טוב עלם: זיכרון, קהילה ומִגדר בחברות יהודיות בימי הביניים ובראשית העת החדשה – מאמרים לכבודו של ראובן בונפיל | בעריכת א' באומגרטן, ר' ויינשטיין, א' רז־קרקוצקין

טוב עלם: זיכרון, קהילה ומִגדר בחברות יהודיות בימי הביניים ובראשית העת החדשה – מאמרים לכבודו של ראובן בונפיל | בעריכת א' באומגרטן, ר' ויינשטיין, א' רז־קרקוצקין

מוסד ביאליק; ירושלים תשע"א

 

הספר עב הכרס מכיל מספר מכובד של מאמרים בעברית ובאנגלית, הנושאים המגוונים שבו בהחלט חשובים ומעניינים, וכדאי הוא חוקר דגול זה לקובץ כה משובח. ההשקעה המרובה ניכרת בעושר המאמרים ובהשתתפותם של היסטוריונים משורה ראשונה. ועם זאת, העריכה הסופית לצערי לקתה בחסר, נתקלתי בשגיאות לא מעטות, אך נראה שגם התוכן בכמה מן המאמרים לא עבר חידוד והבהרה מספקים. אסקור בקצרה מספר מצומצם של מאמרים.

מאמרו של אליק אייזקס נושא את השם 'האישה המקושטת בין הגברים: על מגדר ומרחב בבית הכנסת האשכנזי בימי הביניים'. עסקתי הרבה בסוגיה זו בהקשר של נשים בתפקידי ברית מילה, והשתמשתי גם בדוקטורט שלו על מקומו של בית הכנסת. אחד הטקסטים החשובים הנידונים במאמר הוא הטקסט של מהר"ם מרוטנבורג שיצא נמרצות נגד מנהג "רוב מקומות" שהאישה יושבת בבית הכנסת עם האנשים ומלין את התינוק בחיקה. לא ארחיב כאן בדיונים ארוכים במחקר על אודות המשמעות של דבריו והאם כניסתן של הנשים לבית הכנסת היא מנהג שהיה חדש וייחודי לאשכנז (מאמרי יפורסם מתי שהוא), מכל מקום אייזקס מבקש להבין איך באמת אירע שנשים החלו להיכנס למרחב בית הכנסת. על יסוד מינוח מתחומי המגדר והסוציולוגיה הוא מראה את התפוררות התפיסה של ה'קהילה' כגוף גברי לצד אימוצן של נשים את האדיקות הדתית, נסיבות שקירבו נשים למוקדים שנתפסו עד אז כ'גבריים'. כתבתי בעבר לא פעם שתיאוריות סוציולוגיות נראות לעתים כמיותרות, בפרט בנושא הנוכחי שבו אברהם גרוסמן מציע הסברים היסטוריים ללא שהוא נדרש לשימושים מתחום הסוציולוגיה, אך נראה כי במאמר זה המינוח מיישב את הדברים בצורה נוחה יותר.

למאמר זה מתחבר יפה המאמר הבא אחריו שכתבה אלישבע באומגרטן, '"מעשה במתחסד" ו"מעשה במתחסדת": אדיקות דתית בימי הביניים בפרספקטיבה מגדרית', מאמר שמבוסס על האדיקות הדתית שעלתה בקרב נשים בימה"ב, ועוסק בחשדנות החברתית בצביעות כלפי מתחסדים ומתחסדות. היא מסיקה, על רקע השוואתי לחברה הנוצרית כדרכה, כי האדיקות הנשית (שהתבטאה בסממנים משותפים עם הנשים הנוצריות, כמו צום ותפילה, בניגוד לגברים יהודים) נתקלה בהרבה יותר חשדנות מאשר האדיקות הגברית.

אברהם גרוסמן עוסק ב'מצוקותיה של היבמה באשכנז במאה הי"א והי"ב', והוא מראה את התפתחות המחקר בהבנת דעת ר"ת בשאלת האפשרות של נשים לסרב להתייבם, שבעוד שבעבר סברו שהוא מקל עוד יותר מרש"י (שבאמתלא כלשהי יכולה לפטור עצמה מן הייבום) ולדעתו אישה יכולה לסרב לייבום גם ללא אמתלא, כפי שכתב כ"ץ, כיום התגלו מקורות חדשים מהם עולה כי ר"ת החמיר יותר וסבר שאם היבם מעוניין לייבם הרי שאין האישה יכולה לסרב אפילו באמתלא. על רקע זה מובנים יותר דברי ר' שמחה משפירא ותקנת קהילות אשכנז במאה ה־13 להקל על הנשים. למעשה הוא נסמך על מחקרו של רמי ריינר, ובפועל הוא אינו חושף או מחדש במיוחד במאמר זה. הרהרתי לעצמי שמא המִסגור הנפשי של המאמר ('מצוקותיה של היבמה') מנסה להמציא היבט שנותן למאמר זכות קיום. 

מיכה פרי במאמרו 'נשים שוחטות' מצביע על מפנה מעניין שחל ביחס לשחיטת נשים (הנקודה מופיעה בקצרה בספרו מסורת ושינוי: מסירת ידע בקרב יהודי מערב אירופה בימי הביניים, אך בהקשר רחב יותר). לדבריו, מרבית הפוסקים בימה"ב התירו לנשים לשחוט, וכפי המשתמע מהתלמוד הבבלי. באשכנז עברה מסורת שאוסרת על שחיטת נשים, ולדבריו זו מסורת ארצישראלית קדומה (המבוטאת בין היתר אצל אלדד הדני) האוסרת על שחיטת נשים, ולפי הנטען במחקר מסורת זו משווה בין שחיטת חולין לקרבן. מנהג זה הוא שהתקבע בראשית העת החדשה כמעט בכל תפוצות ישראל, למעט באיטליה שבה היו נסיבות מיוחדות. הוא משתמש בתאוריה של י"מ תא־שמע לגבי מנהג אשכנז, וכפי הניסוח שהבאתי בסקירת ספרו של ליפשיץ 'ובימי הקדמונים', לפיה התפיסה האשכנזית היא תפיסה מיסטית שמזהה את האיסור עם הקדושה (ולכן את השחיטה עם הקרבן), לעומת התפיסה הבבלית הנומיסטית־רציונלית שלא מכירה בזיקה בין שני מוקדים אלו, ולכן לא רואה פסול בהיתר שחיטת נשים. אעיר רק כי למרות המשתמע מהניסוח שלו, לא ברור האם אכן נשים שחטו בפועל או שמא היה הדבר מותר רק רשמית ולא מנהג פעיל. במק"א, לגבי נשים מוהלות, הראיתי שהספרות ההלכתית אינה משקפת בהכרח מנהג פעיל, במיוחד כאשר אנחנו מכירים את המסורת מהבבלי, וכפי שכתב יפה יעקב כ"ץ שהפוסקים נצמדים לתבנית שמשתמשת בטקסטים קדומים וקשה לראות בדבריהם תשקיף מוחלט למנהג זמנם.

אסיים במאמר מרתק של יום טוב עסיס, הסוקר את 'ראשיתה של ההתיישבות היהודית בפרובנס'. אקדים כי מספר שנים לאחר הופעת המאמר נתפרסם ספרו של רם בן-שלום, יהודי פרובנס: רנסנס בצל הכנסייה (רעננה תשע"ז). אצל בן־שלום אין מספיק מידע על חכמי פרובנס וספריהם (ובכך הוא דומה לספרו של יצחק בער על ספרד שזכה לביקורתו של ת"ש בכנסת מחקרים ב), ולכן מאמרו של עסיס עדיין ייחודי בהתייחסותו (הקצרה אמנם) לאופי היישוב היהודי מבחינת המסורת ונוסח התפילה (כאן גם המקום להזכיר לטובה את הדוקטורט המעולה של פנחס רוט על חכמי פרובנס המאוחרים, על בסיסו גם חיבר את הספר In This Land, ולצערי הרב טרם זכינו למהדורה עברית). עסיס מפריד בין אגדות לבין עובדות היסטוריות. הוא מוצא אזכורים ליהודים בפרובנס החל מהמאה החמישית. באזור המאות ה־7–8 היהודים מגורשים, אך עד מהרה הם מקבלים היתר לחזור ומצבם פורח. הם משתפים פעולה עם השושלת הקרולינגית אל מול המוסלמים, ובצמרת ההנהגה היהודית בנרבונה עולה שושלת "נשיאים", אולי בהשראת מוסד ה'ריש גלותא' בבבל. במאות הבאות מצבם של היהודים מורע מאוד, ובמאה ה־11 הקהילה היהודית נפגעת קשות מצלבנים והיא דועכת ביותר (בתקופה זו ידוע לנו על ר' משה הדרשן שמפיו מקבל ר' נתן בעל הערוך). החל מהמאה ה־12 עולה ומתחזקת שוב הקהילה היהודית בפרובנס והיא הופכת למרכז גדול של קבלה, פילוסופיה ו'חכמות חיצוניות'. איני יודע מדוע מתעלם עסיס מעלייתו של עולם ההלכה הפרובנסלי המתבטא ביצירותיהם של גדולי הראשונים, מהם אזכיר את בעל האשכול, העיטור, ר' זרחיה הלוי, הראב"ד, ר"י מלוניל, בעל המנהיג וכמובן המאירי.