יונתן פרנקל | דם ופוליטיקה: עלילת דמשק, היהודים והעולם | מאנגלית: עמי שמיר

יונתן פרנקל | דם ופוליטיקה: עלילת דמשק, היהודים והעולם | מאנגלית: עמי שמיר

שזר; ירושלים תשס"ג

 

פסח זה זמן טוב לשקוע בסיפורי עלילות דם, בוודאי כמוצא אחרון של חיפוש מתכונים למצות המשעממות. אז שלפתי מספרייתי את הספר של פרנקל ושקעתי בקריאה. יש משהו קשה בקריאה של מאות עמודים על סיפור אחד (הספר כולו 519 עמ'), הכתיבה לטעמי גם כבדה במקצת, אולי בשל מלאכת התרגום, אני גם מודה שבפרקים רבים איבדתי את הרצף והתקשיתי לעקוב אחרי כל השמות והאירועים, ולכן סקירתי אינה ממוקדת וכנראה גם לא מדויקת. 

הסיפור של עלילת דמשק (להלן: על"ד) מתברר בספר זה כבעל משמעות רחבה בהרבה מעבר לגבולות דמשק והיהדות של האימפריה העות'מאנית. על"ד היתה אירוע שהדליק את אירופה כולה, ולא רק בגלל שאחד משני הנרצחים היה האב תומאסו, מיסיונר וכומר במנזר הקאפוצ'יני הצרפתי בדמשק (השני היה משרתו המוסלמי איברהים עמארה). הקונסול הצרפתי בדמשק רטי־מנטון לקח את הסיפור לקצה וגרר אחריו בלגן בינלאומי. הפרוטוקולים של החקירה מספקים מידע מפורט מהחקירה, לרבות "הודאת" חלק מהעדים בדבר הטקס של השחיטה וקבלת הדם כדי למסרו אך ורק לידי חכמים שומרי סוד שמערבים את הדם במצות באין רואה. לעלילות הדם השונות תרמו הרבה רבנים מומרים שהסכימו לחשוף את ה"סוד" שאינו ידוע ליהודים מן השורה אלא רק לרבנים השומרים עליו בחשאיות גמורה. 

המשמעות הרחבה ביותר שיש לעל"ד היא שאלת הקשר שלה ללאומיות היהודית ואפילו לתשתיות להקמת היישוב היהודי בארץ ישראל. ממש בקיץ 1840 נודע כי ממשלת בריטניה עומדת לאמץ תוכנית לפתיחת שערי ארץ־ישראל ליהודים, מה שכונה באותם הימים 'שיבת היהודים'. בעיתונות נשמעה טענה כי על"ד היא תוצאת המאבק בין מדינות אירופה על השליטה בסוריה הגדולה, וביתר דיוק – על ארץ הקודש. שנה זו היא שנת ת"ר הידועה לפי ספר הזוהר כשנת הגאולה, ולכן גם עוררה ציפיות רבות בקרב היהודים. מנגד, חוגים נוצריים קיוו שבתום שנת ת"ר, לאחר שיתייאשו היהודים מתקוותם, הם יסכימו להכיר בישו כמשיחם (עמ' 298, 309). בפרק מיוחד על 'ניצני הלאומיות היהודית' מצטט המחבר את ב"צ דינור שלדבריו המשבר הבינלאומי שפרץ ב־1840 נתן לעם היהודי הזדמנות לייצוב מעמדו ולסלילת דרכו לריבונותו העתידית בארץ־ישראל. למרות שהמחבר חולק על דברי דינור שעל"ד נרקחה כדי לסכל תוכניות כאלו, הוא מסכים כי נוצרה בשנה זו הזדמנות דיפלומטית שלא מומשה (עמ' 326 ואילך). 

נקודה שתפסה אותי היא זהותם של היהודים השתדלנים בפרשייה זו. היו אלו בעיקר מונטיפיורי, כרמיה, רוטשילד וגם הוגים כמו היינריך היינה שפעלו רבות. בגרמניה היו אלו צונץ, פרנקל, גייגר ועוד שטיפלו בפרשייה בתגובות להאשמות על דפי העיתונים. אגב, גייגר הצהיר שלמרות שבתלמוד יש קולות של חוסר הומניות כלפי לא־יהודים, אך אין לתלמוד סמכות מחייבת ודעותיו כבר איבדו את תוקפן בחיים הממשיים (עמ' 296). מתוככי בית המדרש לא נשמעו כמעט קולות של פולמוס ומעורבות בפרשייה. להיפך, ר' יהודה אלקלעי ציטט רב מירושלים (ללא שמו) שטען ע"פ גילוי בחלום כי יהודי דמשק לקויים בטומאת הנדה ו"בדם קלקלו ובדם נידונו" (כתבי הרב יהודה אלקלעי, א, עמ' 221), אך הוא דוחה דבריו בחריפות, ולמרות זאת מטיל את האשמה על היהודים כולם שבעוונם אירע הדבר. כלומר ישנו דיבור פנימי והמגמה היא התכנסות והאשמה עצמית. היקף החומר מאפשר להניח שאילו היה חומר רבני כזה, היה המחבר מביאו, אך אולי הוא קצת פספס את הספרות התורנית והיו אמנם קולות רבניים שנטלו חלק בפולמוס (לא טרחתי לחפש).

עוד משהו על עלילות הדם עצמן. הנוצרים היו עסוקים הרבה בדם. עלילת הדם הקלאסית ידועה לנו בעיקר ככזו המאשימה את היהודים בשימוש בדם נוצרים למצות, אך לאורך ההיסטוריה התקיים סט שלם של עלילות. נזיר אחד הגיש תצהיר שפורסם לראשונה ב־1803 ולרגל על"ד גם בעיתון 'טיימס' ב־1840, שבו מנה שש מטרות לשמן השתמשו יהודים בדם של נוצרים: כתרופה למחלות; כתוסף לביצה הנאכלת ע"י חתן וכלה; כתוסף ליין ששותים אחרי ברית מילה; כתוסף לאפר לציון חורבן בית המקדש; כרכיב באוזני המן הנאכלים בפורים; לצורך אפיית מצות לפסח (עמ' 278). תיאולוג מנירנברג בשם גילאני ניצל את על"ד להוכיח כי היהודים ואלוהיהם הם צמאי דם, בין היתר כתב כי מילוי הפה בדם ברית המילה נראה כחזרה לימים הקדומים של קרבנות אדם (עמ' 429). כתבתי בעבר על דם המילה בהקשר לעלילות דם, והיה מרתק ללמוד גם על הטיעון הזה. 

אחד הטיעונים שנגעו בכך היה טיעונו החריף של ליפמן הירש לוונשטיין (Lippmann Hirsch Loewenstein), חוקר יהודי גרמני, שבספרו דמשקיה (Damascia) שהוקדש לעל"ד טען שהנוצרים עצמם הושפעו מישו שהכריז כי המאמינים אוכלים את בשרו בלחם הקודש ושותים את דמו ביינם (עמ' 292). הוא מתכוון כנראה שהם יצרו 'השלכה' מתוך עולם המושגים שלהם, ובאופן דמיוני ומעוות מצאו מקום לטעון כי גם היהודים מבקשים דם נוצרי לצורכי הפולחן שלהם.

על"ד רדפה אחרי היהודים עוד שנים רבות, ואפילו ה'דר שטירמר' הקדיש במאי 1934 גיליון מיוחד לרצח הפולחני היהודי, כשהוא מבוסס רבות על על"ד. רק אחר השואה הלכה על"ד ואיבדה את כוח השפעתה, בפרט לאחר שהאפיפיור גינה אותה באופן ספציפי אחרי המועצה האקומנית השנייה ב־1965 (עמ' 447).

בתור איש פשוט וקצת עצלן אין לי כוח כעת להיכנס למיסגור הכללי של הספר ולתפיסה ההיסטוריוסופית של המחבר. אני יכול רק לציין למאמר ביקורת של דני גוטוויין (ציון, עא, תשס"ו) שעוסק במחלוקת ההיסטוריוסופית שבה מבקש המחבר לקחת חלק ולבסס את עמדתו.