זאב בן אריה וע'סאן מנאסרה | אור על גבי אור: מסע בעקבות הסוּפים

זאב בן אריה וע'סאן מנאסרה | אור על גבי אור: מסע בעקבות הסוּפים

ענבר; ישראל תשס"ו

 

משיקולי שמירה על שלמות המשפחה עמדנו אמש, שני גברים עייפים, באיזה טקס פגאני*, וניסינו קצת לחפור מתי נפלה עלינו היהודים הזיארה הזאת. בדיוק השבת ביליתי בעולמם הרוחני של הסופים בעזרת ספרם של בן אריה ומנאסרה. יש לי חיבה גדולה לקריאה לא־אובייקטיבית של ספרים על דתות אחרות. כלומר היה נחמד להיות אובייקטיבי, אבל מהר מאוד מבינים שזה לא עובד, ואנחנו קוראים את הטקסט בעיניים יהודיות ובעל כורחנו מוצאים את המשותף ואת המבדיל. 

הסוּפים הם מוסלמים רוחניים המבקשים חיי פרישות וסגפנות. ראשיתם נעוצה כבר בראשית האסלאם ובצורה מגובשת לפחות במאה התשיעית. מבחינתם "הידע המועיל" הוא ידע שנחשף לא בכלי התבונה ומתוך ספרים, אלא מתוך התנסויות אישיות לאחר שורה של הכנות גוף ונפש. הסופי מבקש קשר אהבה עז עם האל, הידבקות והיטמעות בו, וחלק גדול מהספרות הסופית מוקדש לתיאור האהבה הזאת. מקובל אצלם הדימוי מג'נון, משוגע, המלא באהבה יוקדת עד שמאבד את עצמו. 

ואיפה זה פוגש את היהדות? ביהדות המיסטיקה מתפתחת כמובן אחרת. כבר הפגישה עם האל שבספרות המרכבה נושאת אופי אחר, יורד המרכבה עולה מעולם לעולם עד שהוא ניצב בפני כיסא הכבוד ביראה ובהכנעה, לא כהיטמעות עם האל אלא כעומד מרחוק מול מראה מרומם. המפגש המובהק של היהדות עם הסופיות מתרחש אצל ר' אברהם בן הרמב"ם שעושה שימוש מוצהר בספרות הסופית (האריך בכך וידר במאמרו המכונן על השפעות אסלאמיות על הפולחן היהודי). אך גם ב"חור השחור" המיסטי, בין שלהי העת העתיקה ועד לאמצע ימה"ב, מתבלטת דמותו של ר' בחיי אבן פקודה הידוע בספרו חובות הלבבות שלמעשה הוא ספר סופי מובהק, ולדברי י"י גולדציהר הוא מהווה שיא של התמזגות המחשבה היהודית עם המחשבה המוסלמית בשדה הדת. כבר האריכו רבים בשימוש שלו בהגות הסופית, הן בתוכן הן במינוח. בעבודה שכתבתי פעם בנושא הבלטתי את הסיפור המוכר לכל לומדי הספר על החסיד שפגש בשבים מן המלחמה ואמר להם: "שבתם מן המלחמה הקטנה שוללים שלל, התעתדו למלחמה הגדולה [...] מלחמת הייצר וחייליו". מקורות סופיים מספרים את הסיפור הזה, כשהחסיד הוא למעשה מוחמד עצמו. ראב"מ וכן ר' בחיי לא ראו כל פגם בנטילת מלוא חופניים מעולם המוסר והחסידות של המוסלמים תוך התאמתם למקורות היהודיים ולמסורת, וכפי שמדגישים שניהם בספריהם (בזמנו סיפרתי על זה לחבר והוא הראה לי בחוברת של הרב שולזינגר בשם הרב שך, לגבי משל השבים מהמלחמה, ש"מי שלא בישיבה, מי שלא בתורה, לא מבין את השפה הזו", אך ייתכן שהוא אינו שולל הבנה זאת מ"בן תורה" מוסלמי...). 

כבר הארכתי יותר מדיי ברקע, רק אוסיף שקראתי כמה מאמרים וספרים על הסופים, בעיקר את האנתולוגיה 'הסופים' של שרה סבירי, מספר מאמרים שלה, של גולדציהר ואחרים, בין היתר במאסף המשובח 'האסלאם' (מאגנס 2017). בלט בעיניי הפער בין מחקר לבין טקסטים ימיביניימים (באנתולוגיה) ועד לחוויה אישית בת זמנינו, ושוב אני מוצא את עצמי משווה זאת להבדל שבין מחקר מדעי היהדות, לקריאה בטקסטים רבניים ועד לשמיעת הרצאות של רבנים ומטיפים בימינו. 

בספר שלפנינו יוצאים מדריך טיולים יהודי ומורה רוחני מוסלמי למסע משותף והיכרות מקרוב של הדרך הסופית. הכותבים מנסים לסדר את הדברים, הן מבחינה מחקרית־היסטורית הן מבחינה חווייתית, אך לבסוף ניכר שהספר נכתב ביד חובבנית. מבנה הספר לא ברור, ישנו ערבוב בין התורה הסופית, ההיסטוריה של הסופים והביוגרפיה של דמויות מרכזיות. גם השגיאות הלשוניות לא תורמות לשיפור. אולי זהו המחיר של ספר חווייתי שמבקש לחבר את הקורא למהות ולא לייבש אותו בצורה אקדמית, אם כי כמובן זה לא מחויב להיראות כך.

כאמור מצאתי הרבה את המשותף בין הדתות בשורות הספר. שפת הקבלה ממש מציצה אלינו מתוך ניתוח שמו של 'אללה', המבוסס על תנועות הגרון ותנועות הלשון, תנועות מהגוף ותנועות מהראש, זכר ונקבה, נותן ומקבל, ההגיה של השם נותנת לה את מהותה ומשמעותה, וסופים הוגים את השם מאות ואלפי פעמים בטקסים של שעות רבות; אנחנו נפגשים גם ברצון של הסופי להתאחד עם האל ולחזור לאותה נשמה קדומה שלו שסובבה את כיסא הכבוד; חלוקה מעניינת של הנפש לשלושה, חלוקה שונה מהיהדות אך דומה: הנפש המצווה – היצרים ששולטים על האדם, הנפש המוכיחה – הנפש המוסרית או המצפון המוסרי, והנפש השקטה – המאוחדת עם אלוהים, הפסיביות שמאפשרת כמו צינור לשפע האלוהי לזרום; הרבה מובלטים הריקודים והניגונים ה"חסידיים" שמלווים את החוויה הרוחנית ואת הדרך לדבקות.

חלקו האחרון של הספר סוקר ארוכות את הסופים בישראל, מונה את המסדרים השונים, את הדינמיקה ביניהם, את שיתופי הפעולה בין יהודים לסופים (כמו למשל ההגעה של הרב פרומן לשייח' מנאסרה והקמת קבוצת 'דרך אברהם' המקיימת גם טקסים סופיים משותפים; האנקדוטה על הרב פרומן גם פותחת את ההקדמה של מנאסרה לספר), ואף מציע מספרי טלפון ואתרי אינטרנט ליצירת קשר ולפעילויות שונות.

*) כדי לחסוך תגובות קשות אבהיר שאני מתייחס לטקס ספציפי שלפי אופי השירים והאווירה שבו אני מכבדו בתואר פגאני, ודי בזה.