ישראל משה תא־שמע | רבי זרחיה הלוי בעל המאור ובני חוגו: לתולדות הספרות הרבנית בפרובאנס

ישראל משה תא־שמע | רבי זרחיה הלוי בעל המאור ובני חוגו: לתולדות הספרות הרבנית בפרובאנס

מוסד הרב קוק; ירושלים תשנ"ג

 

את ספרו של תא־שמע (להלן: ת"ש) על ר' זרחיה הלוי - רז"ה, חיפשתי רבות בעותק פיזי עד שמצאתיו באיזו מכירה פומבית בזול. הספר יצא לאור בהוצאת מוסד הרב קוק, ובכך הוא חריג משאר ספריו שיצאו לאור בהוצאות אקדמיות, זאת למרות שלמיטב הבנתי הספר דומה לשאר ספריו, על מעלותיו ועל חסרונותיו.

למרות שבפרובנס פעלו כמה חכמים גדולים בתקופה זו, והבולט בהם הוא הראב"ד בעל ההשגות, העיסוק המרכזי בספר הוא בדמותו של ר' זרחיה הלוי – רז"ה, בעל ספר "המאור", כנראה בגלל עבודת הד"ר של המחבר שעומדת בתשתית הספר. אילוץ זה יצר מבנה קצת משונה לספר, כאשר הוא פותח בשני פרקים על רז"ה, הביוגרפיה והיצירה הספרותית שלו, מוסיף פרק על 'חכמי פרובאנס הראשונים' (בדומה לשמות ספריו של גרוסמן על אשכנז וצרפת), שוב חוזר בשני פרקים על יצירת ספר המאור, ממשיך בפרק על המאבק בין הראב"ד לרז"ה, ומסתיים בפרק על חבריו של הרז"ה ותלמידיו: ר"י מלוניל, ר' משה ב"ר משולם, ר' אברהם ב"ר שלמיה מלוניל ור' משולם ב"ר משה.

המחבר מזכיר את ספרו של הרב פרופ' ב"ז בנדיקט, מרכז התורה בפרובאנס (ירושלים תשמ"ה), עתים מסכים עמו עתים חולק עליו. סקרתי בעבר את ספרו של בנדיקט, לא אחזור על דברים שכתבתי שם, מלבד על ההבהרה שכתבתי שם, לפיה למדתי מפי פרופ' שמחה עמנואל על חכמי פרובנס ולפיכך העיסוק שלי בת"ש עובר לרוב דרך דברים ששמעתי ממנו. דרך אגב, כהשלמה למה שכתבתי אתמול על דורות החוקרים, מעניין לציין שעמנואל רואה עצמו תלמידו של ת"ש, הוא אף מקדיש לזכרו את ספרו שברי לוחות, בהקדמתו הוא מספר: "פרופ' תא־שמע עיצב את דרכי המחקרית והרבה מתורתו משוקע בחיבור זה...". דווקא מתוך שהרב ותלמידו עוסקים באותם נושאים, הספרות הרבנית של ימה"ב, באים דבריו של האחרון במקומות רבים מאוד ומבקשים לתקן את דברי המורה הפורה. בסקירה הקודמת על ספר של ת"ש, כבר הרחבתי בעניין רוחב דעתו של המחבר שלעתים יש בה גם ביטחון עצמי נפרז ואי־דיוק במחקר. גם לגבי הספר שלפנינו, למרות שמן הראוי היה לסקור נושאים רחבים וכלליים יותר, אעיר על כמה נקודות.

המאבקים ההלכתיים הקשים בין ראב"ד לרז"ה יוצאים דופן בחריפותם. בין שלל ההיבטים של מאבקים אלו, מעמיד ת"ש על עובדה מעניינת לפיה הראב"ד תוקף בחריפות את רז"ה, וכתוצאה מכך רז"ה כותב מהדורה חדשה ומתוקנת, אך בלי להזכיר כלל את הראב"ד. הראב"ד חושש שמא השגותיו ייתפסו כמיותרות ומגוחכות והוא מבהיר כי הרז"ה תיקן בעקבותיו, ובמקום אחד הוא כותב: "בהגהתו חזר בו מדבריו הראשונים, ותלה אותם באחר... ובזה אין לנו לתפשו כל כך, אבל עדיין אין כל דבריו שוין לדברינו", ובהמשך: "מצאנו הכל מתוקן ומוגה כדברינו, ומחק בהגהתו דבריו הראשונים, ובזה שמחנו בדבריו". ת"ש מבין שראב"ד מתלונן שרז"ה הגיה על סמך הגהתו אך נתן את הקרדיט למישהו אחר (עמ' 133). אבל במאמר שכתב א"א אהרונוב ('בירורים נוספים אודות ספר האשכול', עץ חיים, כד, תשע"ה, עמ' תג–תח) הוא טוען בתוקף שת"ש לא למד את הדברים לעומק כי ראב"ד לא תיקן את דבריו עפ"י רז"ה אלא על פי מקור שונה ובתיקון אחר, ואין הכוונה שייחס את התיקון של רז"ה למחבר אחר. מתוך עיון רחב הוא מסיק, בניגוד לת"ש, שלא ניתן כלל להוכיח כי השגות רז"ה היו הסיבה לתיקונים של הראב"ד, ואפשר אפילו שהוא לא ראן כלל. יתרה מזאת, הוא דוחה את הצעת ת"ש כי תיקוני הראב"ד נעשו "בשני שלבים (ספרותיים) נבדלים" (עמ' 130), שכן ניתן לומר בפשיטת שרז"ה לא ראה את תיקוניו של הראב"ד בעיונו הראשון, או שלא היו בעותק שבידו בראשונה (ובכך הוא דוחה אפילו את דברי הרב בוקוולד במהדורתו לבעלי הנפש לראב"ד שאולי במקום אחד תיקן הראב"ד דבריו בעקבות רז"ה).

עניין מעניין שדווקא ת"ש מבקש שלא להרחיב בו הוא ספר האשכול המזויף שבמהדורת הצב"א (ר' צבי בנימין אויערבך). שאלת זיוף הספר העסיקה לא מעט חוקרים ורבנים, על עניין זה נשפך כבר דיו רב ולא באתי אלא לזווית אחת. במשפט קצר כותב ת"ש כי הספר זוייף כבר במאה ה־14, ובהערה הוא כותב בקצרה: "לדעתי עשה זאת משה די ליאון, וכך שמעתי גם מפי חברי פרופ' י. זוסמן" (עמ' 40–41 והערה 27. הוא רומז לכך גם במנהג אשכנז הקדמון, עמ' 293). עמנואל הביא כמה הוכחות יפות לכך שהזיוף אינו של המאה ה־14 אלא של המאה ה־19, אביא את הקלה שבהן, למרות שיש הוכחות חזקות מזו ואולי היא בגדר סיוע לראיות האחרות (להרחבה ראו בין היתר אצל שפיגל בסידרא כב ואצל אליצור, למה צמנו, עמ' 115 הערה 2). לדבריו, כל תשובות הגאונים הרבות המובאות במהדורת הצב"א נדפסו לפני תרכ"ב, שנת הוצאת מהדורה זו, ואילו מתשוה"ג שנדפסו רק אחרי שנת תרכ"ב אין שום תשובה שמובאת בדברי הצב"א.

נקודות מחלוקת נוספות בספר. ר' אברהם בר' יצחק – ראב"י, בעל ה'אשכול', הוא מראשוני חכמי פרובנס שספריו הגיעו אלינו. לפי עדותו הוא למד אצל ר' יהודה בן ברזילי הברצלוני. בנדיקט נוקט שר"י ביקר בלוניל ושם למד אצלו ראב"י, אך ת"ש דוחה סברה זו מכל וכל ונוקט שבוודאי למד ראב"י מפיו בברצלונה. עמנואל טען דבר מעניין, כי בנדיקט נטה לכיוון הפחות מסתבר (שיילך הרב אצל תלמידו) לאור מגמתו להאדיר את פרובנס.

בתת־פרק שעוסק בר"י מלוניל, מרחיב ת"ש יפה בחידוש המיוחד שבספר ההלכות של הרי"ף ובאופן השפעתו והתקבלותו בפרובנס. בסקירה על ספרו של בנדיקט, התפלאתי על המקום הרחב שהוא מקדיש לרי"ף, אך אצל ת"ש הדברים מקבלים הקשר הגיוני יותר. הוא מראה כיצד ראב"י קיבל את סמכותו של הרי"ף ללא עוררין, תהליך שבסופו נוצרת בפרובנס מגמה של החלפת התלמוד ברי"ף עד שפירושו של ר"י מלוניל נכתב על הרי"ף ולא על התלמוד. [אגב, הערה שתעניין אנשים ספורים, ת"ש מזכיר את כ"י מזוקק שבעתיים מאוסף קלאגסבאלד, שבו נשתמרו תשובות של ר"י מלוניל על השגות הראב"ד על הרמב"ם. ממש בחודשים האחרונים נמכר כה"י לספריה הלאומית.]

לסיכום, הצבעתי על מספר נקודות ספציפיות, אולי פחות מרכזיות, כהמשך למה שכתבתי בסקירה אחרת על ת"ש החוקר. אפשר שבסקירה הוגנת על הספר במנותק ממחברו ראוי יותר היה לראות את הספר בהקשר רחב של סקירת עולמם של חכמי פרובנס במאה ה־12. זהו ספר יסוד להבנת תורתם של חכמים אלו, ובמרבית הפרקים הקריאה גם שוטפת ומעניינת.