יהודית קגן | חרשתא

יהודית קגן | חרשתא

שתים; 2024

 

יש לי חיבה מיוחדת לספרי ביכורים. אני יודע כמה שנים של עמל ויזע משוקעים בספר, וכמה התרגשות מלווה את לידתו. זו הסיבה שנסעתי במיוחד לרכוש את הספר החדש של יהודית קגן, רעייתו של ידידי משכבר איתי קגן. זהו ספר פנטזיה שמספר אמנם עלילה עכשווית אבל הוא מתרחש בעולם שבו פועלים שדים ואף מסתובבים לנו בין הרגליים. זו תהיה סקירה קצת מוזרה. טוב, הנושא כולו מוזר. אפתח דווקא בנימה אישית לא לפני שאוסיף אזהרת ספוילר, ככה להיות מכוסה.

בילדותי התגוררתי באזור שכונת רוממה בירושלים, על פסגה גבוהה המשקיפה אל עבר מורדות הליפתא ולעמק הסמוך לו. באותם ימים היה בינינו עמק שומם, התשתיות לכביש בגין החלו רק להיחצב אז, ואכן שכנים חרוצים שלנו היו יורדים את העמק וצועדים רגלית לליפתא. אנחנו המפונקים היינו נוסעים ברכב, יורדים את השביל המאובק, צועדים בין החורבות, משתעשעים במעיין, וצועדים במערה החשוכה עם פנסים. ידענו אז שהמקום הוא משכן להומלסים ומסוממים, כתובות הגרפיטי של 'נחמן מאומן' תרמו לאווירה הזו לא מעט. שנים אחרי הביקור האחרון שלי בליפתא, צפיתי בסרט 'מישהו לרוץ איתו' והבחירה לצלם אותו בליפתא הקסימה אותי, זהו בדיוק המקום המושלם לסצנות של מאורות פשע וסמים. דבר אחד ברור, שדים לא ראינו שם אף פעם. עם קריאת הספר חרשתא, הופתעתי לגלות שהליפתא הוא מקום ממלכת השדים ואשמדאי בראשם, מה שעורר בי תשוקה עזה לשוב למורדות הליפתא. בנסיעה הבאה שלי בבגין, סרתי ימינה אל הכביש המוביל לליפתא, וניסיתי לשחזר את חוויות העבר.

אז מה יש לנו בספר. ה'חרשתא', גיבורת העלילה, היא אופיר, בת שירות בוגרת אולפנא צדקנית שמרבה לשגר שאלות ב-SMS אל כבוד הרב, ובצעד אמיץ היא מגניבה מגילה עתיקה ונדירה מהספרייה הלאומית, כשהיא נעזרת גם בשמות וכישופים. דמותה של אופיר היא מגזרית משהו, אבל לא ברמה מוגזמת או לא מובנת למישהו מבחוץ. למעשה גם הגיבור השני של הספר מתקשה להבין את אופיר. "אני לא חושבת שאתה ואני רואים את שולחן השבת שלנו באותה צורה," אומרת אופיר לדניאל, ואילו הוא מגיב: "לא הבנתי מה את מנסה לומר" (עמ' 196). אפשר שהסופרת עצמה משחקת קצת עם הגבולות, את זאת למדתי מהעובדה שהקללות ה"קשות" מהז'רגון שמצוי בין נהגים בשעת חרון אף מופיעות בארמית בלבד (למשל עמ' 40, 152).

בתור איש מדעי היהדות, יותר משהתענגתי על העלילה, ובהחלט התענגתי, נשאבתי אל עולמם הקסום של אנשים שחיים חיי כפל, הם מעורים עם הבריות, אנושיים לגמרי, ובכל זאת יש להם "עיני ראייה", המאפשרות להם לראות שדים, ואפילו לזהות אנשים שמסתובבים בינינו כשדים למהדרין. במובן זה הספר אינו בגדר בדיוני גרידא, הוא יצירה ריאלית לחלוטין של אנשים שחיים לצד שדים (וכבר לימדנו הגר"ש ליברמן, בהתייחס למחקריו של גרשום שלום, ש"שטויות הן שטויות, אבל ההיסטוריה של השטויות היא מדע"), ולכן הוא היווה עבורי אתגר אינטלקטואלי מענג של חיפוש המקורות והבנתם. הספר מתאר עולם של אנשים אמיתיים שבו יש שדים, עולם שאולי ממלא את החורים שלימים יפרש המדע בתאוריות על־טבעיות רבות, כאשר השדים מככבים בראש הרשימה. קחו למשל את חז"ל, בעולמם השדים גודשים את המרחב שלנו בהמוניהם ואילו רק היו לנו עיניים לראותם, לא היינו מסוגלים לעמוד בכך. לרוב, השדים לא מזיקים, אבל יש מקומות מועדים לפורענות, וגם יש פעולות שעשויות להקפיץ להם את הפיוז ולגרום לנו נזק כבד. כאשר בן אדם משתגע, הדיאגנוזה קובעת שנכנס בו שד. ואם צפוף לכם בבית הכנסת, כנראה שהשדים החליטו להתחזק היום בתפילה ולהצטרף בהמוניהם. אם אתה פוגש חבר בלילה, מוטב ולא תאחל לו 'ערב טוב', יש מצב גדול שזה בכלל שד. ועוד פרט שמובלט בספר שלנו, השדים גונבים מאנשים, אז אם הנעל החמודה של הקטן נעלמה לכם, יש מצב גדול שאיזה שדון חוגג עליה בליפתא (עמ' 325).

הכלל, שדים היו נוכחים בשגרת היום־יום, הם פשוט היו. במרבית התקופות האמונה בשדים חדורה עמוק גם בבית המדרש, ואפילו בדורות האחרונים נכתבו תשובות הלכתיות הקשורות בשדים. בעצם, אם לדייק, גם בימינו יש אנשים שעדיין רואים את השדים. משה רט למשל כותב בספרו פנטזיהדות ש"השדים קיימים גם היום, לכל מי שאינו עוצם את עיניו מלראות אותם". אם אני יודע לקרוא, אני מבין שהוא עצמו רואה שדים. יש לי גם חבר שעסוק הרבה בחקר השדים, בעיקר לפי ספרות חז"ל, פעמים שהוא מפתח תאוריות שהשדים הם החיידקים ופעמים שהוא סתם מתעקש ששדים נוכחים בינינו.

תפיסת השדים עברה שינוי ושכלול מדור לדור, אבל בסוף השדים הם על־זמניים, ולכן אין כל פסול בכך שהספר יוצר מיקס מרהיב של שדים כפי שעולה מכל המקורות ששרדו והגיעו לידינו, החל מספרות חז"ל, קערות ההשבעה הבבליות בשלהי העת העתיקה בואכה ימי הביניים, אגדות ימיביניימיות על שלמה המלך ועד לשדין יהודאין מחוג ה"מתנגדים" או קמיעות מהמזרח המאוחר. החלל הנסתר והאפל הזה הוא נצחי, השדים קיימים היום בדיוק כפי שהיו קיימים אז.

במרכז העלילה יש לנו את 'חותם שלמה' שנמצא בסכנה, החותם שבו השביע שלמה את השדים שלא ייגעו במתכת ויחריבו את העולם. על חותם שלמה בהקשר לאשמדאי אנחנו שומעים כבר בתלמוד (גיטין סח ע"ב), גם על האגדה שהשדים סייעו לשלמה בבניית המקדש ידוע לנו ממקורות מוקדמים, שאפילו עשו את דרכן לקוראן. מקורות רבים מהמאות האחרונות טוענים כי כסף ומתכות בכלל משמשים מגן נגד שדים, שכן אלו בורחים ממתכות. אבל בספר מובאת אגדה לפיה היו שדים שגנבו מתכות בזמן בניית המקדש ולכן השביע אותם שלמה בחותמו שכל השדים יישרפו אם ייגעו במתכות (עמ' 144). למרות שלא מצאתי את מקור האגדה, אני מניח שיש כזו. מה שכן, המידע הבסיסי הזה לא מובא בספר אבל אגלה לכם, חותם שלמה הוא בגדול מה שמוכר היום בשם 'מגן דוד', כפי שמראה גרשם שלום (תרביץ יג), למרות שלדבריו לא רווח השימוש המאגי בו לפני המאה ה־17. בקמיעות רבים אנחנו רואים את ה"חותם שלמה" בצורת כוכב מחומש ולא משושה (אני נתקל הרבה בקמיעות בעבודתי בבית המכירות 'קדם'). לפי האגדה, "חותם שלמה המלך ע"ה שהשביע ללילית כשתראה את חותמו תברח היא וחיילותיה וכל מי שישאהו עמו אין לה רשות להזיקו" (ספר מראה הילדים). ולמי ששרד את צופן דה וינצ'י עד הסוף, גם שם משחק החותם הזה תפקיד.

בגב השער רשום שכל שמות השדים הם מהמקורות, אך נראה שחלק מהפרטים עוברים דמוניזציה. כך למשל, המחברת לקחה שם שמצלצל יפה וקרוב לנושא השדים והסבה אותו לשימוש מתאים יותר. בעמ' 164 מתואר 'אכמרתא' כשד חזק במיוחד שהשדים האחרים מפחדים ממנו. גרשם שלום במאמר על הבדלה דר' עקיבא (בספרו על שדים, עמ' 165), בהתייחס למשפט "איכמרו ואיזילו" טוען שהשם הזה נזכר בהקשר של כישופים, ולמרות שהרוב טעו בפירושו הרי שהפירוש הנכון הוא של קויפמן. ובכן, במאמר ב־MGWJ משנת 1896 טוען קויפמן שאכמרתא במשמעות חרם או איסור או הסתבכות במכמורת, ובכל מקרה לא מדובר בשד. שלום רואה בכך שם כללי לכישופים או למכשפים.

מונח נוסף הוא חרבא דבלעם (עמ' 273), למיטב הבנתי זו המצאה יפה, אולי זו השאלה מהחיבור חרבא דמשה אל בלעם שעסק בפעילויות מאגיות כפי שכבר מתואר בזוהר. בלעם מתואר בתורה פעמיים ליד חרב, הוא אומר לאתון שאילו היה בידו חרב הוא היה הורג אותה, וגם גורלו לבסוף שנהרג בחרב בידי ישראל. יובל הררי מציין שישנה ספרות רחבה הכוללת בשמות החיבורים את המילה 'חרב', בדומה ל'חרבא דמשה', וכביטוי לטכניקה מקצועית של לחש, אך הוא לא מונה שמות חיבורים כאלו ובוודאי לא חיבור בשם 'חרבא דבלעם' (הכישוף היהודי הקדום, עמ' 224).

יוסף שידא מתואר בתלמוד כמדבר עם בני אדם וגם מייחסים לו דברים על טבעיים. י"ל זלוטניק־אבידע, בספרו מעשה ירושלמי, מקשר את יוסף שידא הלמדן מהתלמוד, לאותם שדין יהודאין (גם שלום, עמ' 82, מפנה אליו ובהקשר לכל משפחת אשמדאי. מעניין הוא שזלוטניק מראה שיש גם שדים נוצרים ושדים מוסלמים, כולם האמינו שיש שדים דתיים ומאמינים, וכפי שמסופר בקוראן על התפארותו של מוחמד שהשדים באו לשמוע תורתו וקיבלו עליהם את האסלאם). שדין יהודאין הוא מונח זוהרי אמנם, אבל השימוש שעשו בזה כלפי אנשים ידועים הוא של החסידים נגד ה'מתנגדים' ובעיקר התופעה פורחת אצל רבי נחמן. אז יוסף שידא שלנו הוא מהשדין היהודאין, והוא מתואר כמו אברך ליטאי למדן שמחפש רק לימוד ב'עיון' (עמ' 173), הוא למעשה משוטט בעולמנו זה אלפיים שנה, אבל רק במאה ה־19 החלו לפרוח ישיבות ליטא והבחור קיבל חיים חדשים, הוא זכה ללמוד בישיבות וולוז'ין, סלובודקה ונובהרדוק (עמ' 352). הוא גם מנהל דיאלוג נפלא עם אופיר, דניאל וחנוך כאשר הם מבקשים ממנו לעזור בתיקון חותם שלמה, בעוד שהוא מבקש להשתמט מהמשימה בטענה שהוא טרם סיים את מסכת סוטה בעיון (עמ' 252). כבר הזהרתי מספוילרים, אז אספר רק שבסוף דווקא הליטוואק הזה נהיה ראש השדים, במקום אחיו המיועד הורמיז, הצעיר ממנו בכמה מאות שנים (עמ' 173), וכך מקבל בסוף בחור הישיבה הנצחי את המעמד הגבוה ביותר. מצד שני, זה אצל השדים, אז אני כבר לא יודע איך לשפוט את זה.

בספר ישנו שימוש מושלם וקולע בשמות שדים מעוררי פלצות. כך, כאשר אופיר ודניאל מסתובבים בליפתא ופתאום חולף על פניה של אופיר שד יפהפה, דניאל אומר: "זה היה הוא, לא היא". ואז דניאל מסביר שזו כנראה "סרבלץ גרדגץ דתימנה תשמץ" שהמראה שלהם (היא או הם?) משתנה לפי המתבונן (עמ' 292). ואכן השם היפה הזה מתואר באחת מקערות ההשבעה כשדים מרושעים במיוחד הנדמים לאיש כמו אישה ולאישה כמו איש (Corpus of the Aramaic Incantation Bowls, p. 120). אבל דניאל כמובן צריך להוסיף שסבא שלו רואה בהם זכר ונקבה גם יחד, ולכן הם פוחדים ממנו. וכמובן אופיר צריכה להוסיף ש"זה לא צנוע בכלל"...

לסיכום, הספר הזה פשוט מרתק. אם תרצו מצד העלילה, ואם תרצו מצד הרקע המכשף. הכתיבה קולחת וההומור משובח. את הספר ניתן לרכוש בצירוף "ערכה" מורחבת, הכוללת גם את "שושנת הרוחות" – מדריך שדים מאויר שלא ישאיר אתכם אדישים, וכמובן קערת השבעה מיניאטורית, שתיתן מענה לפחות לשדון זעיר.