סימה זלצברג בלאק | הן עדיין יושבות ותופרות: מעולמן של נשות חסידות תולדות אהרון

 

סימה זלצברג בלאק | הן עדיין יושבות ותופרות: מעולמן של נשות חסידות תולדות אהרון

מוסד ביאליק; ירושלים תשפ"ה

 

את חסידות תולדות אהרון אני מכיר כבר שנים רבות. אבל מבחוץ. הסתובבתי הרבה באזור, אולי ביקרתי בבית המדרש שלה באירועי שמחת בית השואבה או באקראי, אפילו דיברתי עם אחדים מהחסידות פה ושם, אבל אף פעם לא באמת הכרתי לעומק. ספרה החדש של זלצברג־בלאק מעניק לנו סקירה מעמיקה על חסידות זו, חסידות המשתייכת לפלג הקיצוני ביותר של החברה החרדית. לאחר קריאת הספר חשתי כי הסקרנות שלי באה לראשונה על סיפוקה. המחברת שהתה בתוך הקהילה יותר משבע שנים, שבהן היא התערבבה בין נשות הקהילה, הצליחה להגיע לליבן, לשאול, לתהות, לנתח ולכתוב. המחקר הגדול הזה, שגם עבר עדכונים במשך השנים שחלפו מאז נערך, מגיע אלינו כעת בצורת ספר מכובד ומרתק ביותר.

המחקר ביקש לבדוק את מכלול הנושאים הכרוכים בנשות תולדות אהרון, בעזרת התייחסות לשלושה מוקדים עיקריים: חינוכן והשכלתן של נשות החסידות; הופעתן החיצונית; תהליך ההשתדכות בחסידות. לכל אחד מאלו מוקדש פרק מכובד ומקיף, לא לפני מבוא ורקע על חסידות תולדות אהרון. מרתק לא פחות הוא הפרק שקודם לפרקים הללו – הפרק שמספר על הניסיונות ליצירת קשר עם חברי החסידות. חסידות תולדות אהרון היא חסידות שמורה וזהירה במיוחד בכל מה שקשור ליצירת קשר עם העולם שבחוץ, על אחת כמה וכמה עם גורם אקדמי שעשוי גם להציגה באור שלילי או למצער שונה מכפי המקובל עליהם. היא מתארת שוטטות מתמשכת ברחובות הסמוכים לחסידות, תשאול נשים שנתקל בחשדנות ובחוסר שיתוף פעולה, ניסיונות דומים דרך בעלי עסקים או עסקנים שונים, ייאוש ותסכול לא קלים, אבל בסוף נפתחה הדלת והיא מצאה מספר נתיבים אל עומק החסידות.

מהמעלות הגדולות של ספר אנתרופולוגי היא יכולת ההקשבה לא רק למעשים אלא גם לערכים. בדרך כלל החוקרים בוחנים את הנחקרים מתוך נקודות המבט ועולם הערכים שלהם. המחברת מדגישה זאת גם במבוא לספר ומבהירה כי "הסיפור שהטקסט אשר לפנינו מייצג הוא בבחינת סדרה של מפגשים בין עולם ההבנות שלי ובין תפיסת המציאות של חברי הקבוצה, המפרנסים ומשנים אלה את אלה". המודעות לפער נשקפת בהקשבה הסובלנית שמלווה את כל המחקר, ובחמלה של החוקרת גם כאשר היא נדרשת לשפוט ולהעריך מנהגים תמוהים לכאורה בחברה הנחקרת. בין הנושאים הנחקרים בספר, עולה בסיכומו השאלה על אודות עזיבת הקבוצה. המחקר העלה נתון מעניין לפיו אחוזי העוזבות נמוכים משמעותית גם ביחס לקבוצות חרדיות אחרות. נתון זה מוסבר גם בהקפדה על נישואין תוך־קבוצתיים (אנדוגמיים). לצד נתון זה מוצג גם הנתון הגבוה של שביעות הרצון שבוטאה בקרב רבות מנשות הקבוצה. המחברת מציגה את ההסבר המקובל לפיו שביעות הרצון היא בגדר 'תודעה כוזבת' של נשים ש"תופסות את המציאות בעולמן בהתאם לתפיסה ההגמונית, השלטת בתרבותן, ולפיכך הן אינן מודעות ל'חומרת מצבן'". אבל היא מאתגרת תפיסה זו בטענה שהתייחסות כזאת נובעת מתוך עולם הערכים והנורמות של החברה המודרנית, והיא משליכה על מציאות חייהן תפיסות פמיניסטיות מערביות קלסיות. שהרי ניתן לפרש את שביעות רצונן "גם כתולדה של תחושות המשפחתיות והביטחון שהקבוצה נוסכת בהן, כתולדת של תחושת השייכות לקבוצת עילית שהופנמה בהן ושל תודעת ייעוד המפעמת בהן וכתולדת קיומם של ערוצים שונים, המאפשרים להן למלא מגוון תפקידים ולהגיע להגשמה עצמית" (עמ' 343).

במהלך קריאת הספר עלתה בי מחשבה נוספת. במבוא לספר מתארת המחברת: "... האישה סיפרה על התפתחות רבה בתחום התעסוקתי בקרב נשות חסידות בעלז, החסידות עימה נמנתה, ציינה ששיעור גבוה של נשים בחסידות עובדות מחוץ לבית במנעד רחב של עיסוקים, והוסיפה כי 'כך קורה כמעט בכל החוגים החרדיים, חוץ מבחסידות תולדות אהרן. שם הנשים עדיין יושבות בבית, יושבות ותופרות'". המפגש עם המשפט ששמעה, הביא את המחברת לחקור את נשות חסידות תולדות אהרון, וגם העניק בהמשך לספר את שמו. ייתכן שתראו במילים 'יושבות ותופרות' את החלק הדומיננטי בכותר הספר, אבל אני נעצרתי במילה 'עדיין'. כתבתי פעם בהקשר לספר אחר על הציבור החרדי, כי לא נכון לראות את המגזרים השונים כמעגלים סגורים, אלא כמו קווים סמוכים בגובה שונה. כלומר, כל תופעת שינוי שמתחילה בקהילה הפרוגרסיבית, חודרת אט אט למיינסטרים, בהמשך גם לציבור הדתי וכמה עשרות שנים אחר כך גם לציבור החרדי. אבל הציבור החרדי אף הוא מחולק לתתי־מגזרים, וחסידויות קיצוניות מתנהלות בקצב חשדני ואיטי עוד יותר. נשות החסידות יושבות ותופרות – עדיין... במהלך הספר, שמכיל ממצאי מחקר שהתנהל במשך כמה שנים, משתקפים תהליכי פתיחות איטיים. למשל, בעוד בעבר היה מקובל שהודעה על אירוסין הייתה נוחתת באותו יום על הנער והנערה המשודכים, ללא פגישה מקדימה מצידם, הרי שהאדמו"ר הנוכחי אישר לזוג להיפגש במשך כמה דקות לפני ההחלטה. אחת מנשות הקבוצה התבטאה שלמרות התפשטות המנהג ה"חדש" היא סירבה לאפשר לכלתה לפגוש את בנה החתן: "אצלי, עד חדר הייחוד הבנים לא יודעים איך הבחורה נראית [...] וכך זה גם ימשיך. אבל היום, איך אומרים, הדורות יורדים, הדורות בכלל יורדים, אז גם אצלנו יורדים אבל יותר לאט" (עמ' 327). כלומר, תהליך השינוי מתרחש בכל עת, ישנה התנגדות טבעית מצד חלקים בקבוצה, אבל בסופו של דבר התהליך קורה, והמחברת משקפת את התהליכיות הזאת לאורך כל הספר.

הערה טכנית לסיום. הספר מכיל שמות רבים של מרואיינים ומרואיינות, שמות שהוחלפו בשמות בדויים משום צנעת הפרט, כפי שמבהירה המחברת במבוא. עקבות להצנעה זאת ניתן למצוא במשפט הבא, המצוטט מתוך ספר בענייני שידוכים של החסידות: "מקור לזהירותנו הקפדנית שלא לקלקל שידוך הוא אולי מענין שידוכה של פסיה – כשבתואל אביה ניסה למנוע את השידוך, בא מלאך והרגו, כדי למנוע את התערבותו" (מצוטט בעמ' 244). איך נפלה לכאן פסיה במקום רבקה? אני משער שאחת המרואיינות למחקר שמה רבקה, וכדי לטשטש את פרטיה, הוחלף שמה לפסיה. ההחלפה נעשתה באופן אוטומטי לאורך כל הספר, וכך זכתה גם רבקה אימנו לשם היפה 'פסיה'. מכאן קריאה להיזהר מפעולות החלפה אוטומטיות.

לסיכום, אני לא סוציולוג או אנתרופולוג, אוכל רק לספר מנקודת מבטי כקורא הדיוט שהוקסמתי מהספר והתקשיתי להניחו מידי, אם מחמת העניין שגיליתי בקבוצה הנחקרת, אם מחמת הקשב והעדינות המלווים את הכתיבה, ואם בזכות העריכה הרהוטה והמעולה.