יעל רשף | העברית בתקופת המנדט

יעל רשף | העברית בתקופת המנדט

האקדמיה ללשון העברית; ירושלים תשע"ו

 

לא יודע איך לומר את זה בלי לצאת חנון, אבל הכיף הגדול שלי בפסח היה בקריאת ספרה של רשף, ולא רק בגלל שאוכל לא היה ובחוץ היה שרב. אקדים בכך שתחום הלשון רחוק ממני לצערי, ואף פעם לא הצלחתי להתחבר וליהנות מהתחום הזה. מה שקרה כאן בספר, שזה בא עם סיפור, ואפילו סיפור מרתק – איך הצליח העם היהודי לסגל לעצמו מחדש לשון מתה ובאלו התמודדויות ומהמורות היה כרוך הדבר. פגשתי גם סוגיות לשוניות שהעסיקו אותי בעבר, אפילו את סוגיית כינויי הכבוד (בגוף שלישי או ברבים) עליה כתבתי כאן לאחרונה. מהספר הזה למדתי שסיפור טוב זו אחלה דרך ללמוד תחום משעמם וגם להבין טוב יותר הרבה מונחים לא שגרתיים.

בראשית תקופת המנדט חל שינוי מהותי במצב העברית והיא עברה מלשון בשימוש חלקי ללשון המסגרת של חיי היישוב. הפלא הוא שהעברית שהתחדשה שורשיה בחברה היהודית האירופית ולא בעברית של בן־יהודה. העברית של אחד העם (בכתיבת עיון), מנדלי מוכר ספרים (בספרות) וביאליק (בשירה) השפיעו לאין ערוך מהעברית המקובעת והמבוססת כביכול של בן יהודה, "העברית שאנו מדברים בה היום, איננה העברית של בן־יהודה", קבע חיים רבין (עמ' 73). ובשפה של הסדרה 'הצבי', למי שעקב, העברית של פרומה ציפיס היא זו שקבעה לדורות ולא זו של אדון בן־יהודה. דומה שזה משתקף גם בהבדל שהיה ניכר בין העברית הירושלמית לעברית התל־אביבית, כפי שביטאו זאת אברהם שלונסקי ואחרים (ראו עמ' 45–46). 

הספר עוסק ברובו בטקסטים כתובים, אך הוא מתייחס גם למאמץ הרב שנדרש מאנשים שביקשו לשנות את שפתם המדוברת לעברית. הסופר והמורה זאב סמילנסקי מתאר תהליך זה בשלהי המאה ה־19, כתהליך קשה מנשוא, שבו "אפילו הקנאים הבודדים, שהתמכרו בהתלהבות להחייאת הדיבור העברי בפי היישוב החדש, היו לרוב מגמגמים ומדברים מתוך התאמצות רבה וקמיטת המצח [...]" (עמ' 294). הקושי הזה מתבטא גם בביטוי של חיים וייצמן אחר שהתבקש לנאום בעברית: "דער לשון קודש הארגעט מיר אוועק!" [=לשון הקודש הורגת אותי]. ביאליק נודע בכך שהעדיף לשוחח עם מקורביו ביידיש למרות ידיעותיו המופלגות בעברית, ועימות שלו עם אחד מנאמני העברית שהעיר לו על ניהול שיחה ביידיש במרחב הציבורי אף הגיע לדיון בבית המשפט. בפיו הייתה שגורה האמרה: "יידיש מדברת את עצמה, ואילו עברית אתה צריך לדבר" (מניח שביידיש זה היה נשמע טוב יותר, אולי משהו כזה: "יידיש רעדט זיך, עברית דארף מען רעדן"). 

הספר בנוי על קורפוס רחב מאוד של טקסטים מתקופת המנדט, אותם הוא מנתח ומתוכם לומד על דרכי התפתחות הלשון. אחד הקורפוסים העיקריים שנבחן בספר, בעיקר לאור שפע הטקסטים שנשמרו ממנו, הוא ארכיון עיריית תל־אביב. מעבר לשפה הכתובה הפשוטה בקורפוס זה, יש בו גם עדויות למאמצי ומאבקי הנחלת העברית בראשיתה. העירייה פעלה בתוקף כדי להשליט את העברית במרחב הציבורי, ובין יתר פעילויותיה היא גם הציעה עזרה לניסוח שמות עבריים לבעלי עסקים, למשל 'כפתור ופרח' לדברי סדקית, 'תתחדש' לבגדים, 'בתיאבון' למסעדה, 'שאר ירקות' או 'לגימה' וכדומה (עמ' 26). העירייה ידעה גם לנזוף בבעלת פנסיון שניהלה את רישומי המבקרים שלה בלועזית, ולעתים גם דחתה מכתבים שנשלחו אליה שאינם בעברית.  

אבל אפילו לפני הניתוח הטקסטואלי המחכים, יש כיף גדול ומספק דיו בקריאת הטקסטים של האנשים הפשוטים, של העולים החדשים שגדשו את הארץ. כך למשל במכתב מסוים אחד מני רבים שהגיעו לעיריית ת"א מתלונן אדם (תרשו לעצמכם לדמיין את מוצאו ופשוט תקראו בהברה המתאימה): "די עצוף שהעיריה זקוקה מ 4 לח. [=לחודש] הזה עד 17 לח" הזה לשלוח אש [=איש] אחד לבקה [=לבקר] את הענין. אתמול היתי במחלקה זניתרי שהפתיחה לי לשלוח ת"מ [=תיכף ומיד] את מפקח והנני במקום זה בא מכתבכם. אינני מאמין שמכתבכם יכול לתקן הבית כסה שלי" (עמ' 49). 

ומי בנה את השפה החדשה? ציטוט מאלף מאחד העם עומד על הבחנה יפה, לפיה "כל הלשונות נולדו עניות והלכו ונתרחבו [...] לא נעשה הרחבה על ידי אומנים מיוחדים לכך, ואף לא על ידי מדקדקים וחוקרי הלשון בכלל, כי אם על ידי סופרים גדולים והוגי דעות, אשר ידיעתם בהלכות הלשון היתה על הרוב קטנה מאד, והם לא דאגו כלל להרחבתה מצד עצמה, אלא הענין שעסקו בו הביאם להמציא מלים וביטויים ודרכי דיבור חדשים [...]" (עמ' 75). המחברת אמנם משתמשת בקטע זה כדי להראות כי הטקסטים של דור התחייה מובנים מאוד לכל קורא משכיל בימינו, ולמעט כמה קווי לשון המסגירים את תקופת כתיבתם, סגנונם כבר מגובש ומשקף את העברית המודרנית. אבל המידע שבפסקה מעניין מאוד.

מצאתי בספר עניינים לשוניים רבים שהעסיקו אותי במשך השנים. רבים מהם חלפו לחלוטין מהעברית המודרנית, אך לאנשים תורניים הם מוכרים ואפילו מושרשים בכתיבה של אחדים מהם, ומרתק היה לגלות את הופעתם בשפה בשלביה הראשונים. המחברת עצמה עומדת בכמה מקומות על כך שצורות לשוניות שחלפו עדיין משתמרות בחברות דתיות, אך אלו ראויות למחקר נפרד שאינו נכלל בספר (עמ' 348), ואתייחס לכך גם בדוגמאות דלהלן. 

השתמרות ה' הידיעה אחרי מילות יחס, כמו "ובנוגע להכסף"; "יתנו להקורא"; "להקומץ הקטן"; "להדורות האחרונים" וכדומה, מוכרת מהספרות הרבנית, אך הייתה מקובלת מאוד בדור התחייה. רשף מעדיפה בדרך כלל להראות את מקור ההרגל בתוככי השפה העברית הקדומה ולא בהשפעות מבחוץ, כפי שנהגו כמה חוקרים. בנידון שלנו היו שתלו זאת בשפה הרוסית, אך מאחר וזו צורה פנים־עברית ותיקה, אין צורך בכך (עמ' 82–83 והערה 32). עניין נוסף המוכר מהספרות הרבנית הוא השימוש בצורות 'איזו' ו'איזה' כתוויות סיתום או ככמתים, למשל "באיזה מקומות"; "זה איזו שבועות" (עמ' 86–88). 

עניין לשוני נוסף הוא השמטת מילות זיקה גם בכתיבה פשוטה שאינה גבוהה, למשל "האילוצים [אשר] בהם נקנית משמעת"; "בשמחת החג, [אשר] בו נראה בכורים"; "מכתבו [אשר] בו הוא מביע", תופעה זו נתפסה כפריצת גבולות התחביר העברי, ומכתב זועם במיוחד שהגיע לעיתון הארץ בשנת 1939 מתריע כי "עכשיו הופיע בראדיו חידוש אחר גרוע יותר – והוא השמטת הכינוי הזוקק [...] נשתוממנו לשמוע הרחבה של הברבריזם (!) הזה גם למלות יחס אחרות, כך: 'ההודעה עליה חתמו' [...] השמטת כנוי הזוקק נמצאת בלשון הפיוט של התנ"ך אבל לא בפרוזה פשוטה. מי נתן רשות לפקידי הראדיו להשמיט את הכנוי הזה [...] ובכלל לחדש חדושים המקלקלים את הטעם הטוב של לשון מאזיניהם?" (עמ' 97). 

עניין נוסף הוא צורות עתיד נקבה בגופים נוכחות ונסתרות. במורשת הלשונית קיימות שתי חלופות – הצורה המובחנת לנקבה 'תקטולנה' ("תפתחנה המחלקות"), ובצדה הצורה המשותפת עם צורת הזכר 'תקטלו' או 'יקטלו'. בתכתובת המנהלית בראשית שנות העשרים שכיחה בעיקר הצורה המובחנת, אך לעתים נקרית לצדה גם הצורה המשותפת עם הזכר. במהלך השנים השימוש בצורה המובחנת הולכת ומצטמצמת. החריגות מכלל זה הן מערכות חינוך נפרדות מגדרית שבהן אפשר עוד לשמוע את ההוראה "תעשינה" או "תבואנה" (עמ' 181). לא מזמן התכתבתי על כך עם ידידי הבלשן יונתן האורד, חשבתי שהעברית המקראית המאוחרת ביטלה את הצורה המובחנת, כידוע בעיקר מהפסוק "וכל הנשים יתנו יקר", אבל הוא הראה לי שזה קיים כבר במקראית המוקדמת ובהחלט ייתכן שהצורה העיקרית היא הלא־מובחנת.  

פרק מיוחד מוקדש לנושא מרתק שממש לאחרונה כתבתי עליו כאן, ואני מבקש להרחיב בו. הבעתי את אכזבתי מתרגום מסוים לספריו של בשביס, שהעלים את צורות הפניה המכובדות בלשון נסתר. הפרק השישי בספרנו נושא את השם: "אדוני הוא המורה" ו"מה רוצה הגברת": דפוסי פנייה בדיבור ובכתב. מתברר שבדור התחייה הדיבור לאדם נכבד – וגם איש לאישה בדרגה שווה – בלשון נסתר היה מושרש ומקובל מאוד. גם כאן מעניין מאוד שבאופן טבעי קושרים זאת לשפות האירופיות שבוודאי היו שפתם הראשונית של מרבית הדוברים. אבל רשף מראה יפה את המקורות לשימושים אלו בעברית המקראית, כמו "אמצא חן בעיני אדוני"; "יעבר נא אדוני לפני עבדו"; "חלום פרעה אחד הוא"; ואפילו יש דוגמה יפה לערבוב בין פנייה פשוטה ובין פנייה של כבוד בתוך שיחה אחת: "יזכר נא המלך את ה' אלוהיך" (שמואל ב יד, יא), על כך כתב גרשון ברין שלשם הצהרה על מעמד הצדדים הספיק לעתים חיווי כבוד אחד במהלך השיחה. שימוש כבוד נוסף הוא פנייה ליחיד בלשון רבים. המחברת מדגימה יפה את השימוש המגוון בספרות החסידית, למשל "אמר לו, האם לא שמעתם שיש בעש"ט בעולם, ויסע מעלתו אליו וירפא אותו" (שבחי הבעש"ט). בדור התחייה ניכרים גוונים שונים של שימוש בלשונות הכבוד. אחד הבולטים בשימוש זה הוא מאיר דיזינגוף שהמחברת מדגימה בכמה ממכתביו. אנקדוטות נוספות משתקפות אצל ש"י עגנון בסיפורו על יצחק קומר ב'תמול שלשום' (מקור שכבר בזמנו כתב לי עליו חיים באר), גם בו הוא עומד במפורש על התמוגגות צורות הפנייה בעברית החדשה ואף זיהוי של יהודי מיושן לפי שימושים אלו. יונתן גפן מספר על המשוררת יוכבד בת־מרים שפונה אליו: "יונתן ישתה תה או קפה?", והוא מחפש אם יש יונתן נוסף בחדר. אחרי חודשים רבים של התרגלות לדודה המוזרה, הוא מנסה גם לפנות אליה בגוף שלישי, אך היא מחייכת ואומרת: "הוא לא צריך לדבר כמוני. באמת, ידבר כפי רצונו. אך אשמח אם יקרא לי בת־מרים, יוכבד לא הולם אותי" (עמ' 221). ותשמעו איזה מכתב קיבלו בעיריית ת"א מאדם שפקיד העירייה העז לפנות לאשתו בלשון נוכח: "הגובה הנ"ל בא אלי הביתה והתנפל על אשתי בצעקות ובאיומים [...] מה שנוגע לאיומים שלו, אין לשים לב אליהם [...] אבל לצעוק בטון של סקנדל, לפנות אל אשתי בלשון 'את' ובכלל להתנהג באי־נמוסיות יוצאת מן הכלל – ודאי שהעיריה לא מלאה את ידו לעשות את זאת" (עמ' 216). 

ומה קורה עם צורות הפניה האלו? אלו הולכות ונעלמות כבר בשנות הארבעים והחמישים. הן נותרו בימינו בחברה החרדית, במשלב הלשון המשפטית, לעתים על בימת הכנסת, וגם בשימוש פארודי או אירוני. מעניין מאוד שנמצאו מסמכים משנות הארבעים שבהם נוסח ברכה לאיש משטרה בלשון נוכח, כאשר בשוליים תוקן הנוסח ללשון נסתר, כלומר הדוברים כבר רגילים בצורה החדשה והמגיה מבקש לשמור על הניסוח המכובד. השינוי הזה קורה, לדעת רשף, גם על רקע צמיחת אתוס ה"דוגריות" הצברי, אתוס "החזון של חברה שוויונית, המבוססת על אמון הדדי ועל ביטול היררכיות חברתיות וגינוני הסגנון המתלווים אליהם" (עמ' 229). אעיר בנימה אישית, כי בילדותי מעולם לא העזנו לפנות למורים בלשון נוכח. מבירור שערכתי אצל ילדיי הם לא הבינו על מה אני מדבר, "ברור שמדברים למורה בלשון נוכח". בכיתתי היה ילד ששמעתיו לא פעם מדבר עם הוריו בלשון נסתר, דבר שעורר בי חלחלה. נזכרתי בזה לימים כשמצאתי שהחתם־סופר מבחין (בשם מורו ר"נ אדלר) בין פנייתו של יעקב לאביו ובין זו של עשיו, הראשון פונה בלשון נוכח לאביו בלשון קירוב ודיבוק, ואילו האחרון משקף את דרך הנוכרים לפנות לאב בלשון נסתר המעידה על ריחוק (תורת משה, תולדות, עמ' יח). האם התהליך הבין־דורי משקף התקרבות בין התלמידים למורים?... 

שני הפרקים האחרונים בספר עוסקים בעברית המדוברת. בניגוד לקורפוס הרחב והעשיר מאוד שיש לנו לעברית הכתובה, עם העברית המדוברת יש לנו בעיה. כמעט ולא נשתמרו עדויות. הקלטות היו יקרות ולא הקליטו דיבור שאינו חשוב או רשמי. בתקופת המנדט זלזלו בעברית המדוברת ולכן עברית זו לא זלגה לטקסטים כתובים, בניגוד למקובל בימינו בטקסטים ספרותיים, עיתונאיים, מסרונים ועוד. חריגות היו אז רק שתי קבוצות טקסטים, השונות מאוד באופיין: מסמכים מנהליים המדווחים על עימותים מילוליים, ופזמוני בידור מפרי עטם של כותבים מקצועיים לתיאטרון הסטירי ולבימה הקלה (עמ' 240). היינו מצפים לקרוא ציטוטי דיבור מדויקים בתוך פרוטוקולים משפטיים, כמקובל בימינו, אך ציפייה זו התבדתה כאשר התברר שפרוטוקולים מאז לא מצטטים במדויק אלא רק מסכמים את הטיעונים (עמ' 308). מקור מעניין נוסף שיכול להועיל בעקיפין לשאלה זו, הוא ספרות רחבה של "תיקוני לשון" שנועדו לתקן שגיאות נפוצות, חלקן בנוסח "אל תאמר X – אמור Y" (עמ' 311).  

לסיכום, ספרה של רשף הוא סיפורו המרתק של אחד המופתים הגדולים של דור התחייה, אך יותר מכך הוא ספר עשיר בדוגמאות לשוניות מרתקות, בהתפתחויות יפהפיות וגם בסתם ציטוטים מסעירים, מרגשים ואפילו משעשעים. לא האמנתי אי פעם שאיהנה מספר בלשון, והנה בא ספרה של רשף ויצר ביני לבין תחום הלשון היכרות מחודשת ומרעננת יותר.