יוסף קפלן | מנוצרים חדשים ליהודים חדשים

יוסף קפלן | מנוצרים חדשים ליהודים חדשים

שזר; ירושלים תשס"ג

 

לפני כמה חודשים מצאתי בעודפי ספריית האוניברסיטה בהר־הצופים את ספרו של קפלן. ששתי עליו כעל מוצא שלל רב, והנה השבת הגיעה ההזדמנות. הספר עוסק בקהילות הספרדיות באירופה המערבית, בעיקר באמשטרדם, שנוצרו על ידי אנוסים מספרד לשעבר. לשעבר הם היו "נוצרים חדשים", צאצאי היהודים שהמירו דתם מאונס ומרצון במאה השנים שבהן נסתם הגולל על יהדות איבריה המפוארת. אלו ששרדו את התקופה והקימו קהילות במערב אירופה, מסוף המאה ה־16 ואילך, היו מיעוט. הם הצטרפו לעולם היהודי במובן מסוים, אך הווייתם היהודית, הדתית והתרבותית הייתה שונה מזו של כלל ישראל והם היו ל"יהודים חדשים". הם הפנימו ערכים איבריים ונוצריים, והרקע ההשכלתי והתרבותי שמתוכו צמחו המשיך לתת עליהם את אותותיו גם משהפכו "מנוצרים חדשים ליהודים חדשים". 

קפלן מבקש לעמוד על ייחודיותן של קהילות אלו, מתוך עימות עם חוקרים קודמים לו, ביניהם הוא מונה את גרץ, מנדלסון, בארון, בער, שוחט, ח"ה בן־ששון, אטינגר וירושלמי. אלו הוקסמו מרוחן של קהילות אלו ודימו לראות בהן מעין מבשר של עידן הנאורות וההשכלה. אבל קפלן מאריך לבסס טענה נגדית, לפיה אין לראות באלו מבשרי השכלה, שכן היחשפותן לתיאולוגיה, לפילוסופיה וליסודות המדע של החברה הנוצרית באירופה, לא עשתה אותן מליצי יושר של הנאורות ואפילו לא מבשריה. הן לא ביקשו לערער על יסודות החברה המסורתית, או להיאבק למען תמורות חברתיות ודתיות. אפילו הסטודנטים לרפואה שהו ברובם באוניברסיטה רק ימים אחדים; הם נהגו לבוא לליידן, להירשם למוסד, להיבחן, להגיש את התזה שהכינו קודם לכן ולקבל את התואר. מייסדי הקהילות הקימו מן היסוד את הקהילות ונדרשו להגדיר לעצמם מחדש את זהותם היהודית ולהציב לה גבולות. ככל שיישמע הדבר מוזר, הם עשו שימוש במושגים נוצריים, ואפילו אימצו משהו הדומה לתיאולוגיה הנוצרית בדבר סמכות ומרות הכנסייה והאפיפיור מתוך ראייה שמטילה ספק ביכולתו של הפרט להבין אמיתות דתיות בוודאות. אחד מהמאפיינים הייחודיים לקהילות אלו היה ריכוז הערכים הדתיים בתוך בית הכנסת, שם הקפיד ה'מעמד' על אווירה של כובד ראש. בהשפעת האופי הקתולי שהכירו מארץ מולדתם, הם עיצבו את הפולחן בסדר מופתי והקפידו שבית הכנסת יהיה חף מכל פעילות חברתית שאינה קשורה במישרין לתפילה. קפלן טוען שהחוקרים הקודמים, למעט בודדים, עשו שימוש לא מוצדק במונחים המתאימים לתקופות מאוחרות יותר. 

דוגמה לחוזקה של הקהילה וגבולותיה היא "מוסד" החרם הידוע שפעל נמרצות באמשטרדם ואשר לו מוקדש חלק גדול מהספר. חרם זה ידוע בעיקר בגלל פרשיות החרם המפורסמות של ברוך שפינוזה ושל אוריאל דה קוסטה, אבל חרמות אלו הם מעט מני רבים. החרם הוא כלי שלטוני שנתמך ברשות השלטונות לקהילה היהודית, והוא הוטל על מגוון רחב של "עבירות", למשל מי שמקים מניין חדש או פורש מן הקהילה; מי שמתנגד להחלטות ה'מעמד' וקורא תיגר על מרותו; מי שחוטא בענייני מיסים; מי שקונה בשר מחוץ לאיטליז של הקהילה (אצל האשכנזים למשל); התנהגות לא נאותה בבית הכנסת; הדפסת ספרים ללא אישור או הוצאת ספרים מספריית 'עץ חיים' ללא רשות ועוד. האינפלציה של החרמות הביאה לכך שעל עבירות מסוימות החרם לא נאכף, ואף החרמות שהוטלו בוטלו לאחר תקופה קצרה יחסית. לא תאמינו, אבל רבי מנשה בן ישראל הידוע, הוחרם אף הוא על התייצבות נגד ה'מעמד', אך החרם שלו הוטל עליו ליום אחד בלבד (עמ' 142). בתקופה קצרה יחסית, 1622–1683, מונה קפלן רשימה מפורטת של ארבעים מוחרמים.

מתוך מגוון ההיבטים שמאיר קפלן בספרו, אסתפק בהיבט אחד – תחושת הייחודיות של הקהילות כלפי פנים וכלפי חוץ. הוא מראה כי יהודי אמשטרדם הבליטו בעיני עצמם את עליונותם על עמים אחרים, ולמרבה האבסורד עשו אפילו שימוש במונחים שמזכירים את 'טוהר הדם' האיברי ששימש להפרדה בין 'נוצרים ותיקים' ו'טהורים' ל'נוצרים חדשים' (עמ' 71). לצד זאת, הם הסתייגו מהאשכנזים שביקשו להצטרף לקהילותיהם, ולמרות שתמכו בהם הם נמנעו מלקבל אשכנזים ואיטלקים לתלמודי התורה (כן, ספרדים הפלו אשכנזים, אבל כידוע היו עוד תופעות כאלו בהיסטוריה...), הספרדים נחשבו בעיני עצמם לאיכותיים במיוחד, ואילו האשכנזים הם סתם רוכלים עלובים (עמ' 76–77). 

לסיכום, מדובר בספר חשוב להבנת מרקם הקהילות הספרדיות החדשות בעת החדשה. יש בו לא מעט נספחים "יבשים" יותר, אך ברובו הוא מעניין והקריאה בו זורמת.