יצחק בשביס־זינגר | הקוסם מלובלין | מיידיש: בלהה רובינשטיין

יצחק בשביס־זינגר | הקוסם מלובלין | מיידיש: בלהה רובינשטיין

הקיבוץ המאוחד (פועלים); בני ברק תשס"ח

 

הספר שלפנינו הוא תרגום של הספר היידי 'דער קונצנמכער פון לובלין', שכבר תורגם פעם אחת לעברית בשם 'עושה הנפלאות מלובלין'. קצת על העלילה ויותר מכך על התרגום הלקוי בעיניי.

הסיפור עוסק ביאשה, יהודי מבית טוב בלובלין, בעל כישרון רב־תחומי, קוסם, אקרובט, מאחז עיניים ובעל כריזמה רבה. כישוריו מוליכים אותו לעיר הגדולה ורשה, שם הוא מסתנוור מהעולם הגדול, נסחף אחר נשים ותענוגות, ולבסוף נוטש את חיי ההלכה ומנהל חיים כפולים. מדי פעם הוא חוזר לעירו ולאשתו העקרה והאומללה, זו אשר אוהבת אותו מאוד ומוכנה להעלים עין מבגידותיו ושיגיונותיו. בשלב מסוים העניינים מסתבכים, הוא מתחיל להפסיד כספים, נשותיו הרבות מגלות את שקריו והוא מתחיל להסתבך ולהפסיד את פרנסתו. הגיבור מתמודד כל הזמן עם יהדותו אותה זנח, ככל שהוא מנסה להתרחק, לבסוף הוא מוצא את עצמו נקלע לאיזה בית כנסת קטן, שומע את קולות התפילה והרהורים רבים מנקרים לו בליבו. הסיפור מתאר יפה את הקונפליקטים הפנימיים של יהודי תועה בדרכו.

בשלב זה העלילה מקבלת תפנית ובחציו השני של הסיפור, הוא שב בתשובה שלמה. "אני חייב להיות יהודי! הבטיח לעצמו. יהודי כמו כל היהודים!" (עמ' 142). כתיקון וכתשובה הוא מחליט על דרך ההסתגפות והבידוד בתוך מבנה אטום עם אשנב לפגישות קצרות עם משפחתו. דרך אשנב זה, לבסוף, הוא מוצא את עצמו מקבל קהל רב שרואה בו שוב עושה נפלאות, אבל הפעם כצדיק בעל מופת. הוא נבוך מאוד מהפניות אליו, והוא שולח שאלה לרבי מלובלין, האם מותר לו להמשיך עם המשחק הזה שבו אנשים רואים בו צדיק למרות שהוא פושע גדול, ולאידך האם הוא יכול לגרש את הבאים אליו ולגרום להם צער? "אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי". הרבי מורה לו לקבל אנשים שעתיים ביום, אך לא לקחת פדיון נפש. "מי שיהודים באים אליו, הוא צדיק," אומר הרבי מלובלין (עמ' 214), ואולי בשביס עוקץ קצת באירוניה את אדמו"רי החסידות.

סוף הסיפור מזכיר את הסבא מנובהרדוק שבחלון הזמן שבין זניחתו את עסקיו ובין השפעתו לתלמידים הסתגר בביתן בסמוך לקובנה, ואף נקרא בידי המשכילים "בעל החוריים" (כמסופר בספרו המיוחד של דוד זריצקי – גשר צר). בשביס אכן רומז לכך, כאשר הוא מספר שר' אברהמ'לה אייגר שלח לקרוא ליאשה וטען כנגדו שהוא הולך לעשות מעשה לא יהודי: "נכון, כבר קרה בליטא שפרוש אחד נכלא מרצונו בתוך בית שבנה סביב עצמו, אבל הצדיקים בפולין הסתייגו מן המעשה הזה" (עמ' 206). 

המוטיב הזה של יהודי שמאבד את דרכו עד שמוכן להינשא לגויה חוזר אצל בשביס בספרים נוספים: העבד ושונאים - סיפור אהבה. ישראל זמיר, בנו של בשביס, מספר כי המוטיב הזה הוא ביטוי למורת הרוח שהביע אביו מנישואי תערובת שהלכו וגברו באמריקה. לשאלת בנו מה פסול יש באהבת אמת, השיב בשביס כי נישואין אלו מסתיימים תמיד בשבר ואינם עולים יפה (אבי: יצחק בשביס זינגר, עמ' 35). אך למעשה בשביס כתב במובן מה את עצמו. הוא היה מוקף בצעירותו בנשים רבות, למרות שלטענתו הוא היה ביישן ולא חיזר אחריהן אלא הן באו אליו. בנו מספר שהוא בחר לעצב גיבור פעיל ויוזם שנוטל את גורלו בידו, וכך נוצר הספר שלפנינו (שם, עמ' 70). ועוד אנקדוטה קצרה מהספר המעניין של בנו. הסרט הקולנועי שהופק לפי הספר, מסתיים בכך שקרובי אחת השיקסעס, מגדה, באים ליאשה לנקום את התאבדותה של מגדה באשמתו, לטענתם. הסרט מסתיים באלימות, זאת למרות שבספר אין זכר לזה. בשביס, שמוודא עם בנו האם הוא ראה את הסרט והאם הוא זוכר כיצד הספר מסתיים, מפליט כלפי הסרט: "טינויפעס אמיתית"... (שם, עמ' 160).

כמעבר בין תוכן הספר לביקורת על התרגום, אבקש להצביע על פספוס עצום אפילו בתרגום שם הספר. המתרגם הראשון ברוך קרוא עמד כנראה על עוצמתו של התהליך הספרותי שעשה בשביס, כאשר "עושה הנפלאות" ה'קונצנמאכער' הליצן הופך במחצית הספר ל"עושה הנפלאות" הצדיק. שם הספר, כפי שתרגם, מקבל משמעות דו־משמעית וקולעת אפילו יותר מהשם המקורי ביידיש. רובינשטיין, שגם ב'אחרית דבר' לא ממש שמה לב למפנה זה, פספסה את השם המדויק הזה לטובת השם הבנאלי 'הקוסם מלובלין', אם כי ייתכן שהיא נגררה אחרי שם הסרט.

וכעת לדוגמאות קונקרטיות יותר. רובינשטיין מבקשת להציע תרגום לעברית מעודכנת יותר, היא פעלה באמת בתום לב והתאמצה מאוד לקרב את הספר לקורא העברי וגם לדייק. אך לצערי היא הנמיכה את רמת הכתיבה והציבה תרגום פשטני שמאבד לא מעט מהמצלול היידישאי המקורי. אתן דוגמה לכך. כל מי שמכיר את הכתיבה הספרותית הגבוהה של פעם מכיר את השימוש בגוף שלישי או נסתר שנעשה בדיאלוגים, כגון "האם הוא רוצה לאכול?" או "האם מר היה שם?" וכדומה. אמנם לא מצאתי את זה הרבה בעברית או בתרגום לעברית אצל שלום עליכם וביאליק ועוד, אבל כתב לי חיים באר שאצל עגנון אפשר למצוא דיאלוגים בסגנון זה. בקטע מסוים בספר, אחת המאהבות של יאשה, אמיליה השיקסה, מתקרבת אליו, ולראשונה מאז שהכירו היא פונה אליו בלשון "אתה" כביטוי קרבה. רובינשטיין מעירה כי "עד עכשיו פנתה אמיליה אל יאשה בלשון 'הוא', כמתחייב מכללי הנימוס. הבחנה זו אינה קיימת בעברית", ולכן היא שינתה זאת (עמ' 97, ובדומה בעמ' 225). ואז אני קולט בעצם שבכל הדיאלוגים שהיו עד כה פספסתי את הניסוח המכובד והארכאי הנפלא הזה. האם קוראי עברית אכן לא יכולים להבין דבר כזה? הדבר נובע לדעתי מצרות מחשבה ואולי מתפיסה מתנשאת על הקורא העברי שעשוי חלילה שלא להבין את הצליל.

כמו כן, היא סמכה על עצמה יותר מדיי ובמספר הערות שוליים המרחיבות על אודות מונחים יהודיים היא חשפה בורות מביכה. כך כאשר בשביס מתאר דו־שיח בין סבתא לנכדה שבו היא שואלת אותו האם אמר 'מודה אני', היא מסבירה בהערה: "מתוך ברכות השחר: מודה אני לפניך, ה' אלוהי ואלוהי אבותי, ריבון כל המעשים..." (עמ' 67); אין תחליף לביטוי העסיסי "שִׁיקְסֶה" ככינוי לנערה גויה זולה, דומני שכל קורא בספרי בשביס לא צריך תרגום למילה זו, ולמרות זאת במקום שרובינשטיין מתרגמת "בנות כפר", היא מבהירה בהערה שבמקור רשום "שיקסעס" (עמ' 40), אך התרגום שלה נסמך על התרגום האנגלי הנראה לה יותר. 

את השגיאות המביכות ביותר מצאתי דווקא בתרגום שלה לספר בית הדין של אבא (2011), והנה כמה דוגמאות: בשביס מתאר את ההתלהבות בבית הכנסת באמירת 'ושמרו', כמובן שהכוונה לפני שמונה עשרה של ערבית בשבת, אך בהערה היא רשמה: "לקראת סיום תפילת מוסף"; כשהוא מתאר את אביו הלמדן העוסק ב'שאגת אריה' הלמדני היא כתבה 'שאגת האריה' ובהערה הסבירה שזהו ספרו של רי"מ מודינא מוונציה; כאשר מסופר על מהר"ם בפולין, כמובן מהר"ם מלובלין הידוע, היא כתבה שכנראה הכוונה למהר"ם מרוטנבורג!

סופו של דבר, נשביתי בקסמיו של הקוסם מלובלין ובסיפור העלילה, אבל חשתי שקיבלתי אותו בהילוך נמוך החסר את המצלול האיכותי והמקורי של הסופר. את הספר הבא של בשביס אשקול לקרוא במקור היידי, גם אם הדבר יארך שבעתיים.