שרה כ"ץ | פִּתּוּחִים פְּתוּחִים וַאֲטוּרִים: עיוני מחקר ביצירת שלמה אבן גבירול

שרה כ"ץ | פִּתּוּחִים פְּתוּחִים וַאֲטוּרִים: עיוני מחקר ביצירת שלמה אבן גבירול

מוסד הרב קוק; ירושלים תשנ"ב

 

ספרה של כ"ץ מכיל מחקרים שאת חלקם פרסמה המחברת ז"ל בבמות שונות. חציו הראשון מעמיק בתכנים ובצורות, בחכמת השיבוץ ועוד, עניינים מורכבים ולא בהכרח קלים לקריאה רציפה. החצי השני כבר נפתח ליחסי המשורר עם רעיו־מרעיו, השפעתו לדורות ודברים שנכתבו להערכתו, עניינים המקרבים אותנו מעט יותר לביוגרפיה של רשב"ג.

אחד הדיונים בספר עוסק בשאלה שהעסיקה את המחקר רבות – עניינו של רשב"ג בקבלה ובעיקר שאלת השפעתו על התפתחות הקבלה בימי הביניים. שלום ותשבי נוטים לצמצם את השפעתו על הקבלה, בניגוד להיסטוריונים שעסקם בקבלה משמעותי פחות, אך המחברת מבקשת להעמיק בשאלת השימוש בהיבטים קבליים אצל רשב"ג, והיא מונה נקודות זיקה רבות אצל רשב"ג אל המסתורין ואל המטפיזיקה (עמ' 32–53).

הקשרים של רשב"ג עם בני דורו מעניקים לנו נקודות עוגן היסטוריות ברורות יותר מאשר העיון ביצירתו כשהיא לעצמה. מתוך הטקסטים עצמם קשה מאוד ללמוד דברים ברורים, אך במאמץ ניכר מצליחים החוקרים לדלות מידע, כשהם נעזרים גם ב'כתובות' הפותחות את השירים בדיואן, שלעתים רבות נכתבו בקירוב מקום ומלמדות רבות על נסיבות כתיבת השירים וזמנם. כך למשל הדיואן של ר' שמואל הנגיד שנכתב וסודר על ידי בנו בכורו יהוסף בהיותו בן שמונה וחצי! ר"ש שידך את יהוסף לבתו היחידה של רב נסים מקיירואן הידוע, ואת הערכתו ואהבתו הרבה לרב נסים הביע ר"ש בשירים שהקדיש לו. רשב"ג נכנס לסיפור כאשר ר"נ מגיע לגרנדה ומתחיל להרביץ בה תורה, אזי נעשה אף הוא לתלמידו לצד יהוסף בן ר"ש. על פגישת רשב"ג עם ר"נ בגרנדה ניתן ללמוד משלושה שירי שבח ופירוד שהקדיש רשב"ג לר"נ. בשירת רשב"ג משתקפת גם התפנית ההיסטורית שלאחר פטירת רב האי וירידת מעמדו של המרכז בבבל, כאשר אנשי ספרד וקהילות נוספות החלו לשלוח את שאלותיהם לקיירואן. המחברת מאריכה לטוות את הקשרים שהיו בין הנגיד לרשב"ג ביחס לר"נ וחכמים נוספים (161–181).

פרק נוסף נכבד מוקדש ליחסים הסבוכים בין רשב"ג הצעיר (נולד 1021–1022) לר"ש הנגיד (נולד 993), יחסים שידעו עליות ומורדות, בעיקר במריבה שפרצה ביניהם לאחר שרשב"ג עקץ את השר על שירתו הקרירה, וכפי שמספר ר' משה אבן עזרא. החוקרים חלוקים ביניהם לגבי חידוש היחסים לאחר התנצלותו של רשב"ג, והמחברת מבקשת לעשות סדר בנושא. מתוך כך היא מעלה סיפור מרתק, לפיו בעקבות הכעס על רשב"ג הורה הנגיד לבנו לשנות בדיואן את נמענו של אחד משירי השבח שכתב בתחילה לרשב"ג, את זאת היא מוכיחה הן בהוכחות רבות מתוך גוף השיר, הן מתוך הקושי בפענוח הדמות אליה נכתב כביכול השיר לפי הכתובת בדיואן (עמ' 202–213). 

בתוך מגוון ההשפעות של רשב"ג, ביניהם על ריה"ל, עמנואל הרומי, ר' שלמה בונפיד, ר' יהודה אברבנאל ועד לביאליק ועגנון, סוקרת המחברת השפעה מעניינת של רשב"ג על הרמב"ם, שהניסוח הידוע שלו בהלכות תשובה על השוכחים את האמת "בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם..." מבוסס למעשה על שירת רשב"ג, למרות שייתכן שהרמב"ם שאב זאת דרך ריה"ל שלקח מרשב"ג. מוטיב זה מקורו בשירת הקודש אך גם בשירת החול, וזאת למרות שהרמב"ם הביע עמדה שלילית כלפי שירת החול (עמ' 236–237). ואם כבר הזכרנו את ריה"ל, המחברת מבקשת לענות על השאלה מדוע ריה"ל לא מזכיר את רשב"ג בשמו בשום מקום, למרות שהושפע ממנו רבות, והיא מציעה כי הניגוד החד בין גישות שניהם, בין גישה חיובית־אופטימית לעולם ולשמחה של ריה"ל לגישת הפרישות והסגפנות של רשב"ג, גרם לריה"ל לבקרו רבות אלא שהוא עשה זאת בעילום שמו מפני כבודו ומחמת הערצתו (עמ' 237–239).

זיקה נוספת לרמב"ם, או "כביכול לרמב"ם", מוצאת המחברת בסיפור מרתק שמתואר אצל אברמסון בספרו עניינות בספרות הגאונים, לפיו בשנת מ"ז (1287) התלבט ר' דוד בן־זכרי מפאס בשאלה של גט, ונגלה אליו בחלום הרמב"ם כשהוא "בונה" שיר שקול ומחורז בן שבעה בתים ובו הוא משיב להקל, מה שקיבל גם אישור בתשובת הרשב"א שהגיעה בתוך מספר ימים. אברמסון מפנה לדיון של רמב"ע בספרו שירת ישראל (העיונים והדיונים) האם אפשר לחבר שיר בחלום. המחברת טוענת כי השיר הזה נכתב במתכונת ובהשראת השיר "תבורך י'ה אדון עולם" של רשב"ג, שיר שגם השפיע על רמב"ע עצמו (עמ' 248–252).

נושא נוסף שבו מטפלת המחברת הוא האשמתו החריפה של הראב"ד בעל האמונה הרמה נגד רשב"ג, האשמה המנוסחת באופן שונה בשני תרגומים של הספר, או "שדיבר סרה גדולה על האומה", או "שהוא הטעה את האומה הטעאה גדולה". החוקרים כבר ניסו לברר את הנוסח הנכון והקולע יותר, והמחברת מבקשת להוסיף משקל לנוסח הראשון אחד הצדדים על פי ניתוח פילולוגי של הביקורת ושל רשב"ג באזהרות, ומתוך כך להסיק כי הביקורת של ראב"ד מתייחסת לסיפור על רשב"ג שכביכול זכה להתגלות נבואית בחלום ומתוך כך נטל רשות לעצמו להוכיח את בני זמנו כ'נביא' ממש, ואת הביקורת הוא מנסח בעזרת לשונותיו של רשב"ג עצמו (עמ' 300–305).