דבורה ווגנר, האברך יענקי וייסברג

דבורה ווגנר, האברך יענקי וייסברג 

קינמון; ישראל 2023

 

את הספר של ווגנר התקשיתי להניח מידי. זהו ספר מרתק, חד, פוגע במקומות רגישים, ואחרי שיהודית רעייתי סיימה את קריאת הספר כולו במשך כמה שעות, גם התעורר בינינו דיון מעניין. במרכז הסיפור יענקי וייסברג, אברך איכותי העמל בתורה, שנשוי לחייהל'ה, אשת הייטק קרייריסטית שמתקדמת יפה בעבודתה. ביום בהיר יוצר עם יענקי קשר אחיו ארי שיצא בשאלה עשור קודם לכן ונזרק אז מהבית בבושת פנים. כעת הוא מבקש לחדש את הקשר וגם לעדכן על נישואיו לבחירת לבו ערגה סדן, בתו של רב חשוב בציונות הדתית. 

דרך שבעולם שאדם המגיש עבודת ד"ר מבקש שלא לגנוז אותה שתעלה אבק, ולכן מנסה לקדם את העבודה לכדי ספר אקדמי או למצער מפרק אותה למאמרים הראויים לפרסום בבימות שפיטות. ייחודית היא המחברת שלנו שאת תובנותיה מעבודת הד"ר שלה יצקה אל רומן עלילתי מרגש. העבודה שלה נושאת את השם: אבי מורי, בעל הבית – אבהות חרדית בישראל: פרקטיקה, שינויים, חידושים ותמורות (בר־אילן תשע"ח; להלן: ע"ד). העבודה בוחנת דגם אבהות ייחודי לחברה החרדית אותו היא מכנה בשם 'האברך הפעיל', לאמור אברכי כולל המתפקדים כאבות פעילים, במיוחד לאור השינוי העובר על החברה החרדית כאשר נשים רבות פונות למקצועות הייטק וכדומה המעסיקים אותן שעות רבות מחוץ לבית ודורשים את השתתפות הבעלים בניהול הבית וטיפול בילדים. זו עבודה מעולה וגם מרתקת, וראוי היה להקדיש לה סקירה נפרדת, אבל בינתיים אני מבקש לעשות בה שימוש כדי לבחון את הספר שלנו. בהמשך אראה כיצד באופן מעניין ניכרים בספר עקבות של העבודה האקדמית. כאן אציין שאני רגיל בסקירת ספרי עיון, וגם את הספר הזה בחנתי במשקפיים אלו ופחות מבחינה ספרותית, אם כי כאמור בתשתית הספר עומדת למעשה עבודה עיונית. 

אז מה קורה בספר. יענקי הוא אברך טוב, אפילו מצוין. הוא משקיע את הנשמה שלו בלימודים, קורע את עצמו, מוסיף שעות נוספות, מבלה לילות מול הגמרא. אבל זה לא מספיק. הוא נכשל במבחנים, וראש הכולל, הדוד המבוגר והתובעני, איש "של פעם", לא מרוצה מההישגים שלו. הוא נדרש לשעות רבות בטיפול בענייני הבית והילדים, ובכך הוא מהווה דוגמה לפרדוקס החרדי המוכר של אברך שבמקום לשבת וללמוד בכולל, נדרש בשעות הצהרים לטפל בילדים, "במקום" אשתו שעובדת בהייטק, כמובן כדי לפרנס ולסייע לבעלה ללמוד תורה. התופעה הזו שבה האם גם מפרנסת וגם מטפלת בצרכי הבית (במרבית השעות ובמרבית הצרכים) מהווה אתגר לתחושת הגבריות של האיש, ודומה שללא העליונות הגברית המובנית בשמרנות המודל הזה לא היה צולח (ראו ע"ד, עמ' 126). יענקי שלנו מכל מקום לא מחפש תירוצים, הוא באמת יורק דם למען הלימודים ומבקש להגיע למצוינות. המתח הזה בין דרישות הבית ובין המימוש הרוחני שלו, בין הלימודים שלו לקריירה שלה, מלווה את מרבית הספר. הספר למעשה מלווה אותו בעבודה הפנימית שלו ובמעבר מהמודל הישן של אב ה"אכזרי כעורב" על ילדיו, כלשון חז"ל (עמ' 76), כמובן לצד האכזבה מעצמו כאשר הוא "חוטא" בהחלפת טיטולים או אפילו באפיית עוגה, אל המודל החדש של אב מעורב השלם עם מקומו בגידול ילדיו ובניהול הבית. זאת למרות שתפיסתו הדתית לא משתנית בהרבה, הוא עדיין חושב במונחים הלכתיים על כל צעד בחייו: "מה חוץ מההלכה הפסוקה יכול לקבוע לי מה נכון, מה לא נכון, מה חייבים ומה רק נראה יפה?", הוא מהרהר לעצמו (עמ' 173). ועדיין הוא הולך ומשלים עם נטיית הנפש הטבעית שלו להורות וגבריות עדכניות. בסוף הספר הוא מגיע להשלמה מלאה עם היותו אבא שתמיד יהיה שם בשביל הילדים, "הוא יהיה אבא נוכח. זה התפקיד שלי, אומרות לו כל עצמותיו. אני אברך כולל, מתפשטת שמחת האמת. ואני אבא" (עמ' 209).

המתח השני החוצה את הספר לאורכו הוא המתח בין מודלים שונים של הורות. ההורות של הדור הקודם, של "ילדים בשביל הורים", מול ההורות החדשה של "הורים בשביל ילדים". כל ההורים רוצים את המיטב לילדיהם, אלא שהאיזון בין הקשב למקומו האינדיבידואלי והרצונות של הילד ובין האידאלים החינוכיים הרצויים או הייעוד שההורים חושבים אותו טוב לילד עובר עדכון ושינוי בדורות האחרונים. בספר מוצגת ההורות הנוקשה של ההורים של יענקי וארי שנכונים לזרוק את הילד בשם אידאל הרוחניות שלהם, ומנגד את יענקי שרדוף כל הזמן תחושות שמא הוא מאכזב את אביו הנכבד, ולצדו ארי הקורא תיגר על סולם זה ואינו מוכן למחוק את מה שהוא מאמין בו לשם ההורים, אבל גם הוא רועד מפחד וממרומי מגדל השן עומד כעלה נידף מול ההורים לאחר נתק ארוך שנים. אין בכך מאפיין חרדי ייחודי, הורות ישנה כזו הייתה ועדיין נחלתם של הורים רבים, בעיקר מבוגרים. הציבור החרדי כשמרן מטבעו, מחליף את המודלים שלו בצורה איטית ובאיחור של כמה עשרות שנים. גם ערגה מתקוממת על הוריה ה"מזרוחניקים" (כפי הכינוי החרדי שלהם בספר, עמ' 67, 202) שאינם מביטים אל צרכי הילדים אלא מבקשים להגשים דרכם את החלומות שלהם עצמם. במקרה של הורה חרדי למדן, ייתכן מצב שהקשר עם הילד ייעשה רק דרך לימוד התורה (עמ' 203). 

כעת קצת על מה שיש ועל מה שחסר. ראשית אומר שמבחינת המסגרת הספר הזה הוא יצירה מופתית. גם עבודת השטח שמן הסתם נעשתה מעולה ממש. הדיוק בפרטים החרדיים הוא קרוב לשלמות, ולמעט נקודות ספורות ממש ואולי קצת הסטריאוטיפיות של הדמויות ושמותיהן, אפשר לחשוב שחרדית כתבה את הספר. גם מרכיבי העלילה בונים יצירה איכותית מאוד. הבחירה להכניס לסיפור את האח היוצא בשאלה היא דרך מצוינת של הצגת מקרה קיצון כנקודה ארכימדית המלמדת כי גם היחס המכיל כלפי הילדים ה"טובים" אינו יחס בלתי מותנה (למרות שיש להניח שסיפורו של ארי הובא לספר בהשראת סיפורו של אחד המרואיינים בע"ד, עמ' 172, המבקר את היחס המזעזע של אביו ליציאה בשאלה של בנו). 

[דרך אגב אומר, כי אהבתי את ההתחככות בדמויות מציאותיות, החל מדמותה של ערגה 'סדן' שהיא בת של רב חשוב בציונות הדתית, וכלה באח ד"ר ארי המרצה, שהוא גם כותב ומפרסם על הגוף החרדי והמיניות שלו וגם מקבל הצעה למלגת פולברייט. מוזמנים לגגל "יקיר אנגלנדר".] 

ובכל זאת כקורא, למרות קשת הרגשות שנוכחת בספר, היו חסרים לי מספר קולות חשובים שבלא ספק נמצאים שם. הספר שלפנינו כתוב ברוח מלנכולית קשה, יענקי וארי שניהם קורבנות של תובענות ודיכוי, הם מפתחים דימוי עצמי שלילי מאוד (עמ' 53), ורדופים כל הזמן מההישגים שלהם, מהסביבה הרכלנית, מהדמויות הסמכותיות בחייהם. לקרוא על יענקי ה'נעבאך' או ה'שליימזל', מלא הכעס והתסכול (למשל עמ' 47) עושה לבכות. אבל מה קורה שם בחדר עצמו, במשחקים של יענקי עם ילדיו, בישיבתו של יענקי מול הגמרא או במחקר של ארי, איפה התשוקה ורגש הקדושה מול האות הכתובה? איפה אלוהים בכל הסיפור הזה? אני כקורא נוכח בכל העוצמה בעצב הכישלון, אבל איני מאמין שאין חיבור ותשוקה בסיסיים גם ביומיומי ה"יבש". אין לי ספק שאפילו להורים המיושנים "חסרי הרגשות" ישנו גרעין רגשי שסופר טוב צריך לפענח אותו. העובדה ש"יש לו דרכים משונות לומר לך שהוא אוהב," אינה פוטרת אותנו מלחפש אחר אותן דרכים.

גם הזוגיות של יענקי וחייהל'ה היא מכנית לגמרי. כקורא אני מבקש לקרוא על התשוקה הזוגית, על האהבה העדינה והסמויה שמכוננת את כל הקשר, גם אם תחילתו בשידוך טכני וחסר התאהבות גלויה. המקסימום שאפשר לחלץ זה פתק שהוא מכין לה לנסיעתה לאיטליה שבו הוא כותב 'לאשתי האהובה' (עמ' 163), ואילו כשהיא תחזור אחרי כמה ימים ארצה, לא נשמע על החיבוק ועל הרגש. "ברוכה הבאה," הוא מחייך אליה בלחש. "יענקי," היא מחזירה חיוך גדול, "טוב לחזור" (עמ' 182). את הילדים לא שומעים בכלל, למעט הברות ספורות מפיהם אנחנו לא יודעים על קיומם האותנטי ובוודאי הפנימי. 

זו הסיבה שהקדשתי זמן רב לעיון בדוקטורט ששימש מצע לספר. למרות שהמחברת לא קושרת את הספר לע"ד, והיא כמובן לא מחויבת אליו במאומה, הרהרתי שמא בד"ר אקבל מענה לתהיותיי. ואכן במהלך הקריאה נפלה בי תובנה מעניינת. בעבודה אנתרופולוגית החוקר לא יכול לשער ולדמיין את הרגשות האנושיים החבויים מתחת לפני השטח, ככל והנחקרים לא מביעים אותם כלפי חוץ. החברה החרדית ככלל נותנת הרבה פחות מקום להנכחה של רגשות, וקשה למצוא אברך נכבד שירעיף אהבה "נשית" על ילדיו ברחוב (ראו ע"ד, עמ' 167). ישנו חינוך לאיפוק, לריסון עצמי, ולמתן עדיפות עליונה לשכל ולא לרגשות. ואם באהבת אב לילדיו כך, על אחת כמה וכמה באהבה בין בני זוג. טבעי שחוקרת לא תמצא את גילויי האהבה בין בני זוג חרדים במשקפי המחקר האנתרופולוגיים שלה, שכן חרדים לא מראים גילויי אהבה נפרזים במרחב הציבורי ובוודאי שלא גילויים פיזיים. 

אין ספק שהספר לא אמור לצייר תמונה ורודה ורומנטית של הורות וזוגיות. הרי בלי מצוקות וקשיים, אין כאן לא סיפור ולא עלילה, ונמצא עניינו של הספר חסר. אני גם לא חושב שהיינו צריכים לקבל את יענקי כגבר פורח ומאושר בדמותם של כמעט כל המרואיינים בד"ר שהריתמוס שלהם שמח וחינני והם מלאי סיפוק והנאה מההורות (ראו ע"ד, עמ' 152, 209, 215) וגם מלאי תשוקה ורגש ללימוד שלהם (שם, עמ' 88, 98), ועדיין, ציפיתי לקבל קצת יותר על עולם הרגשות הפנימי של הגיבורים. החוקרת, שבנימוס יוצא מן הכלל שגילתה בע"ד שלה נקטה משנה עדינות וזהירות ב"חליבת" הרגשות החבויים, צריכה להשאיר את נימוסיה מחוץ לחדר ולחשוף אותנו לעולם הרגשות הפנימי במלואו.

ככל שהעלילה מתקדמת, והגיבורים מפתחים את החוש ה"נכון" יותר, מתחדדים יותר הרגשות, וזה מתחבר בדיוק לנקודה הבאה. תהיה זו הגזמה לומר שהספר הוא דידקטי, אבל פעמים ניקרה במוחי תחושה שהוא מתקרב לגבול הזה, כאשר עם התקדמות העלילה הוא מוביל את הקורא למודל ה"נכון" יותר, המורכב יותר, האבהות המעורבת, ההורות הרכה והמתחשבת. כלומר, העובדה שהדמויות הישנות המשקפות את המודלים המיושנים מושטחות יותר, ואילו הדמויות ה"מחונכות" מוצגות באור רגשי ומורכב יותר, יוצרת רושם של האכלת מסר בכפית. כהמשך טבעי לכך, הספר מסתיים כאשר כל הצדדים, גם אם לא עוברים שינוי, משלימים ומתכנסים מחדש למשפחה אוהבת ומאוחדת, הפי אנד אפילו מוגזם קצת. אם נחזור לד"ר, המרואיינים שם הגיעו לראיון "מחונכים כבר", התובנות שמוצגות כאן בסוף העלילה די פשוטות להן, הן כבר לא בצלמן של הוריהן בני הדור הקודם. הספר מבקש לחזור אחורה, למקום שבע"ד חסר מידע רגשי, ולהראות את התהליך הדמיוני שהתרחש בקרב הגיבורים עוד בטרם בואם לספת המרואיינים. 

למרות הביקורת חשוב לי לחזור על דברי השבח להם הספר ראוי ביותר. מדובר בספר מעולה, חשוב ומרתק. עבודת השטח האיכותית ניכרת בכל פינה. הכתיבה קולחת ומדויקת. כוחו של הספר ביצירת דיון לא קל בתוככי החברה החרדית, אך הוא גם נוגע בסוגיות רחבות יותר שבוודאי מעסיקות ציבורים רחבים יותר.