פיוטי רבי פינחס הכהן | מהדורה מבוארת ומבוא מאת שולמית אליצור

פיוטי רבי פינחס הכהן | מהדורה מבוארת ומבוא מאת שולמית אליצור

האיגוד העולמי למדעי היהדות; ירושלים תשס"ד

רעידת אדמה קשה התחוללה בארצנו בשנות הארבעים של המאה השמינית. באירוע קשה זה חרבו ערים שלמות, נהרגו רבבות אנשים, נשים וילדים, ביניהם גם כמה חכמים גדולים. בעקבות האסון הקשה נקבעה בארץ ישראל תענית מיוחדת ביום כ"ג שבט בכל שנה. ספק אם היינו יודעים כיום על האירוע הזה ללא חריצותם של היסטוריונים וחוקרי גניזה שהצליחו לשחזר פיסות מידע מתוך תעודות וחלקיקי תעודות מן הגניזה ולאמת את האירועים בחלקם בעזרת מקורות נוכריים. בנקודה זו אנחנו מתחברים לספר שלפנינו – אירוע הרעש משמש אמת מידה לקביעת זמנו של הפייטן הארצישראלי ר' פינחס הכהן (להלן: ר"פ).

שמו של ר' פינחס בן ר' יעקב הכהן מכפרא, מגדולי הפייטנים של התקופה הקלאסית וחותם התקופה, לא היה ידוע בטרם גילוי הגניזה. עם גילוי הגניזה החלו חוקרים למצוא בגניזה עוד ועוד פיוטים מיצירתו, ובד בבד ניסו לבסס את זמנו ומקומו. מרדכי מרגליות מצא פיוט 'קידוש ירחים', שנועד לראשי חודשים, שבו מזכיר ר"פ את תענית שבט לזכר הרעש. כך הוכח לראשונה כי זמנו של ר"פ לא קדם לרעש. בהמשך נמצאה חתימה נוספת שלו שבה נזכר גם מקומו 'כפרא' – פרוור של טבריה הנזכר בירושלמי. את הגבול התחתון לזמנו ניסו לקבוע באמצעות שרידים מספר האגרון לרס"ג שבהם מזכיר רס"ג את ר"פ לצד המשוררים הקדמונים כמו יוסי בן יוסי, יניי והקלירי, ומכאן שר"פ קדם לרס"ג לכל הפחות במאה שנה. מכל מקום זמנו נקבע למחצית השנייה של המאה השמינית. מסקנה זו אינה כה פשוטה, בהתחשב בכך שזמן הרעש אינו ברור דיו, ובמבוא למהדורתנו מרחיבה אליצור בשאלה זו, עד שהיא מסיקה כי כל שנוכל לומר הוא שזמנו הוא לאחר אמצע המאה השמינית. דיון נוסף בזהותו של ר"פ, תוך בחינת ההצעות שעלו במחקר כמו זיהויו עם ר' פינחס ראש הישיבה ובעל המסורה, מסתיים באמירה זהירה כי אין בידינו יותר מאשר השערות.

עיקרו של המבוא עוסק כמובן ביצירתו העשירה של ר"פ – בהיקף יצירתו, בייעוד הפיוטים, בתבניותיהם, בדרכי שירה, קישוטי תבנית, כינויים, משקל וחריזה, בעניינים לשוניים, בתוכני הפיוטים ומקורותיהם. לא ארחיב כאן במגוון הנושאים המרתקים שעולים מתוך בחינת פייטנותו הייחודית של ר"פ, ואסתפק בהדגמת אחד מחידושיו של ר"פ בתחום תבניות הפיוט. כל חובב פיוטים מכיר את הטכניקה הפייטנית שנקראת "שיבוץ מתואם". השיבוץ הוא שילוב פסוק מקראי או חלקו בתוך פיוטים ובעיקר בסיומות. הפייטנים הקלאסיים לא ניסו לנתק את הפסוק ממשמעו במקרא, גם אם העניקו לו מעמד חדש. אבל בשלב מסוים החלה תופעה שבה פייטנים התאימו את השיבוץ תוך ניתוק משמעותו המקורית. קחו למשל דוגמה מאבן גבירול, אשר לוקח את הפסוק "מבית ומחוץ תצפנו" שנאמר בתורה לגבי ארון הברית, ובאופן מאלף הוא מעניק לו משמעות שונה: "אתה, הקב"ה, צופה ורואה את האדם – גם את חיצוניותו אך גם את מחשבותיו הפנימיות". יוסף טובי הצביע על כך שתופעה זו קיימת כבר בשולי יצירתו של רס"ג, אך חשיפתם של פיוטי ר"פ העלתה כי ר"פ הוא הראשון להשתמש בסיומות מקראיות מתואמות, ובכך הוקדמה התופעה לשלהי תקופת הפייטנות הקלאסית. כך הוא משתמש בפסוק שבו פונה ה' למשה רבינו בנוגע לעם: "ושמעו לקולך", ומשתמש בו כפנייה של הפייטן אל ה'. אליצור מציינת כי שימושו של ר"פ בסיומות מתואמות פותח גם פתח להבנת מקור השיטה. "מסתבר כי ניתוק הפסוקים ממשמעם המקורי והבאתם בהקשר החדש במובן שונה, איננה [!] בהכרח פועל יוצא של יחס חדש, בלתי מסורתי, לטקסט המקראי, כפי שנדמה היה כל עוד נחשב רס"ג לפייטן הראשון הנוהג כך, אלא קודם כול תוצאה של אילוצים טכניים פשוטים" (עמ' 147 –148). כאן אציין כי בשנת תשע"ט הקדישה אליצור מאמר מיוחד לתופעת 'השיבוץ החידודי' (בתוך ספר שירת דבורה, לכבוד פרופ' דבורה ברגמן), וחלק מהנתונים שהצגתי נלקחו ממאמר זה, שכבר עלה כאן בעבר.

שיא מיוחד שקבע ר"פ ביצירתו הוא בתחום הפיתוח הדרמטי. בפיוטים שבמרכזם עלילות מקראיות מרובות גיבורים, נהגו פייטנים לארגן באופן דרמטי את קולות הדוברים השונים. התופעה ידועה כבר בפיוט הקדם קלאסי, אבל ר"פ הביא את המתח הדרמטי הזה לרמה משוכללת יותר. השיא אצלו נמצא בפיוט לפטירת משה, אך אדגים דווקא בזולת לפרשת השבוע – פרשת ויגש. בראש הפרשה מתנהל ויכוח נוקב בין יוסף ליהודה. ר"פ חילק את מחרוזות הפיוט באופן סדיר בין שניהם, כאשר כל יחידה מורכבת משתי מחרוזות: האחת מרובעת ומתחלפת, והאחרת דו־טורית וחוזרת לסירוגין כלשונה. אדגים בראש הזולת: "אח בנעליכם מכרתם / בשטמתכם על דמו קמתם / גדי עזים במרמה שחטתם דִאגתם לב אביכם וסוד הערמתם; [פזמון:] אוי לכם מדין חוסף / אמר להם יוסף" ('חוסף' = חושף, כלומר המגלה את עוונותיכם). אלו דברי יוסף, ואילו המחרוזת הבאה מובאת מפי יהודה: "האח חלילה לך מעשות זאת / ותמהנו כשמענו ממך כזאת / זקוף עיניך למרום ואל תגלה רזות / חובתינו גרמה על כן באה עלינו הצרה הזאת; [פזמון:] בי אדוני, בדברך הממתנו ברעדה / אמר לו יהודה" (עמ' 545 ובמבוא, עמ' 163). פזמוני הסיום שבים גם בסופי המחרוזות שבהמשך העלילה.

מקורותיו של ר"פ מעניינים מאוד, וכאן אנחנו מתחברים לחנוכה. כמובן מאליו ראה ר"פ את מקורותיו העיקריים במקרא ובמשנה, אך כדרכם של פייטני ארץ ישראל הוא שאב רבות מהמקורות הארץ ישראליים, בענייני אגדה בעיקר מהמדרשים ובענייני הלכה בעיקר מהתוספתא ומהתלמוד הירושלמי. את התלמוד הבבלי ספק אם ראה וקרוב לוודאי שלא עשה בו שימוש. מלבד המקורות הארץ ישראליים המוכרים נראה שהוא השתמש בקובץ הלכתי שאינו ידוע לנו. בשתי קרובות לחנוכה הוא מונה מספר דינים, חלקם מוכרים מהפייטנות הקלירית, אך חלקם אינו מוכר לנו ממקור אחר. באחד המקרים, האיסור להבדיל במוצאי שבת על נר חנוכה, ניתן לזהות שימוש ב'ספר ירושלמי' שמצוטט גם אצל ראשוני אשכנז. לצד הדברים המוכרים ממקבילות, משמר ר"פ מסורות הלכה ומנהג ייחודיות שבחלקן לא ידועות לנו משום מקור אחר. בקרובת 'וזה אלי' לחנוכה מפייט ר"פ: "נר חנכה טעון ברכה בקיבוע עמיסתו". לדעת שאול ליברמן, כוונת הפייטן היא שיש לברך על הכנת נר החנוכה, ולא רק על הדלקתו (תשלום תוספתא, עמ' 33). אליצור מבארת כי "קיבוע עמיסתו" הוא אולי סמיכות הפוכה, במקום "עמיסת קביעתו", ובמובן של נשיאתו והכנתו של הנר כדי לקבוע אותו כנר חנוכה. מהו יסוד המנהג? ליברמן זיהה מנהג זה עם שיטת הירושלמי לפיה יש להכין את החומר של המצוות לשם מצווה, ומשום כך, בניגוד לעמדת הבבלי, הכנת מכשירי מצווה אף היא טעונה ברכה (ירושלמי ברכות ט, ג, לגבי סוכה, לולב, תפילין וציצית). תפיסת הכנת הנר כמצווה לעצמה עומדת כנראה גם ביסוד ההלכה הארץ ישראלית לפיה אין להשתמש בחנוכה בנר ישן שלא נעשה לשם החג, וכפי שממשיך ר"פ בטור הבא: "ישן לבל יהי כי אם חדש מעשייתו". הפרט האחרון אכן מופיע לפנינו במפורש במסכת סופרים (כ, א). 

אוסיף כאן משהו מעניין. בסידור ארץ ישראל שנדפס בשנים האחרונות, יישם המחבר יאיר שאקי את הפיוט של ר"פ והציב ברכה מיוחדת להכנת נרות חנוכה: "אשר קדשנו במצוותיו וצונו על הנחת נר חנוכה", ובמתכונת כל הברכות שבמסורת הירושלמי. אלא שחשוב להבהיר שהסקת מסקנה כזו מתוך שורה קצרה בפיוט אינה כה פשוטה. ר' משה צבי נריה בהגהות על ספר ארחות פתחיה מאת אביו ר' פתחיה מנקין (עמ' מג) חלק מכל וכל על פרשנות זו ולדעתו גם לפי הירושלמי אין לברך על הכנת נרות חנוכה. על בסיס טענתו של הנצי"ב, כי דין מצוה בו יותר מבשלוחו נאמר רק על הכנה המפורשת בתורה, כמו שבת, סוכה, תפילין ועוד, הוא טוען שהכנת נרות חנוכה אינה בכלל מצווה וכוונת הפייטן "בקיבוע עמיסתו" הוא לשעת הדלקת הנרות (וראו גם דיונו של ר"צ גרונר בספרו ברכות שנשתקעו, עמ' סא).

בשבחה של שולמית אליצור, גדולת חוקרי הפיוט בדורנו, כבר כתבתי לאחרונה בסקירה על מהדורת פיוטי הקלירי לסוכות ולשמיני עצרת, ולא אשוב על הדברים. מדהים לגלות את העקביות המבנית שבמרבית מהדורות הפיוטים שהוציאה לאור, גם כאשר למעלה מעשרים שנה מפרידות ביניהן. המבואות למהדורות אלו מלאים בעושר עצום של מידע הנצרך לכל הבא בשערי חקר הפיוט.  עושר המידע ודיוקו, הפיוטים המוהדרים בקפידה ובחן, הביאור העשיר והשוטף מעניקים ליצירותיה ערך שלא יסולא בפז.

-----

פנינה אקטואלית נוספת מפיוטי ר' פינחס. אנחנו מכירים את מזל החודש כסליו כמזל קַשָּׁת, אבל במקורות קדומים אנחנו מוצאים שהוא נקרא קֶשֶׁת. את המקורות המגוונים בעניין זה אסף יעקב עציון ומאמרו היפה מופיע באתר האקדמיה ללשון העברית (https://did.li/gw7lC). לצד הפיוט הקלירי והפיוטים מן הגניזה שבהם הוא מסתייע, אפשר להוסיף גם את ר' פינחס לרשימה. שימו לב בתמונה איך הוא חורז את מזל קשת של חודש כסליו (עמ' 711).