ישראל משה תא־שמע | הלכה, מנהג ומציאות באשכנז 1000–1350

 

ישראל משה תא־שמע | הלכה, מנהג ומציאות באשכנז 1000–1350

מאגנס; ירושלים תשנ"ו

 

כרבים מספריו של תא־שמע (להלן: ת"ש) גם ספר זה הוא אסופת מאמרים שהתפרסמו ברובם בבימות שונות, ונאספו לפי נושאים. הספר מהווה כדבריו המשך לספרו הקודם 'מנהג אשכנז הקדמון', שבעוד שהוא עוסק בעיקר במנהג, הרי שהספר שלפנינו עוסק יותר בהיבטים הלכתיים.

אני חושב שזו הזדמנות טובה לדבר קצת על האיש, החוקר הגדול, זאת גם לגודל חיבתי למחקריו ולתחומי עיסוקו, אך גם משום שדרכו ניתן להאיר תופעה מעניינת. ת"ש נחשב אמנם לחוקר תלמוד אבל עיקר עיסוקו הוא בספרות הרבנית של ימי־הביניים, והוא בהחלט מגדולי החוקרים בתחום זה בדור האחרון. גם בעסקו בתלמוד הוא עושה זאת דרך הפרשנות של חכמי ימה"ב, כך בשני חלקי ספרו 'הספרות הפרשנית לתלמוד'. תרומה רבה הוא הרים לחקר ההלכה, המנהג והליטורגיה של אשכנז הקדומה, בשלושת ספריו 'מנהג אשכנז הקדמון', 'הלכה, מנהג ומציאות באשכנז 1000–1350', 'התפילה האשכנזית הקדומה'. ספר נוסף הוא הקדיש ל'רבי זרחיה הלוי – בעל המאור ובני חוגו', במסגרתו הוא האיר את המאה הראשונה של חכמי פרובנס. ולבסוף, עשרות מאמריו נאספו בארבעה כרכי 'כנסת מחקרים', המסודרים לפי אזורים גאוגרפיים. היקף מחקריו הוא גדול מאוד, בביבליוגרפיה שלו בספר תא־שמע רשומים 233 כותרים (בהם כלולים גם ספרים שערך וחומרים שונים). 

כבוגר ישיבות, ביניהן ישיבת חברון, יש בו למדנות וחריפות לצד בקיאות ונכונות לרדת גם לשורשי סוגיות קשות. דומה שאהבת התורה במובנה הפשוט ליוותה אותו כל חייו, גם לאחר שהחל ללמוד תלמוד באוניברסיטה העברית. בשער ספרו 'כנסת מחקרים (א)', רשם: "מוקדש ללומדי תורה באשר הם". הוא לא זנח את הלימוד ואת המחקר גם בימי חוליו הקשה, וממש בשבועות האחרונים לחייו, כמסופר בהקדמה לספר תא־שמע, שלח לפרסום למעלה מעשרה מחקרים אשר ראו אור לאחר מותו! לאידך, אולי אני טועה כשאני כורך זאת בצד הישיבתי שלו, היה בו ביטחון עצמי והסתמכות רבה על האינטואיציות המחקריות שלו. בספריו ניתן למצוא לעתים עמודים רבים שאינם כוללים הערות שוליים, מלאים בהנחות שאינן צריכות מקור, לדעתו. 

את הפסקה הבאה אני כותב בתוך סקירה זאת הפעם השלישית: "היו חוקרים בעלי שיעור קומה שפתחו עולמות שלמים של מחקר, וגם הרשו לעצמם לסמוך על האינטואיציות הבריאות שלהם. הדור הבא כבר נעשה דקדקן יותר ומבקש לבדוק כל הנחה בצורה יסודית ומגובה בנתונים." דומה שכעת השלמתי את המשולש של התופעה הזו כפי שהוא מוכר לי (אפשר להניח שהתופעה קיימת בתחומים נוספים): פתחתי בתחום חקר הפיוט על פליישר, עברתי לחקר הקבלה עם שלום, וכעת אני מסיים עם ת"ש. ת"ש פתח לנו פתח כפתחו של אולם, בהיקף שקשה להפריז בחשיבותו, אך עבודתו צריכה את הליטוש ואת הדיוק של חוקרים אחרים ושל תלמידיו אחריו (בנימה אישית, פרסמתי בעבר מאמר שמבוסס על טיעון מחקרי של ת"ש. דומני שהיום הייתי בודק טוב יותר את הטיעון שלו ולא מסתמך עליו). אדגים זאת בכמה נקודות, ואעשה זאת בקיצור ככל האפשר. כמובן שאדגים מתוך הספר שלפנינו, למרות שהיו ספרים שגררו ביקורת חריפה יותר, כדוגמת ספרו על ההלכה שבזוהר.

במאמר על ספר חסידים, מעמיד ת"ש את דרישתו של ס"ח ללימוד הלכה שיטתי ומסודר ואת התנגדותו לפלפולים בעלמא (כדוגמת התוספות). כיוצא מכך, "ספרי הפסק הגדולים שנתחברו במפנה המאה הי"ג ובהמשכה באשכנז (ובמקצת גם בצרפת), נכתבו ברובם על פי הדוגמא הכללית של ספר הלכות פורמלי, וברוח המלצתו של ספר חסידים שהובאה לעיל. ספרים אלו סיכמו על פי דרכם את מפעלם של בעלי התוספות... תנופת הגשמה של תוכניתו הפדגוגית של ספר חסידים, שעסקו בה גדולי אשכנז... 'ספר יראים'... ר' ברוך ב"ר יצחק מוורמייזא, בעל 'ספר התרומה'... 'ספר הראבי"ה'... 'ספר הרוקח'... 'ספר החכמה'... 'אור זרוע'... הסמ"ג" (עמ' 120). שמחה עמנואל מתייחס לדברים אלו (לצד תאוריה אחרת של אורבך) והוא מתקן זאת עובדתית. ראשית הוא מציין שההתבססות על ספר התרומה בראש רשימת הפוסקים האשכנזים היא שגויה. הוא מפנה למאמר קודם שלו שמפריך את התואר שניתן לר' ברוך בר יצחק – "ר' ברוך מגרמייזא [=וורמס]", והוא מוכיח שבמרבית חייו הוא חי בצרפת, עד לעלייתו לארץ ישראל בשנותיו האחרונות. לגבי הספרים האחרים, הסמ"ג הוא פרי עטו של חכם צרפתי, אך הראבי"ה ואור זרוע בקושי נכללים בהגדרה של ספרי הלכה. למעשה מפעל הפסיקה הצרפתי אינו נופל בחשיבותו מזה האשכנזי, "חכמי גרמניה אינם ראויים לתואר 'פוסקים' יותר מחבריהם שבצרפת". לדבריו, ספרי הפסיקה האשכנזיים והצרפתיים משקפים התפתחות פנימית וטבעית של בית המדרש, ואין צורך לחפש זיקה לספר המשפט הגרמני (כדברי אורבך) או לביקורתם של חסידי אשכנז (שברי לוחות, עמ' 5–6).

ת"ש דוחה את דברי דינרי לפיהם החמרות בדיני נדה היו בספרד כמו באשכנז, משום שאין לו לדינרי אלא ציטוט אחד סתמי וכללי של ר"י מיגש: "בפרט במקומות הללו שכשהאשה נדה מתעכבים כל צרכי הבית בכלל". לדבריו, חכמי אשכנז החמירו במנהגי הרחקת נדה יותר מחכמי ספרד, ולפי מסורת ארץ ישראל קדומה (עמ' 281). אך גרוסמן טוען שהמשפט ה"סתמי" הזה מלמד יפה על מגמת ההחמרה גם בספרד (חסידות ומורדות, עמ' 50). אעיר כאן שת"ש באופן שיטתי קושר בין מנהגי אשכנז למסורת ארץ ישראל, אך רבים חולקים על ספק הנחה ספק טיעון זה. לא אאריך כאן, כי מקום הדיון הוא סביב ספרו 'מנהג אשכנז הקדמון' (ובקרוב אפרסם סקירה על ספר שעוסק בדיוק בשאלה זו).

במאמר על הספרות ההלכתית המקצועית באשכנז, ת"ש מזלזל למדי בחיבורי המנהגים של המאה ה־14, אשר נכתבו כולם "על ידי שמשים ומקורבים אחרים ששירתו לפני גדולי הדור... אנשים פשוטים, עמי ארצות בדרך כלל, אך ישרים ותמימי דרך... לא הבינו, בדרך כלל, את ההיגיון המסתתר מאחורי המנהגים שרשמו..." (עמ' 110–111). עמנואל עוסק בגלגוליו של ספר מנהגי ר' אברהם קלויזנר, שיש מי ששיער כי הוא גלגול של ספר מנהגים קדום יותר, והוא טוען כי את אותו ספר קדום כתב ר' יחזקיה ממגדבורג בן המאה ה־13, או ר' יעקב אבי מהרי"ח, ומכל מקום מדובר בתלמיד חכם חשוב. בהערה הוא רומז לדברי מחברנו: "אני מבקש להדגיש זאת [=שמדובר בת"ח] על רקע דבריו החריפים (מדי) של תא־שמע על ספרי המנהגים של המאה הארבע עשרה" (שברי לוחות, עמ' 221 הערה 12).

בפרק הראשון מאריך ת"ש בהבנת התוספות והספרות הרבנית באשכנז ובצרפת על רקע פולמוס בפאביה שבאיטליה במאה ה־11, בין האסכולה השמרנית (Antiqui) והמודרנית (Moderni), הראשונה דוגלת בהבנה מילולית צמודה של מילות החוק (הלומברדי) ואילו השנייה פתוחה לפרשנות גמישה, מרוחקת יותר מהטקסט ככתבו. בפירושי מגנצא וורמייזא, כפי שניתן ללמוד משרידיה ומבעד לפירושי רש"י, רואים את הנטייה הקדומה לוורבאליזם, לפרטנות, לראיה מקומית צרה, ומעל הכל – להשתעבדות מוחלטת אל הנוסח, וממילא גם לתיקון גירסאותיו. אך אצל רש"י, וכפי שהגיע לשיא בתקופת בעלי התוספות, רואים התקדמות לכיוון הגישה השנייה המודרנית, והם אפילו מתעלמים כמעט לחלוטין מכל מה שנעשה במאה ה־11 (עמ' 29–35). עוד טרם פרסם ת"ש את התאוריה הזו בספר, הביאה בשמו גרוסמן ב'חכמי צרפת הראשונים', אך נטה לפקפק בה מחמת כמה ספקות, ראשית מעצם הפקפוק המחקרי בתאוריה על הפולמוס בעולם הנוכרי המקביל, שנית, קשה להצביע על הבדל ברור בין פירושי מגנצא לפירושי רש"י, לחלקם יש יותר דמיון ולאידך גם רש"י הציע תיקוני נוסח מסברא וללא סימוכין, ושלישית, בזיקתו של רש"י דווקא לאסכולה שהתפתחה בצפון איטליה (עמ' 454–456).

עד כאן ביקורת. אך אסור להתעלם מהמאמרים המחכימים בספר. את המחלוקת של ת"ש עם כ"ץ כבר הצגתי בעבר ולא אכפול כאן; בספר ישנו בירור למקורו של המונח 'הלכה כבתראי', תוך פולמוס עם י' יובל; פרק מעניין מוקדש לספרות הלכתית "מקצועית" באשכנז, תופעה מעניינת שמתחילה במאה ה־14, לפיה ספרי הדרכה בסת"ם או במילה נכתבים על ידי בעלי המקצוע ולא חכמי ההלכה דווקא (אולי אקדיש מקום נפרד לדיון בדבריו על ספרי ר' יעקב ור' גרשום הגוזרים, שאגב כבר הראה עמנואל שספר אחד הוא); יציאת נשים בתכשיטיהן בשבת באשכנז ובספרד; החמרה באשכנז בחמאת נוכרים ועוד.

פרק נכבד ומעניין (וגם אקטואלי) עוסק בשאלת הפטור של תלמידי חכמים ממסים, כאשר בעיקרו שני דיונים: האם הוא פטור על מיסים קהילתיים כלליים בלבד או גם מיסי גולגולת אישיים אמורים ליפול על אנשי הקהילה; האם הפטור נאמר לכל לומד תורה גם אם עוסק לפרנסתו או רק לרבנים ולראשי הישיבות שאין עיסוקם אלא בתורה. הוא מראה כי בספרד הרחיבו את הפטור ממס, בעוד שבאשכנז שוררת שתיקה כמעט מוחלטת בסוגיה זו ונראה כי בקושי נהגו בפטור זה. הוא מסביר זאת כפרדוקס מעניין: "דווקא באשכנז, שיישובה היהודי הושתת על ערכים של לימוד תורה לשמה, בכל הרמות ולכל השכבות, ושחלק ניכר מקהלה – בפרט במרכזים הגדולים – נמנה עם בני תורה, דווקא שם נמנו הגדולים וגמרו כי היות האדם תלמיד חכם – ועצם הדרישה ממנו להיות כזה – היא הנורמה, ועל כן אין מתלווה אליה שום פריווילגיה מיוחדת; שאין הפריווילגיה שמורה לנורמה, אלא לחורג ממנה. אולם בספרד, שרק העילית בלבד נתונה היתה באווירה של לימוד תורה מתמיד וישיבתי, ואילו רוב קהלה לא נמנה עם שכבת הלומדים, כפי שראינו לעיל בפרק ב', אלא עם חברת בעלי בתים מקיימי התורה ומצוותיה למעשה, ובאווירה חילונית ומעשית הרבה יותר, רק שם ניתן היה לקבוע לתלמיד חכם מעמד חורג וללוותו בזכויות מיוחדות, אף שצריך היה להיאבק באופן מתמיד על הגשמתן בפועל של אותן זכויות" (עמ' 235). לא אדרדר לאקטואליה, אבל זה סיפור מדהים.

אסיים עם עניין לא בלתי־מעניין, מהז'אנר שכבר סקרתי בעבר – טעויות על גבי כריכות. על הכריכה נכתב הכותר: הלכה, מנהג ומציאות באשכנז 1100–1350. כשהתחלתי לקרוא את ההקדמה, נבהלתי לקרוא: "מסגרת הזמן הנסקר בספר הזה מקיפה שלוש מאות וחמישים שנה", וכבר חששתי שאיאלץ לחזור לשיעורי חשבון. אבל מיד ראיתי שהוא מדבר על 1000–1350, ולמעשה כך זה גם בשער בפנים הספר. הכותר השגוי שעל הכריכה התנחל ברישומים ביבליוגרפיים רבים, לרבות בדף הספר באתר מאגנס. לא זו בלבד, ת"ש עצמו במאמר אחר נגרר אחר הכותר השגוי שעל הכריכה (כנסת מחקרים א עמ' 252). בביבליוגרפיה של חסידות ומורדות לגרוסמן אפשר למצוא באותו עמוד מאמר אחד שמפנה לכותר השגוי ושני מאמרים שמפנים לפי הכותר המתוקן. הפלא הוא שהספר כבר נדפס כמה פעמים, וטעות זו טרם תוקנה.