יאיר אגמון ואוריה מבורך | יום אחד באוקטובר

יאיר אגמון ואוריה מבורך | יום אחד באוקטובר

מגיד; ירושלים 2024

 

הייתי די סקפטי לגבי קריאת הספר החדש של אגמון ומבורך. ככל שאנחנו נכנסים יותר ויותר למלחמה אני מפתח נוגדנים לכל חומר כתוב על השביעי באוקטובר, על הסיפורים המזעזעים, על הגיבורים, על הלחימה וגם על השיח הבינלאומי. גם בקורונה הבנתי שאני די מהר מלא מדיי מהעניין ולא מסוגל לקרוא או לצפות בכל מה שקשור לחדשות, כזה אני, לא מסוגל להתמודד ונסגר. בפועל חוויתי משהו אחר, ועל כך בהמשך. 

בספר מוצגים ארבעים סיפורים נבחרים על ארבעים גיבורים במלחמת השבעה באוקטובר, חלקם גיבורים שמסרו את חייהם בשביל להציל אחרים וחלקם גיבורים שנלחמו כדי שהם ובני משפחתם יישארו בחיים. הספר מתייחד בשני דברים: ראשית, בסיפור המלא של הדמויות עוד לפני האירועים, בדינמיקה בין בני זוג או בין הורים לילדים, כך שאנחנו מתחברים מתוך כל סיפור לדמות המרכזית על כל מורכבויותיה וחלקיה האנושיים והמרגשים. ושנית, במגוון הציבורי הרחב, יהודים וערבים, חילונים, דתיים וחרדים. הגיוון של הספר ניכר גם בזירות הסיפורים ובנקודות המבט, יש שמסופר על חייל בתפקיד, לפעמים איש כוחות ההצלה, לפעמים הורים שדאגו מרחוק, אבל הרבה סיפורים הם סיפורי תופת של ילדים או מבוגרים שנמצאים בתוך "גן החיות" האכזרי הזה, ואתה לא מסוגל להאמין שמציאות כזו יכולה להתרחש בעולמנו במאה ה־21, הסיפורים בחלקם קשים מנשוא, לפעמים הרגשתי שאני לא יכול להמשיך לקרוא, הנפש נצבטת והעין דומעת, אבל תמיד מופיע צלם האנוש שעולה ומתעלה מעל הרוע העמוק והזוועתי הזה. 

ועוד משהו על הכתיבה המרגשת. הספר מצטיין בהקשבה מלאה לגיבורים, אין שום שיפוטיות או שאלות שמכוונות למקום מסוים. למרות שבראש הספר נחקק שירו של טשרניחובסקי 'שחקי שחקי' שבו מובעת האמונה הגדולה בכוחו של האדם, אולי דווקא במקום שבו נדמה כי אלוהים נעלם, הרי שבגוף הספר אנחנו מקשיבים למגוון קולות, כולל של אלו שראו את אלוהים לצידם בכל היום האכזרי הזה. הכתיבה היא אותנטית ונוגעת ללב, יש שאפילו שומעים את הגיבור מתנשף, מנסה להירגע מהסיוט שעבר. המשלב הוא לרוב דיבורי מאוד, מתאים למבטא ולגיל של המספר, לפעמים הסתפקתי אם התמלול מדויק או שעיבדו את הטקסט בצורה סטריאוטיפית. בסיפורים רבים זיהיתי את הכתיבה של אגמון ובמיוחד את ה"חחח" שלו שאני מזהה מקילומטר. הכתיבה די נקייה, כלומר גם כאשר המשלב נמוך, ניכר המאמץ לכתוב את הטקסט בלי שגיאות לשון, וזה הצליח כמעט במאת האחוזים. 

אז כאמור הייתי סקפטי, חשבתי שזה מפעל חשוב רק לדורות הבאים, כי אנחנו עדיין בתוך הטראומה ולא בנויים לקרוא בפעם המאה על אותם גיבורים. אבל מצאתי את עצמי קורא סיפור ועוד סיפור ועוד סיפור ללא יכולת להניח את הספר. מעבר לרגשי המתח והלחץ, התחושה העיקרית הייתה תחושת בושה מול אותם גיבורים. הרהרתי האם גם אני הייתי מוכן לתת את החיים שלי עבור אחרים, עזבו חיים, קצת לצאת מאזור הנוחות, קצת פחות אגו. זה ספר שמציב מול הקוראים מראה חשובה, אך גם נותן השראה וכוח להיות קצת יותר טובים. במובן הזה יש משהו חשוב יותר בסיפורים ה"קטנים" יותר, אנחנו לא חושבים שנהיה פעם ענר שפירא, יוסף אלזיאדנה, האחים שרעבי או רמי דוידיאן ועוד מלאכים על־אנושיים כמותם, אבל נוכל בהחלט לשאוב השראה מהסיפורים על האנשים ה"פשוטים", כמונו, להאמין קצת יותר בחיים ולכפור בייאוש. תודה למרואיינים, למראיינים ולכותבים היקרים על הספר המיוחד והמרגש הזה.