רבי אלעזר בירבי קליר: פיוטים לחג הסוכות ולשמיני עצרת | מהדורת שולמית אליצור
רבי
אלעזר בירבי קליר: פיוטים לחג הסוכות ולשמיני עצרת | מהדורת שולמית אליצור
האיגוד
העולמי למדעי היהדות; ירושלים תשפ"ד
את
ההתרגשות שמעוררים בי ספרים אני לרוב שומר לעצמי, אבל יש מקרים חריגים. שמחה גדולה
עוררה בי הופעת ספרה החדש של פרופ' שולמית אליצור. אליצור היא גדולת חוקרי הפיוט
בדורנו, הן בהיקף הן בעומק, והחריצות שלה היא בלתי נתפסת. הופעת חלק שלישי בסדרת
פיוטי הקליר בתוך עשור, לאחר החלקים עבי הכרס של ראש השנה ויום כיפור, ובנוסף לספר
עב הכרס סוד משלשי קודש על הקדושתא (תשע"ט), היא לא פחות ממעוררת השתאות.
הספר שלפנינו נמנה כחלק השלישי בסדרה, ועם זאת הוא מחולק, כנראה עקב עוביו, לשני
כרכים: חג הסוכות ושמיני עצרת (1206 עמ' בסך הכל).
בראש
ובראשונה מהווה הספר מהדורה מדעית־ביקורתית לפיוטי רבי אלעזר הקלירי לימי הסוכות
ושמיני עצרת. הקלירי, גדול הפייטנים בתקופה הקלאסית אם לא בכל הדורות, כתב אינספור
יצירות פייטניות לשבתות ולמועדים, אלא שעם גילוי הגניזה התברר כי רק חלקם הקטן
נשמר במחזורים והתגלגל עד אלינו. מההיקף הרחב של הפיוטים עולה כי הקלירי לא הסתפק
ביצירות ישנות שלו, הוא טרח וכתב שוב ושוב יצירות חדשות שבאו להחליף את קודמותיהן.
כאמור רק מיעוטן שרדו, אך גם אלו ששרדו השתבשו, חלק מהקטעים המקוריים שהיו בהן
הושמטו, ונוספו בהן קטעים מאוחרים. בספר שלפנינו חמישים יצירות קליריות לימי
הסוכות, חלקן קצרות וחלקן ארוכות, חלקן פשוטות וחלקן עשירות ומלאות רמזי מדרשים.
בזמנו של הקלירי נחגגה שמחת תורה בשבת שבה קראו את פרשת 'וזאת הברכה' ולא בשמיני
עצרת, וזאת כפי המנהג הארצישראלי הקדום לסיים את התורה אחת לשלוש שנים בקירוב.
מאחר וכיום חוגגים את שמחת תורה ביום טוב האחרון הסמוך לחג הסוכות (שמיני עצרת
בארץ ישראל), הובאו בסוף הספר גם כמה פיוטים לשמחת תורה המיוחסים לקלירי, אשר
מוקדשים בעיקר לפטירת משה רבינו. נוסח הפיוטים נבדק לעומק על פי מגוון רחב מאוד של
עדי נוסח – קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים.
לפיוטים
נלווה גם ביאור מקיף, ענייני ופילולוגי. ראויים לציון מיוחד מאות האזכורים של
חוקרים אוטודידקטים תלמידי ישיבות ובוגרי ישיבות, שכפי הנראה השתתפו באופן פעיל
בהכנת הפיוטים לדפוס. עולה על כולם הרב יעקב ישראל סטל, מומחה לפיוט ולתורת הסוד
של אשכנז, שמוזכר מאות פעמים. אחריו גם אברהם לוין, פנומן נדיר בכל תחום במדעי
היהדות, הרב אליהו ובר, יהודה שימל ועוד (גילוי נאות, אני בידידות עם חלקם). זו
תופעה יוצאת דופן, ואין ספק שאחרי עיון מדוקדק של חוקרים ותלמידי חכמים נוספים,
רמת הביאור נמצאת במקום גבוה מעל ומעבר למקובל במהדורות של פיוטים. הנה אנחנו
קוראים בקדושתא ליו"ט ראשון של סוכות (עמ' 349) על התקווה של עם ישראל
"להיות רועה / שׂאֵתה בטוב מרעה". הביאור הפשוט הוא כי הפייטן מייחל
ומבקש לשאת את ישראל למקום המרעה הטוב – ארץ ישראל וירושלים (יח' לד, יד), אבל עד
קטע זה התייחס הפייטן לישראל בלשון רבים ולא ביחיד נקבה. משום כך מציע אברהם לוין
להעדיף נוסח מן הגניזה: "שאונה בטוב מרעה", שלפי זה הכוונה לזכות מצוות
סוכה שתרעה את המון מקיימיה ('שאונה') במרעה טוב. לצד זה מובאים נוסחים נוספים
ואופני ניקוד אחרים של מילה זו שכפי הנראה השתבשו (החילוף שאונה/שאתה מסתבר מבחינה
גרפית, אף כי לא צוין כן בספר). דוגמה נוספת. בקדושתא לשבת חול המועד (עמ' 469)
אנחנו קוראים משפט מוקשה שהשלמתו משוערת: "למלט אסיריה משבעים חרוצות".
הכוונה כמתבקש היא להצלת ישראל האסורים בגלות משבעים אומות, אך מדוע נקראו האומות
בכינוי זה? בביאור מובאים לא פחות מחמישה פירושים: האומות גוזרות על ישראל כיליון
חרוץ, או שהן עצמן ראויות לכיליון חרוץ; הן פוצעות ודוקרות את ישראל כמורג חרוץ
(יש' מא, טו – הצעת אברהם לוין); סופן להישפט בעמק החרוץ (עפ"י יואל ד, יד –
הצעת הרב אליהו ובר); מספרן קבוע ונחרץ (בדומה לסילוק קלירי לשקלים 'וקצבת וחרצת'
– הצעה נוספת של אברהם לוין). והרי לנו דוגמה לעושר הפרשני הנתרם גם מחֶבר תלמידי
חכמים.
מעל
הכול מתבלט המבוא המחקרי המפורט והארוך, שתופס למעלה מ־300 עמודים. נראה שהמחברת
נבהלה מאורך המבוא, ועל כן טרחה להוסיף בסופו כי "במבוא השתדלתי להצביע על
מהלכיו של הפייטן, אבל עיקר הספר הוא מהדורת הפיוטים, והיא מזמנת לקוראים מסע
מרתק..." (עמ' 313). הבהרה שלא תמצאו כנראה בספרים אחרים. מן הראוי לציין כי
המבוא הארוך נועד למיטיבי לכת שכן הוא עושה שימוש בשפה האקדמית של חקר הפיוט, וכדי
לצלוח אותו נדרש לכל הפחות להכיר את ספרו המבואי הגדול של פליישר לשירת הקודש
העברית בימי הביניים, אם לא גם מחקרים ומבואות נוספים של חקר הפיוט. עוד יודגש כי
המבוא הארוך הזה עוסק רק בתכני הספר הנוכחי ולא בקווים כלליים בפייטנותו של הקלירי
ובאישיותו. יש לצפות שיום יבוא ונזכה לספר מקיף ומעודכן על הקלירי, שיכלול את
המחקרים הרבים שהעשירו את הידע לגביו בעשרות השנים האחרונות. אסתפק בסקירת כמה
נקודות שבמבוא.
הפרק
הראשון סוקר בקצרה את סוגי הפיוטים שבחלק זה של פיוטי הקלירי – שבעתות, קדושתאות,
קרובות י"ח, יוצרות, פיוטי מעריב והושענות. אבל איך משחזרים פיוט ואיך מזהים
את מחברו? הפרק השני הוא מופת של עבודת בילוש הבוחן את כל הפיוטים בספר, אלו
המיוחסים בוודאות לקלירי ואלו המובאים רק מספק. לפעמים יש לנו בראשי המחרוזות
חתימה מפורשת של "אלעזר בירבי קיליר" או "הודיה" כפי שנהג
לחתום, אך לפעמים אנחנו מסתמכים על עדויות של מעתיקים, ובעיקר על ניתוח אופי מעמיק
של הקלירי. ויש גם דרך נוספת. למשל בקטע של קדושתא לשבת חול המועד סוכות, מסתמכת
המחברת על אליזבת הולנדר ששחזרה קטע של פיוט ששרד רק ב'דיבורים המתחילים' שבפירוש
על הפיוט בכ"י מאוחר יותר. בסמוך היא גם מזכירה עבודת שחזור מרשימה של מיכאל
רנד ז"ל (שאגב היה שותף מלא לכרכים הקודמים בסדרה, ואילו בכרך זה פרש לאחר
שתרם רבות מאוד להעמדת הנוסח. מאוחר יותר הוא נפטר למרבה הצער בטרם עת), שמצא קטע
גניזה שכוח שמכוחו התברר כי כותב הפירוש הנ"ל לא דייק וגם דילג על כמה טורים
שלא פירש (עמ' 17–18). ויש דרכים לזיהוי או לשלילתו באמצעות בדיקת התוכן. למשל
בהושענא 'אום נצורה' המיועדת לשבת, נזכר: "על שתי ככרות בוצעת בשבת",
מנהג שהוא בבלי מובהק ואינו מתאים ליצירת הקלירי. מעבר לכך, בגניזה נדירות מאוד
הושענות לשבת, וספק גדול אם בימי הקלירי נהגו לומר הושענות בשבת (עמ' 23–24). ויש
גם מקרים הפוכים, שידוע לנו על פיוט שהוא קלירי לפי תבניתו וחתימתו, ולמרבה הפלא
מוזכר בו מנהג שתועד רק מאוחר יותר, כמו למשל העלייה של בני ארץ ישראל להר הזיתים
בחג הסוכות (עמ' 78).
הפרק
השלישי עוסק בתבניות הפיוטים, כלומר אופן סידורם וחלקיהם. במובן מסוים ניתן לצרף
פרק זה לפרק הראשון. הפרק הרביעי סוקר את דרכי השירה של הפייטן, המקצב, החריזה,
קישוטי התבנית, קישוטי הצליל, מקרא ומדרש במרקם לשון השיר, לשון ציורית ומשמעי
מילים ומהלכים רטוריים נוספים. הפרק החמישי מרחיב בשאלות לשוניות בפיוטים, כמו
בביאורי מקראות, בלשון חכמים, בהשפעת שפות זרות, בחידושי מילים של פייטנים ועוד
מגוון ענייני לשון. לדוגמה אציין לבירור משמעותה של מילה מקראית מתוך הפיוטים. השם
'אשל' מופיע במקרא שלוש פעמים, ובכולן ברור שמדובר בעץ. כיום ברי לנו שמדובר בשם
פרטי של עץ מסוים, וכך בעצם חידש כבר ר' יונה אבן ג'נאח בעקבות מקבילה אטימולוגית
בערבית. רד"ק לעומתו מדגיש שאשל הוא "שם כולל לכל עץ". והנה הקלירי
נוקט כמו זה האחרון, כאשר הוא משתמש ב'אשל' לכל עץ ואפילו צמח, ובהתאם לכך מכנה את
ארבעת המינים בשם 'אשלים', או 'אשלי ניענועך' ועוד (עמ' 189).
הפרקים
השביעי והשמיני כבר עוסקים בתכני הפיוטים. הפרק השביעי פורס את מגוון נושאי חג
הסוכות, כמו גם את העניינים הנוספים שעולים בפיוט. חג הסוכות עשיר במצוות רבות
ובמשמעויות רבות: סוכה, ארבעת המינים, הלל ושמחה, עלייה לרגל, קורבנות ייחודיים,
ניסוך המים ושמחת בית השואבה. המשמעויות של החג אף הן רבות ומגוונות: יציאת מצרים,
נדודי ישראל במדבר תחת ענני הכבוד, הדין על המים ועוד. תכנים אלו ממלאים את פיוטי
החג השונים. על אלו יש להוסיף את פיוטי ההושענות, המכילים בקשות לישועה ולגאולה
לצד תפילות על הגשמים ועל שפע חקלאי, ואת פיוטי שמיני עצרת המלאים אף הם בענייני
הגשמים, ומכילים גם תיאורים מרהיבים של ירידת הגשמים, בתערובת של התבוננות בטבע עם
מסורות מדרשיות. הפיוטים לשמחת תורה שבחרה המחברת להוסיף לספר, בהם בעיקר פטירת
משה רבינו וצערו הגדול לפני מותו, נוגעים ללב ומעוררים את הנפש.
הפרק
השמיני מספר על מסורות מדרשיות וענייני הלכה ומנהג שבפיוטים, ביניהם למשל מסורות
מדרש ייחודיות שמתגלות רק מתוך הפיוטים, ענייני הלכה ומנהג שונים, מנהגי הקריאה,
מנהגי תפילה ונוסח הקבע כפי שעולה מתוך הפיוטים. את העניין הראשון של מסורת מדרשית
עלומה אדגים במסורת מעניינת, כפי שעולה מפיוט קלירי, לפיה הקב"ה חשב לעתיד
לבוא לבחור לעצמו את טובי הגויים ולהחליפם ברשעי ישראל, אלא שמשה רבינו התחנן שלא
יעשה זאת והקב"ה נעתר לו. מחד קשה להניח שהקלירי חידש תוכן כה נועז מעצמו, אך
האופי הפולמוסי של הטיעון, כנראה כנגד הנצרות שדגלה בדחיית ישראל והעדפת 'ישראל
שברוח', מקשה לקבוע בעניין זה מסמרות (עמ' 278). בפיוט אחר שייחוסו מסופק נכתב כי
משה טען ששמו – בסידור אותיותיו בדרך אחרת – דומה לשמו של הקב"ה, אבל
הקב"ה נזף בו והסביר לו ששמו אינו אלוהי. לא ברור לנו כיום למה הכוונה, וגם
אין לנו מקור מדרשי לסיפור הזה. בהערה מביאה המחברת את הצעת חיים ברודי ש'משה'
בשינוי האותיות הוא 'השם', או את הצעת הרב סטל את השם 'מהש' המופיע כשם משמות
ע"ב בתורת הסוד של חכמי אשכנז (עמ' 283). דוגמה לעניין הלכתי העולה מהפיוטים
היא בדרישה לאכול ארבע עשרה סעודות במהלך החג, וכדעת ר' אליעזר במשנת סוכות שאין
הלכה כמותו. הקלירי ופייטנים ארצישראליים נוספים שמזכירים דווקא דעה דחויה זו,
משקפים אולי מנהג ארץ ישראלי קדום (עמ' 291, ושם הפניה למחקר של הרב סטל. סטל,
במאמרו המרתק והמומלץ, מראה כי מדובר בהשפעת הירושלמי על המנהג הארצישראלי). באופן
מובהק יותר משתקף אצל הקלירי המנהג הארצישראלי הקדום ליטול לולב בחג ראשון גם כאשר
חל בשבת, ובניגוד לגזרת חכמים בבבל (עמ' 295–296).
לסיום,
אין עונג חג גדול יותר מספר כה משובח. הפייטנות של הקלירי לא נס לחה כבר למעלה
מאלף שנה. במהדורה שלפנינו מצטרפים אל הפיוטים האדירים גם ביאור משובב נפש, הערות
נוסח מחכימות ומבוא מאלף. כל אלו נתונים בכלי מפואר – עריכה קפדנית, ניסוח לשוני
נעים לקריאה וגם כריכה מהודרת. סוכה כבר בנינו, כעת נוכל לעטר אותה גם בנוי סוכה
שאין נאה ממנו.
תגובות
הוסף רשומת תגובה