הביא עמו עיסוק משמעותי בשאלת הסמכות של ההלכה ובאפשרויות לשנות אותה כדי להתאימה לרוח הזמן. במסגרת דיון זה נרשמה תמורה מפליגה בתפיסת התורה שבעל פה. שניים מתלמידיו של ר' דוד פרנקל התבלטו בדיון זה: מרדכי גימפל שנאבר־לויזון ומשה מנדלסון. שניהם טענו שהתורה שבעל פה נועדה לאפשר גמישות הלכתית והתאמה לנסיבות המשתנות, ומסיבה זו נאסר לכתוב אותה. הם עצמם העלו הצעה זאת ברמה התיאורטית ולא תבעו מימוש מעשי לעיקרון זה, אבל באותה תקופה החלה הרפורמה, וכמה ממוביליה ביקשו ליישם את העיקרון הזה. אהרן חורין למשל טען שהתורה שבעל פה נמסרה בעל פה משום שהיא נתונה לחכמי כל דור כפי העניין והזמן, ולאור עיקרון זה הוא הציע כמה שינויים בהלכה. דיון זה לא הכריח את הטענה כי המשנה לא נכתבה בימי רבי, לכל היותר ראו את הכתיבה בזמנו כאילוץ, אך לא כפעולה המערערת על הטענה העקרונית בדבר גמישותה של התורה שבעל פה. הדור הבא של המשכילים, בהם פרידלנדר, יוסט, צונץ וגייגר, כבר ביקשו רפורמה משמעותית יותר. אבל את התמורה בשאלת זמן כתיבת המשנה חוללו רק בדור הבא שד"ל, יש"ר, קרוכמל, שי"ר, לף וגרץ, אשר טענו נחרצות כי התורה שבעל פה נכתבה דורות רבים לאחר ימי רבי, ואילו בזמן התנאים והאמוראים לא היו בידיהם ספרים כתובים מלבד המקרא. למרות שגם בין המקדימים של זמן הכתיבה היו רפורמים, כאלו שראו בכתיבה שפל או אילוץ, הרי שהטענה החדשה והמאחרת חיזקה את עמדתם של הרבנים המתחדשים בדבר האפשרות לחידוש המסורת ולהתאמתה לשינויי הזמן. מלומדים אורתודוקסים, לעומתם, נטו להקדים את זמן כתיבת המסורת לתקופת רבי, ובכך ביקשו להתגאות בחוסנה וביציבותה של המסורת.

אם כן ההשלכות המעשיות הניעו באופן משמעותי את הדיונים על קדמותה של כתיבת המסורת. במאה ה־19 נשמעה לראשונה עמדה שביקשה דיון הוגן ונקי משיקולי רפורמה. אחד מנושאי עמדה זו היה זכריה פרנקל, שלמרות שנטה לשינויים בהלכה ופעל לשנות הלכות מפעם לפעם, חש מחויב למסקנתו המחקרית אשר הקדימה את זמן כתיבת המסורת. הוא הרגיש בעובדה שהמסקנה המחקרית לא עולה בקנה אחד עם תפיסתו ההלכתית, ונאלץ להסביר שלמרות הכתיבה המוקדמת של התורה שבעל פה, עדיין נותר מרחב תמרון ופרשנות המאפשר גם שינויים המותאמים לרוח הזמן.

מדעי היהדות הרשמיים יצרו מהפכה בתפיסת המסורת, בעיקר בבחינתה את המסורת במונחים של זמן ומרחב. התבוננות זו חשפה תמורות שהתחוללו במסורת, הצביעה על חלקו של הגורם האנושי בגיבושה, וגם העידה על יחסי גומלין שניהלה היהדות עם סביבתה הנוכרית. המודעות הגוברת לשינויי נוסח תרמה אף היא לשאלה שלנו, כאשר אופי השינויים עשוי להעיד על אופן המסירה. ועדיין, חכמים ששיערו כי התורה שבעל פה לא נכתבה עד לאחר תקופת התנאים והאמוראים נטו להבליט חילופי נוסח פונטיים הנובעים ממסירה שבעל פה, בעוד חכמים שהקדימו את זמן הכתיבה נטו להבליט שיבושים האופייניים לחיבור כתוב, כמו חילופים גרפיים. במקביל לצמיחת עולם שלם של מחקר ספרות הגאונים, שהשפיע רבות על תפיסת התורה שבעל פה, החלו חוקרים לעיין גם במקורות חיצוניים: עדויותיהם של אבות הכנסייה, הפולמוס הרבני־קראי, השוואות בין התורה שבעל פה לספרות החדית' המוסלמית.

להשוואה בין התורה שבעל פה לספרות החדית' המוסלמית מוקדש בספר פרק מרתק במיוחד. מקומם של היהודים בפיתוח חקר האסלאם בולט מאוד. בתחום ההשוואה בין היהדות לאסלאם, כתב אברהם גייגר דיסרטציה חלוצית על השאלה 'מה לקח מוחמד מן היהדות' (1836). אגב, לאחר כמה שנים פרסם מאמר שבו הראה כי הסורות שבקוראן נסדרו לפי אורכן, וברוח זו הסביר גם את רצף המסכתות במשנה – בהתאם למספר הפרקים. הפתרון שלו זכה להערכה רבה ועד ימינו לא נמצא פתרון מדעי טוב יותר. לענייננו, מסורות החדית' מתעדות מנהגים, דעות והליכות של מוחמד. בתחילה נמסרו אלו בעל פה, אך כמאה שנה לאחר פטירת מוחמד החלה העלאת המסורות על הכתב, תהליך שלווה בפולמוס תאולוגי בקרב חכמי האסלאם. הכתיבה הייתה כורח אל מול הסיכון שהחומר ייאבד, אך להתנגדות הראשונית הוצעו כמה הסברים אפשריים: חשש מעיניים זרות ובלתי מוסמכות; פגיעה במעמד הקוראן; זיקה לעידן הג'אהיליה שהושתתה על זיכרון ולא על כתב. לצד אלו הוצע גם כי לעמדה זו זיקה לעמדת היהדות ששללה את כתיבת המשנה. אבל הדרך שבה עשו זאת חוקרים יהודים היא לא פחות ממרתקת. יצחק יהודה גולדציהר, יהודי ממוצא הונגרי (אביו היה תלמיד ה'חתם סופר'), נחשב לגדול חוקרי האסלאם במאה ה־19. יחסו ליהדות היה אמביוולנטי, אך ידיעותיו הרבות ביהדות בוודאי השפיעו על מחקריו. בספרו 'המחקרים המוחמדיים' (1889–1890) שיער כי ההתנגדות לכתיבת החדית' נבעה מחוגים מוסלמיים שהדגישו את חלקו של שיקול הדעת בפסיקת ההלכה, וחששו שכתיבת החדית' תקבע מסורת הלכה וחופש הפסיקה ייפגע. טיעון זה או דומה לו לא נשמעו מעולם בחקר האסלאם, ואין ספק שהוא נבע מהיכרותו של גולדציהר עם הפולמוס שהתנהל בעניינה של התורה שבעל פה במחקר היהדות המודרני. בשנת 1907 שב גולדציהר לדון בנושא זה, אך הפעם הוא כבר נצמד יותר למקורות המוסלמיים הקדומים, ולכן הציע כי ההתנגדות לכתיבת החדית' נבעה הן מהניסיון לשמר את עליונותו של הקוראן, הן מחשש לשיבושים העשויים לפקוד בעיקר את המסורת הכתובה, והן כדי לאפשר התעלמות ממסורות הנוגדות את מצפונם של מלומדים. במאמר שפרסם ב־1908 הציע לייחס את המסורת האוראלית להשפעה של החוק הרומי, שהותיר את חותמו הן על היהדות הן על האסלאם. אחרי שגולדציהר הפריח לחלל את עצם ההשוואה בין החדית' לתורה שבעל פה, הלכה השוואה זו והופנמה כמעט לחלוטין בקרב חוקרים יהודים במאה ה־20. עם זאת, עצם הרעיון על שאלת הכתיבה של החדית' לא נידון אצל אלו כלל. "תפיסה זו נותרה במידה רבה נחלת החוקר היהודי־הונגרי ושיקפה באופן ניכר את הלכי הרוח בדורו ובזמנו שלו. דומה שרק לפרק זמן קצר העתיקה התאוריה היהודית־ליברלית את מקום מושבה מאוהלי שם לאוהלי קידר", כפי שמסכם גפני.

למרות העיסוק הצמוד בשאלה המרכזית של הספר, הדיון פותח צוהר לכיוונים מעניינים נוספים. למשל בשאלה האם גם בימינו ישנה עדיפות למסורת אוראלית על פני מסורת כתובה. אחד המצדדים הגדולים במסורת אוראלית היה החתם סופר, אשר עמדתו העקרונית הייתה נגד הדפסת ספרים. למרות שלמרבה האירוניה מפעלו הספרותי מרשים בהיקפו, ועד היום הוא טרם מוצה, הרי שרק סמוך לפטירתו ניאות להפצרת צאצאיו להדפיס את יצירתו. תפארתם של הדורות הראשונים, כך אמר, הייתה הקבלה שקיבלו מפי רבם, ואילו בימינו אנשים משוכנעים שדי בכך שמחזיקים ברשותם ספרים כדי לחדש משכלם חידושים. הוא גם הצר פעם על הקלקול שהביא עמו הדפוס. לדבריו, טרום הדפוס ערכו של חיבור היה נמדד באיכותו – ככל שהספר התקבל היו החכמים מצווים להעתיקו לעצמם, ספר שלא התקבל גם לא הייתה סיבה להעתיק אותו וכך הוא נעלם. בתקופת הדפוס, לעומת זאת, המחבר בעצמו מדפיס עותקים רבים, לא לפי מדת חוכמתו אלא לפי יכולותיו הכלכליות, וכך נותרנו ללא המנגנון האבולוציוני השומר על סף ארון הספרים.

ספרו של גפני משמש הצצה מרהיבה להתפתחות המחשבה הביקורתית בתחומם של מדעי היהדות ושורשיהם. גם אם בעיניכם שאלת כתיבת המסורת אינה השאלה המרכזית שהנחתה את הזרמים הללו, ולכך אני נוטה, ניתן בהחלט ליהנות מ"השימוש המשני" של הספר – סקירה היסטורית רחבה של המחקר הביקורתי של מקורות היהדות, החל מניצניו הראשונים, דרך התנועות הרשמיות של מדעי היהדות ועד לראשית המאה ה־20. הכתיבה רהוטה ונעימה, וגם מבנה הספר והסיכומים תורמים רבות.