אוריאל רפפורט | יוחנן מגוש חלב: מהרי הגליל אל חומות ירושלים

אוריאל רפפורט | יוחנן מגוש חלב: מהרי הגליל אל חומות ירושלים

שזר; ירושלים תשס"ז

 

ספרו של רפפורט אינו ארוך במיוחד. הוא ממוקד בדמות אחת מתקופת המרד הגדול, שאולי הייתה דמות חשובה אבל מבחינת המקורות שיש לנו עליה, ספר שלם זה די הרבה. אולי זו הזדמנות להרחיב קצת על שאלת המקורות של התקופה.

כאשר לומדים את ההיסטוריה של בית שני או את תקופת המרד יש בידינו מספר מקורות אפשריים. החשוב או הידוע בהם הוא כמובן יוספוס בספריו, כמו כן יש לנו מגילות מדבר יהודה, ספרות יהודית הלניסטית כמו פילון או איגרת אריסטאס, ספרות חיצונית כמו ספרי המקבים, ספרים של היסטוריונים נוכריים כמו טקיטוס ועוד, ספרי הברית החדשה, ולבסוף גם ממצאים ארכאולוגיים מהשטח וגם ממצאים כתובים מהעולם. כמובן שבידינו גם מקורות חז"ל, שאמנם מאוחרים יותר, אך בוודאי משקפים מסורות חשובות.

יוספוס לא פועל בחלל ריק, יש לו אג'נדות ומגמות, וכדי לחלץ ממנו עובדות היסטוריות מהימנות צריך לעבוד קשה. אם יש לנו נקודת עוגן חיצונית, הסיפור פשוט בהרבה. נניח ויש לנו סיפור שמופיע בכמה מהמקורות הנ"ל, אם הסיפור דומה אז המצב מצוין, אבל בדרך כלל יש שינויים, וכאן מתחילה עבודת ההיסטוריון. הוא צריך להשקיע ברמה הפילולוגית כדי לחשוף את רבדי הטקסט, לנסות להבין את הביוגרפיה האישית של מוסרי המידע, על רקע המרחב והזמן שבהם הם פועלים, ומתוך נתונים אלו להבין איך נוצרו השינויים ומה כן ניתן לחלץ ברמה גבוהה יחסית של וודאות. עד כאן הקדמה.

יוחנן מגוש חלב, איש חשוב ומיוחס, הוא ממנהיגי המרד הגדול ברומאים (חורבן בית שני) באזור הגליל. כאשר הוא נפגש עם יוספוס, שנשלח להנהיג את המרד בגליל, העניינים ביניהם מסתבכים והם הולכים ונעשים אויבים מרים זה לזה. מנקודה זו העסק עם המקורות ההיסטוריים מסתבך. בחשיפת היסוד ההיסטורי בדמותו יש לנו בעיה קשה, רפפורט יראה בה אתגר – המקור שבפנינו, ואסדר את הבעיה בשלושה רבדים:

1. המקור היחיד שיש לנו על דמותו של יוחנן הוא יוספוס. אין לנו דרך להשוות ולעגן את הדמות מתוך מקורות אחרים.

2. יתרה מזאת, יוספוס מתאר את דמותו של יוחנן בשניים מספריו: מלחמת היהודים וחיי יוסף (הראשון נכתב בנימה ניטרלית ואובייקטיבית והוא מדבר על עצמו בגוף שלישי, ואילו השני כספר אוטוביוגרפי מספר בנימה אישית), אלא שבין שני המקורות הללו ישנן סתירות בדמותו של יוחנן. 

3. יוספוס, המקור היחיד כאמור, הוא איש עוין של יוחנן והוא בוודאי לא יכול להיחשב למקור אובייקטיבי בכל מה שנוגע ליוחנן. אנחנו גם לא יכולים להיות בטוחים לאן פונים האינטרסים שלו. לדוגמה, אם הוא מציג אותו במקור אחד כאיש מתון במקורו, האם זו הצגה הוגנת יותר, או שמא להיפך, הוא רוצה להציג אותו כמתון כדי להבליט את הרשעות שאחזה בו מאוחר יותר? ההיסטוריון יודע בסוף שלפרשנות שלו יש משקל רב בקביעת ההיסטוריה.

למיטב זכרוני רפפורט נחשב חוקר דייקן ואיכותי, וכך לפחות התרשמתי ממהדורתו למקבים א. הספר שלפנינו משקף דוגמה מעניינת לאתגר היסטורי לא פשוט, כאשר בעזרת יצירת מתודה מגובשת ובעזרת כלים פילולוגיים הוא מציג ניתוח מורכב ביותר של דמותו של יוחנן. במבוא מנסה רפפורט להצדיק את איכות הממצאים שלו, בין היתר בעזרת השוואתו של יוחנן לדמות שקדמה לו הנחשבת הרבה יותר – הלוא היא ישו. "המידע על הדמות המכוננת של הנצרות עטוי רובו ככולו דוק של מיתוס, ואין ולו ידיעה אחת על אודות ישו שחוקרי ראשית הנצרות הגיעו להסכמה באשר למהימנותה העובדתית," טוען רפפורט. בהערה הוא עוקץ בהקשר זה את דוד פלוסר: "פלוסר בולט כמי שסבור כי ניתן לתאר ולהכיר את ישו ההיסטורי. לדעתי טענותיו אינן עומדות במבחן הביקורת, וישו המתואר בספרו אינו ישו ה'היסטורי' אלא ישו שלו" (עמ' 13–14 והערה 5). לעומת ישו, המידע שיש בידינו על יוחנן מגוש חלב הוא מבוסס לאין שיעור.

הספר מכיל רק כמאתיים עמודים, אך חלק נכבד מעמודים אלו מוקדש לשלושה נספחים ארוכים. הנספח הראשון עוסק בתיאור של ישו במחקר על רקע האזור שלו, ומתוך הנחה שליהדות הגליל יש מאפיינים שונים מהיהדות הפרושית־הירושלמית, הנחה שגויה שמובילה לתוצאות בעייתיות ואף מגוחכות. במובן מסוים יש לנספח זה חשיבות רחבה יותר מאשר הנושא המצומצם יחסית של הספר. הנספח השני מציג את המקורות על חיי יוחנן כלשונם. בנספח השלישי לוח כרונולוגי ומסכם של המאורעות.